אף אחד לא נולד קורבן, אבל יש כאלו שמרגישים כמו קורבנות תמידיים. "אישיות קורבנית", קוראים לזה בפסיכולוגיה - אנשים שתמיד יאשימו את האחרים באירועים שליליים בחייהם, יתלוננו ללא הפסקה על כל הרע שקורה להם ולעולם לא ייקחו אחריות אישית. הם נוטים לרחמים עצמיים ומשוכנעים שהם קורבנות של הנסיבות, וכי אין בידיהם כל יכולת לשנות את המצב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אדם שמפתח לעצמו אישיות קורבנית יראה את עצמו לרוב כמי שהחיים 'קורים לו', ולא כשחקן פעיל בסיפור חייו", מסביר הפסיכותרפיסט אסף לב. "הוא יראה תמיד באחר ולא בו עצמו כמי שמחזיק את המפתח למשמעות. בכל תחושה לא נעימה או בוערת הוא יחפש את 'האשם' בחוץ. הוא יתרגל לתפוס את עצמו כקורבן של מישהו או משהו עוצמתיים - ולא כגיבור הסיפור של חייו, שמבקש לממש את תוכנית העצמי הפנימי שלו למרות האילוצים והכוחות מסביב".
ההנחה של הפסיכולוגיה היא שאימוץ דפוסים של אישיות קורבנית הוא תגובה של הנפש לתנאי קיום מסוימים שאליהם נאלצה להסתגל. התנאים הללו יכולים להיווצר מתוך נסיבות חיים מורכבות או טראומות מהעבר. קחו למשל את המקרה של נעמה בת ה-45. היא סבלה בצעירותה מהטרדות מיניות מצד אחיה, וכשניסתה להתלונן עליו בפני הוריה הם לא האמינו לה. נעמה טיפחה מאז אופי זועם ומתלונן. גם אחרי שהתחתנה עם אמיר, גבר מתחשב שהכיר בעוול שנעשה לה, והביאה עימו שני ילדים לעולם, היא נותרה בעלת דפוסים קורבניים. היא מאשימה את אמיר בכך שאיננו יודע למנוע תקלות בחייה או שאינו מפגין כלפיה חיבה שלה היא זקוקה. בנוסף, היא מאשימה את בתה המתבגרת שלטענתה לא עוזרת לה מספיק.
3 צפייה בגלריה
"אדם שמפתח לעצמו אישיות קורבנית יראה את עצמו לרוב כמי שהחיים 'קורים לו', ולא כשחקן פעיל בסיפור חייו''
(צילום: Shutterstock)
לב מסביר כי התגמול מאימוץ הסיפור הקורבני הוא היכולת של האדם להימנע מלחוות תחושות קשות על ידי התעסקות בסימון האשמים הסובבים אותו. "פיתוי נוסף שיש לעמדה הקורבנית מתבטא בהצדקה ש'המסכנות' שלנו מעניקה לפגיעה באחר - זו כמעט חסינות שהחברה מעניקה למי שהיא מסמנת כקורבן, מה שלעיתים מגביר את התמריץ להתמקם בעמדה הזו".
"שמתי לב כי חלק מאלו הסובלים מאישיות קורבנית משתמשים בסבל שלהם כדי להשפיע על אנשים אחרים לטובתם", מציין ד"ר אבי ברמן, פסיכולוג קליני שטיפל באנשים בעלי אישיות קורבנית. "דפוס ההתנהגות שאני קורא לו 'קורבנוּת' הוא צירוף של ארבעה מאפיינים שמצטרפים יחד: 1. האדם הקורבני שואף שיכירו בו כקורבן של עוול שנגרם לו על ידי מישהו. המאפיין הזה מתואר גם כתסמונת הקדוש המעונה, אולם הוא אינו מספיק לדעתי לאפיון של קורבנות; 2. האדם משתמש בסבל שלו ככוח על אחרים. הוא רוצה התחשבות יתר או שיפצו אותו; 3. הוא מפנה את התביעה שלו לאו דווקא כלפי מי שגרם לו עוול אלא כלפי אנשים קרובים, פשוט מפני שהם אלה שמקשיבים לו ושמהם קל יותר לדרוש; 4. הוא פוטר את עצמו מהתחשבות הדדית בזולת וברגשותיו, בתואנה שהוא סובל מדי ואינו יכול להתפנות להתחשבות כזאת".
