ב-22 שנותיו הספיק יוסף לוי להתמודד עם מספר מצבים מורכבים, אבל אף אחד מהם לא הכין אותו ליום ההוא בניקרגואה, שבו הוא מצא עצמו עף מרכב שטח ונוחת על הקרקע חבול, עם וריד קרוע ברגל, רחוק מבית חולים, כשסביבו רק ילדים חסרי אונים.
קראו עוד:
"העבר הצבאי שלי עזר לי להתעשת ולהילחם על החיים שלי", הוא אומר. "הבנתי שאם אני לא עוזר לעצמי, אני מדמם שם למוות, אז ביקשתי ממישהו שיוריד את החולצה שלו, עשיתי ממנה חוסם עורקים והידקתי אותה חזק סביב הווריד. הדם נשפך שם החוצה כמו ברז".
כך ניצלו חייו. אחרי שפונה ושרד, ואחרי שורת ניתוחים להצלת הגפה שעבר, הוא משתקם כעת בבית החולים רעות. כיום הוא כבר עומד על רגליו, ויש לו רצון וכוח לספר את סיפור חייו, כולל פציעתו והישרדותו.
התחננתי שיגייסו אותי
הוא נולד בהתנחלות החרדית בית"ר עילית להורים חוזרים בתשובה. כשהיה בן 12, החליטו הוריו לעזוב את היישוב וחזרו לעכו, שממנה באו, בלי לוותר על אורח החיים הדתי. בנם למד בישיבה וקיבל פטור מצה"ל, אבל החליט לצאת בשאלה ולהתגייס. "תהליך היציאה שלי בשאלה היה איטי", הוא מספר. "זה התחיל במקביל להתפתחות של רצון עז להתגייס לצבא. סירבתי להיות חלק מהפטור הגורף שקיבלו תלמידי הישיבה, וממש התחננתי שיגייסו אותי".
הפצרותיו נפלו על אוזניים קשובות, והוא גויס לגדוד נצח יהודה של יחידת כפיר, עבר מסלול של לוחם ואחר כך יצא לפיקוד והיה מ"כ טירונים ובהמשך רס"פ. "בגדוד הקפדתי לחבוש כיפה, כי חשבתי שכמפקד בגדוד חרדי אני צריך לשמש דוגמה, אבל כשיצאתי הביתה הייתי מוריד אותה. הוריי כבר התרגלו לחילוניות שלי".
אחרי השחרור יצא עם בן דוד שלו לטיול בדרום אמריקה. הם נחתו בפרו, ומשם המשיכו לקולומביה, לקוסטה ריקה ולניקרגואה. את חג הסוכות האחרון חגגו בביתו של דוד עטר, רב חב"ד המקומי. אחר כך חזר בן הדוד לארץ, ולוי נשאר בניקרגואה כמתנדב בבית חב"ד. "יום אחד הרב ביקש ממני להתלוות לתורם גדול שהגיע, ולצאת איתו לטיול, כשהכול על חשבונו", מספר לוי. "הסכמתי בלי לחשוב פעמיים".
"בהתחלה לא הבנתי בכלל את הסיטואציה. רק ביקשתי מהתורם שיעזור לי לקום. הוא היה קפוא, המום, ואז הבנתי שרק אני יכול להציל את עצמי. חוסם העורקים שעשיתי לעצמי הציל אותי"
בשלב מסוים יצאו לטיול שטח: לוי נהג בטרקטורון, והתורם בבאגי. התאונה התרחשה זמן קצר אחרי שהחליפו רכבים. "התיישבתי על הבאגי, יצאתי מהחניה, לחצתי על הגז, לקחתי סיבוב – ופתאום הרכב התחיל להסתחרר מימין לשמאל. בניסיון להשתלט על הסחרור הזה ולנסות לייצב אותו, הוצאתי החוצה את הרגל, ואז קרס עליי הגג של הבאגי והעיף אותי החוצה".
לרוע מזלו, זה קרה לפני שהספיק לחגור חגורת בטיחות, והוא נפל לקרקע. "בהתחלה לא הבנתי בכלל את הסיטואציה", הוא נזכר. "רק ביקשתי מהתורם שיעזור לי לקום. הוא היה קפוא, המום, ואז הבנתי שרק אני יכול להציל את עצמי. חוסם העורקים שעשיתי לעצמי הציל אותי, אבל המראה של וריד חשוף, פתוח, שלא מפסיק לדמם, ליווה אותי עוד זמן רב".
