נורית כהן מדלגת בין בתים ביישובי העוטף, מסירה במרץ כתמי דם קרושים וראיות אחרות גם ב"בית הקברות" של המכוניות השרופות. בימים אחרים, כשאינה מתנדבת בזק"א, כהן מדריכת צלילה, ומגיעה עם הדו-גלגלי הכבד שלה גם לאילת, אם צריך. היא תושבת מודיעין ושייכת לקהילה עירונית מעורבת מ"הזרם השלישי". "אני מקיימת בית דתי שומר שבת, אבל כשלעצמי, כשמרגיש לי אני הולכת לבית הכנסת וכשבא לי לנסוע לים, אני עושה את זה בלי נקיפות מצפון. זה לחיות ולתת לחיות ללא שיפוטיות".
כהן, 59, גרושה ואם לשלוש, עלתה לישראל מדנמרק כשהייתה בת תשע. "עליתי בזמן מלחמת יום כיפור, התגייסתי במהלך מלחמת לבנון הראשונה וכעת, במלחמת חרבות ברזל, בתי לוחמת ביחידת פלח"צ". נורית כהן למדה עבודה סוציאלית וסיימה שני תארים בחינוך. היא עובדת עם חולי סרטן ובכל שישי, היא מחלקת מזון לאוכלוסיות נזקקות. "אז איך מכל זה הגעתי לזק"א? אני צוללת מגיל 18 וכשחבר אמר לי שהוא הצטרף ליחידת הצוללנים של הארגון, נדלקתי והצטרפתי. אני חייבת לציין, שקיבלו אותי בחום וכשווה בין שווים".
המכון לרפואה משפטית אבו כביר זיהוי גופות חרבות ברזל
(צילום: אלי דסה | עריכה: שי קנפו)
אחת המשימות הראשונות שלה ביחידת הצוללנים, הייתה למשות נער שטבע בכנרת. באותה שנה גבה הים את חייהם של 31 צעירים והיא הייתה שם לחפש אותם או את הגופות שלהם. "שינוי כיוון מקצועי בזק"א עשיתי בסוף השבוע השני מפרוץ המלחמה. הורידו אותי כחלק מצוות לעבוד בעוטף", היא מתארת. בנקודת הזמן הזו אותרו עדיין גופות של תושבים ושל מחבלים בשטח. "עטפתי גופה עם כל חלקיה המפוזרים סביבה, ולא פעם גם הכנסתי לשק גוף וראש בנפרד. זה היה קשה, אבל הגעתי גם למשימה הזו עם המתנה שאבא שלי נתן לכל אחת מארבע בנותיו: להיות עצמאיות ולראות את האחר. ככה, עם המטען המחייב הזה, עטפתי. הרגשתי שאני במשימה לאומית, תורמת משהו לערך היהודי והציוני".
נורית כהן: "בעבודה אני לא מערבת רגש וממוקדת כולי בזכות שנפלה בחלקי, למצוא משהו ממי שחי באותו בית ובזכות המשהו הזה, אולי יתאפשר לזהות את האדם ולסגור מעגל"
בהמשך הועברה לאזור הסמוך לרעים, שבו חגגו את מסיבה נובה ורבים נרצחו. "כבר לא היו גופות בשטח, אבל באנו להיות עדים לטבח ההמוני שקרה שם. הכול היה הפוך, מכוניות שבורות וירויות, ובתוכן דם וחלקי גופות. העבודה התחילה כשפינו את שלדי המכוניות לשני מגרשים סמוכים, בתקומה". מאות כלי רכב פגועים נותרו עדות אילמת לטבח.
בתוכן עברנו, אנשי זק"א, ביסודיות מכונית מכונית,"כל אחת סיפרה על הרצח שהיה ועל מספר הקליעים שנורו לתוכה". את הדם ואת הממצאים שנמצאו בתוך ומחוץ למכונים, גירדו והסירו. הכניסו לשק ועל פי הדת, הם ייטמנו. מהשבוע השלישי, שובצה כהן לצוותי עבודה בבתים בכפר עזה ובבארי: "גם שם התפקיד שלנו היה לחפש כל בדל רקמה, איבר, שיער ולהסיר את כתמי הדם הקרוש שניתזו לכל עבר". גם הבתים ההרוסים וההפוכים, סיפרו את מה שהתרחש: "הבחנתי בסימני גרירה של אדם על פי שובל הדם. בממ"ד שרוסס בהמון כדורים, ראינו ממש בריכה של דם".
בית אחרי בית, במקצועיות מרוסנת, אספה חלקי אדם והסירה באמצעות סכין יפנית כתמי דם. "בעבודה אני לא מערבת רגש וממוקדת כולי בזכות שנפלה בחלקי, למצוא משהו ממי שחי באותו בית ובזכות המשהו הזה, אולי יתאפשר לזהות את האדם ולסגור מעגל". כששואלים אותה נו נורית? עד מתי? לא עשית מספיק? היא לא מתבלבלת: "יש מי שמתרימים לחיילים ומי שדואגים להם לאוכל חם, אני מחוברת למשימה של זק"א".
