משחקי בריאות - דנה רון ופרופ' איתמר רז - גוף ונפש
חמלת הצוותים הרפואיים הולכת ונשחקת עם חלוף השנים ומקרי המצוקה העוברים מולם ואצלם.
איך שומרים על נפש בריאה ועל תפקוד מקסימלי לנוכח אותה שחיקה ואיך נותנים למטופל את האמפתיה לה הוא או היא כה זקוקים?
במסגרת הפודקאסט "משחקי בריאות", הזמינו דנה רון ופרופסור איתמר רז את דקלה הרצוג טוויג, שותפה ומייסדת מנכ"לית של מיזם "מחווה", שהוכשרה השנה בבית ספר לרפואה בסטנפורד כ"שגרירת חמלה", כדי לדבר על חמלה ואמפתיה.
על הקשר בין מחלה, חמלה והחלמה
"כל מי שבחר במקצוע הזה, בחר בו מאהבת אדם או מרצון לרפא או מרצון להיטיב ומה שקורה זה שאנחנו מתחילים ממקום של אמפתיה ומקום של רצון ואז נוצרת שחיקה של החמלה", מסבירה דקלה הרצוג טוויג את נקודת המוצא של מיזם "מחווה" אותו היא מנהלת.
במסגרת סקרים שנערכו ב-2017 בארה"ב, 63% מצוותי הרפואה דיווחו שהם מרגישים ירידה ברמות החמלה שלהם בחמש השנים האחרונות. זה עוד היה לפני הקורונה.
בישראל, בשנת 2021, תוך כדי הקורונה, 34% מאנשי הצוות הרפואי העידו על עצמם, בסקר לאומי לשחיקה, כסובלים משחיקה גבוהה.
האזינו לפודקאסט:
שחיקה או מערכת הגנה טבעית?
אז מה קודם למה? "חמלה מתחילה מאמפתיה. אמפתיה היא המקום שבו אני יכולה לראות את האחר", מסבירה הרצוג טוויג.
"לפעמים, כשאנחנו נשארים באמפתיה שהיא רק ראיית הצד האחר, אנחנו עלולים להתחיל לחוות מצוקה אמפתית, שכוללת את כל אותם סימפטומים של שחיקה".
בסריקות MRI של המוח נראה, שהאזור של אמפתיה במוח קשור לכאב ולרגשות שליליים, אך כשעוברים מאמפתיה לחמלה, על-ידי פעולה (למשל, כזו של הקלה בסבלו של האחר), הרגשות החיוביים משפיעים גם על מי שאנחנו עוזרים לו אבל לא פחות מזה גם על עלינו.
"בעצם, ברגע שאני מזהה את הסבל ומרגישה אמפתיה, אני רואה את הסבל, אני רואה את העולם מנקודת המבט של האחר, אבל בחמלה מתעורר עוד משהו, שהוא משהו מוטיבציוני שנועד להקל על סבל של אדם אחר", אומרת הרצוג טוויג.
מטופלים זוכרים חמלה
"ממחקרים שבדקו מה זכרו המטופלים כ-5 שנים לאחר סיום הטיפול, עולה כי החמלה היא בהחלט דבר שהם מפנימים ונוצרים בזיכרון שלהם. הרצוג טוויג: "אנשים זוכרים את הכאב הפיזי ואת מה שהם עברו באותו רגע אבל הם גם זוכרים היעדר חמלה".
בימים אלה מפעילים במיזם 'מחווה', את יוזמת 'רציתי שתדעו'. פרויקט זה פועל ב-7 בתי חולים, ב-14 מחלקות שונות. בין המרכזים הרפואיים שלוקחים חלק ביוזמה: בילינסון, מאיר, הרצפלד, כרמל, גהה ובית רבקה.
"אלה מקומות שבהם יש מחלקות של בריאות הנפש, מחלקות סגורות ופתוחות, מחלקות סיעודיות גריאטריות ומחלקות שיקום", מסבירה הרצוג טוויג.
"אנו מכשירים אנשי צוות, שכחלק מהשגרה הקלינית של קבלה למחלקות בהן האשפוז הוא בין שבוע ל-40 יום".
לדבריה, "כחלק משגרת הקבלה למחלקה, עורכים ריאיון בו איש הצוות לא שואל רק על מדדים או על תרופות או על עוצמת הכאבים, אלא גם מתעניין במטופל עצמו. מי הוא כאדם, מי היה כשהיה במיטבו. בשאלון יש שאלות המתייחסות לרגעים משמעותיים שהיו למטופל בחיים, לאנשים המשמעותיים בחייו, למוטיבציות שלו ולדברים שהיה רוצה לקדם כאדם, מתוך הבנה שזה חלק מהליך הריפוי. התחלנו מאנשי הסיעוד, כי הסיעוד רואה את המטופלים בקביעות".
ההשפעה של חמלה על מטופלים
"לדבר הזה יש השפעה קלינית", מדגישה הרצוג צוויג. " הוא משפיע ממש על תוצאות טיפוליות של האדם וגם לא פחות מזה, על ירידה בשחיקה אצל מטפלים ועל תחושת משמעות".
במקביל, עשו במסגרת המיזם, מחקר מלווה. 67% מהמטופלים אמרו שהאינטראקציה הזו נתנה להם כוחות ותקווה. 76% מהמטפלים אמרו שהחזירו להם ביוזמה זו את תחושת המשמעות בעבודה.
לפעמים כל מה שצריך זה רק 40 שניות של תשומת לב וחמלה
"אנחנו מדברים על 40 שניות של חמלה, 40 שניות ראשונות שבהן יש קשר שמבוסס על ראיית האדם, שמייצר תוצאות קליניות של ירידה בפוסט טראומה, ירידה באשפוזים חוזרים, 50% פחות סיבוכים אחרי ניתוח", אומרת הרצוג טוויג.
היא מספרת שיש סקירה שבדקה מה קורה כשמכניסים מרכיבים של חמלה לחולים בניהול סוכרת. 8 מתוך 16 מחקרים הראו שמירה לאורך זמן על איזון הסוכרת.
"ל-40 השניות האלה, שנכנסות לתוך שגרות הטיפול, יש אחר כך השפעה קלינית שלא נופלת גם מהשפעות של תרופות, משככי כאבים, וזה אני חושבת הדבר שאותו צריך ללמד בבתי הספר לרפואה", מסכמת הרצוג צוויג.
"אני חושב, שרופא צריך לדעת שהאינטרס העיקרי שלו הוא לעזור לאחר", מוסיף פרופ' איתמר רז. "יש מחקרים, יש פרסומים, אתה נהיה פרופסור גדול, פרופסור כזה, פרופסור אחר, אתה עושה הרבה כסף והכל טוב אבל הדבר המרכזי מבחינתך צריך להיות האדם שמולך".