נפל לי הלב
בכוחותיו האחרונים ביקש לוי עזרה מהמקומיים שהתקבצו סביבו, "אבל גם הם, כמו התורם, עמדו קפואים ולא הגיבו. רק קשישה אחת מהכפר הביאה דלי מים ומטלית, ובעזרתם ניקיתי את הרגל". בעודו על הקרקע הבין לוי שאין קליטה במקום, כך שאין אפשרות להזעיק אמבולנס. "בסוף מצאנו מקומי עם רכב, שילמנו לו 20 דולר והוא פינה אותי למרפאה קטנה, שם חיטאו ותפרו את הקרע ברגל". במקביל, התקשר התורם לרב עטר, שמיהר להגיע. "בתשע בערב הכניסו אותי לג'יפ של הרב כשאני שוכב על מזרן, וככה נסעתי במשך שלוש שעות לבית חולים".
כשהגיע לבסוף לבית חולים, התברר שהצרות לא נגמרו. "ביקשו ממני פוליסת ביטוח, ופתאום גיליתי ששכחתי לחדש אותה, ושהתוקף שלה פג ארבעה ימים קודם. אורתופד שבדק את הגפה הפצועה אמר שאני צריך לעבור ניתוח השתלת פלטינות בעלות התחלתית של 85,000 דולר. באותו רגע נפל לי הלב. אמרתי לו שאין לי איך להשיג את הסכום הזה, וביקשתי שרק יחטא את המקום. רציתי רק לטוס לארץ כמה שיותר מהר".
4 צפייה בגלריה
לוי בניקרגואה, עם הרב עטר ורופא מקומי. "ביקשו ממני פוליסת ביטוח, ופתאום גיליתי ששכחתי לחדש אותה"
בעזרת הרב של חב"ד הגיע לוי לאורתופד מקומי שהוציא אבנים מהחתך ונתן לו מרשם למשככי כאב. "כל כך כאב לי, שממש צרחתי. הרופא הבין את מידת הסבל שלי ולימד אותי להזריק לעצמי אמפולות של מורפיום לשיכוך עד שאגיע לארץ". שמונה שעות וחצי ארכה הנסיעה לשדה התעופה, אבל גם שם לא הכול הלך חלק. "כשאנשי הביטחון ראו את המחטים שנתן לי הרופא להזרקת המורפיום, ואת האמפולות, ישר עיכבו אותי בחשד שאני מסומם או סוחר סמים. היה שם בלגן גדול עד שבסוף כולם הבינו מי אני ומה מצבי. גם החתימו אותי על טופס שבו אני לוקח אחריות על כל מה שיקרה לי בטיסה".
בטיסה, שארכה 12 שעות, לא כולל חניית ביניים של ארבע שעות במדריד, נאלץ לוי לשכך את הכאב בשתי הזרקות. אחרי שהמטוס נחת, הוא הועלה על אמבולנס והובהל מותש ומטושטש למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "בגלל הערפול שבו הייתי, נאלצו הוריי לחתום במקומי על טופס הסכמה לניתוח. הרופא אמר להם שהזיהום ברגל קשה, והכין אותם לאפשרות של כריתת הגפה".
חמישה שבועות הוא היה מאושפז, ובמהלכם עבר עוד שמונה ניתוחים שהצילו את הגפה אבל לא את הפגיעה העצבית בה. לפני כשלושה שבועות הועבר לבית החולים רעות. "עברתי שם שיקום גופני ונפשי בעזרת הצוות המעולה. הגעתי לשם כשאני לא יכול לקום מהמיטה וללכת לשירותים בכוחות עצמי, ובהדרגה למדתי להתנהל עם כיסא גלגלים, ואחר כך לדרוך על הרגל וללכת בעזרת קביים. בהמשך אלמד ללכת גם בלעדיהם".
פרופ' רפי חרותי, מנהל חטיבת השיקום ברעות: "חליפת השיקום שנתפרה למידותיו של יוסף, כללה עקומת זמן, שלשמחתנו, קוצרה משמעותית. מה שסייע להליך המהיר היה המוטיבציה הגבוהה שלו להשתקם, החשיבה האופטימית שלו והאמון המלא בשיקום. זוהי למעשה המשוואה המנצחת בכל שיקום: צוות מיומן ומסור – ומטופל שחושב חיובי ומאמין שיצליח להשתקם".