גם מרגלית יחד מתנדבת זק"א. "כבר לפני 10 שנים התנדבתי במשטרה וכיום אני ביחידת הסיור בחברון. אני בחברה קדישא ובמד"א. איך כל זה מסתדר? פשוט מאוד. מהאמונה שלי שלידה ומוות הם שני הקצוות של מעגל החיים. בבוקר יכולים בזק"א, להזעיק אותי לזירה של אדם שירה בעצמו ובאותו ערב בטבעיות רבה, אני יכולה ללוות לידה כי הכול חלק מהחיים". יחד, 58, נשואה אם לארבעה, שניים מהם בצבא: בן קצין בכפיר, אחיו בתפקיד בכיר בבור של חיל האוויר בקריה. החתן, קצין שיריון שנלחם בתוך עזה. היא גרה בקריית ארבע, עובדת רווחה במועצת קריית ארבע, ובדקות שנשארות לה בין התנדבות אחת לאחרת, היא מטפלת הוליסטית ודולה.
רוח ההתנדבות עברה גם לילדיה וכבר קרה שהאם ושני בניה, מתנדבי מד"א, חלקו את אותו אמבולנס.
כבר מיום המלחמה הראשון, היא הייתה נהגת אמבולנס של מד"א ותגברה את תחנת אופקים. "בהמשך חברתי לזק"א ואני עדין שם, בטיהור בתים בבארי, כפר עזה נירים וניר עוז. סדר העבודה שלי הוא כזה: אני נכנסת לבית, שתי כפפות על כל כף יד, חלוק עבודה, מצלמת ומתעדת את כתמי הדם ואת הממצאים הנוספים - רקמות, ציפורניים, אני אוספת והם נשלחים לבסיס שורה ועוברים זיהוי. את הדם מהקירות, מהתקרה מחפצים אני מסירה ומכניסה לשק".
מרגלית יחד: "כשאני עולה הביתה, לפני 'שלום, מה נשמע?' אני ממהרת למקלחת, מתקרצפת ביסודיות, חופפת. ולמרות זה, עד למחרת אני מריחה ריח של מוות"
"אנחנו", היא מדייקת, "לא חברת ניקיון, אלא צוותי איסוף כשהמטרה היא לזהות כמה שיותר ממצאים. למשל, ראיתי מזרן של תינוק ספוג בדם וכולו ייקבר. כתמים על צעצועים וחפצים ועל התקרה, אני מסירה עם סכין יפנית או עם שפכטל או באמצעות משייפות חשמליות. צריך לזכור שכשאנחנו מגרדים את הדם, מציף אותנו ריח נורא. אבל אני אומרת לעצמי, מרגלית - את חייבת להסיר הכול, לטובת מי שאולי עוד יחזרו לבתים שלהם . ולכן, כשאני מסיימת בית לפעמים גם אחרי ארבעה ימי עבודה, אני משקה את העציצים. לוקחת צינור ומשקה את הדשא, כדי להתחבר לחוויית החיים שהייתה בבית הזה, לפני שהוא הפך לזירה אלימה ורצחנית".
שתי חוויות קשות במיוחד, ילוו אותה לדבריה לתמיד. "נכנסתי לבית שחדר הילדים שלו היה במצב מזעזע. מיטה הפוכה על מיטה, כרית של תינוק מלאת דם, חליפת תינוק, צעצועים כולם מוכתמים, מיד עלתה לי תמונת האירוע כפי שהתרחש. בית אחר שאותו אף פעם לא אשכח הוא של קשישה, שישבה על כורסא ישנה וראתה טלוויזיה, שני שלטים על ידה. כל הבית נשאר נקי ושלם, לא נגעו בו, אבל עליה ירו מבחוץ והרגו אותה".
זיכרונות העבודה מציפים אותה כשהיא חוזרת הביתה: אחרי שסרקתי וניקיתי ואספתי מ-300 מכוניות, הגעתי הביתה באחד הערבים, וכשאני מחנה, שכנה בדיוק פותחת את הבגאז' של הרכב שלה. נדרכתי ופתאום קפצתי, זה היה מבהיל. כשאני עולה הביתה, לפני 'שלום, מה נשמע?' אני ממהרת למקלחת, מתקרצפת ביסודיות, חופפת. ולמרות זה, עד למחרת אני מריחה ריח של מוות".
מוטי בוקצ'ין, דובר זק"א, אומר כי "ארגון זק"א חרת על דגלו ומוביל את נושא חסד של אמת בארץ ובעולם. מה שמייחד את הארגון הוא שהמתנדבים והמתנדבות מגיעים ממגזרים שונים, וככה במהלך השנים יצרנו פסיפס מדהים של מתנדבים מכל גוני הקשת הישראלית".