אחת הסכנות שבאימוץ תבנית של אישיות קורבנית היא שחוסר ההכלה והמגע עם הרגשות שלנו יגרום לנו להיחלש מבפנים. אנחנו נאמין יותר ויותר בחוסר היכולת שלנו להיות שחקנים אקטיביים במציאות, עד שבסוף ממש נתבונן על חיינו מבחוץ כצופים פסיביים ונהפוך לתלותיים בכוחות חיצוניים. בכך אנחנו נאפשר לאחרים להגדיר את הערך והזהות שלנו. "מחיר נוסף הוא אובדן היכולת שלנו לבחור באופן אקטיבי את הפרשנות שלנו למאורעות סביבנו - והשארת הפרשנות הזו בידי האחר", מוסיף לב. "דוגמה להתנהלות כאובה מתוך דפוס קורבני היא למשל כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים לא מספקת ולא מפרה. בסיפור שלנו בן/בת הזוג הם האחראיים הבלעדיים לסבל שלנו. יחד עם זאת, כאשר נשאל את עצמנו מדוע בכל זאת אנחנו בוחרים להישאר בתוך הקשר המתסכל הזה, לעיתים יעלו מתוכנו סיבות כלליות כמו 'בשביל הילדים', 'אני בכל זאת אוהב/ת אותו/ה', 'מה כבר אמצא בחוץ' ועוד".
לב מסביר כי הסיבה הלא מודעת העמוקה יותר להישארות כקורבנות בקשר לא מספק היא הגמול מעצם היותך 'קורבן' - האפשרות לייחס את האחריות לסבל לאחר, במקרה הזה בן/בת הזוג. "החשש בפרידה מקשר כזה הוא שכאשר כבר לא יהיו בסביבה אותו בן/בת זוג מתסכלים, הרי שאז נצטרך לקחת בעלות על אותן תחושות של סבל ולהתמודד עימן בכוחות עצמנו. כאשר לא נלמד באמת לקחת אחריות על התחושות הבוערות הללו שבנו, הרי שגם פרידה מבן הזוג המתסכל תוביל בסופו של דבר לקשר עם פרטנר חדש שישחזר את אותה תבנית התפיסה הקורבנית הישנה שלנו".
לדבריו של ד"ר ברמן, קורבנות יכולה להיות תגובה נורמלית ושכיחה להרגשת עוול. כל אחד יכול לבטא תלונה קורבנית כלפי מישהו קרוב, ולהתלונן על עוול וקיפוח תוך ציפייה לתיקון ולפיצוי. המקרה הבעייתי יותר הוא כשהקורבנות הופכת לסוג של זהות אישית. במקרים אלה הקורבנות לא עוברת בקלות, והיא מופיעה שוב ושוב בכל פעם שבה עולה מצוקה בתחום הבין-אישי. אנשים כאלה נראים כאילו הם 'אוספים פגמים', מחפשים דוגמאות ליחס פוגע מצד הסביבה ומשתמשים בהן כסיבות לתלונות.
3 צפייה בגלריה
בסיפור של אישיות קורבנית, בן/בת הזוג הוא/היא האחראי/ת הבלעדי/ת לסבל שלו/ה
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
הדוגמה של נעמה שהצגנו קודם אינה גורפת כמובן לכל אלו הסוחבים עימם טראומות. לא כולם יפתחו אישיות קורבנית. מה מייחד את אלו שמאמצים דפוס התנהגות קורבני? ד"ר ברמן מסביר: "במהלך יציאה ממצוקה אישית ישנו כנראה צומת, שבו האדם בוחר במודע או שלא במודע בהעדפה אישית אחת מבין שתיים: שיקום בכוחות עצמו או תביעה לפיצוי מהסביבה. כך למשל, ישנם ניצולי שואה ונפגעי תקיפה מינית שאינם מפתחים התנהגויות קורבניות, ולעומתם כאלה שכן. מובן שבדרך כלל אנחנו פועלים בשני הכיוונים גם יחד, אבל ההתנהגות הקורבנית נוצרת כאשר אדם מעדיף את התביעה לפיצוי מצד הסביבה על פני מאמץ להשתקמות. הדפוס הזה מתקבע ככל שהאנשים הקרובים מתגייסים כדי לתקן את העוול שנגרם לו". כשאותם מתקרבנים מרגישים ביחס מסויג מהסביבה, זו לפי ד"ר ברמן תהיה כנראה הנקודה שבה יפנו להליך טיפולי.
במישור ההתפתחותי, בשלבי ההתפתחות הראשונים כילדים לא ניתן לשאת כל רגע מכאיב של תסכול, אשמה או כעס. לכן אלו מופנים אל ההורים או הסביבה הקרובה, שמצטיירים כ'אחראים ואשמים' לאותן תחושות קשות. ככל שגדלים, מתחזקים ומקבלים את הכלים הרגשיים מהסביבה, ניתן לשאת ולעבד יותר ויותר תחושות כואבות ובוערות בחיים, ובכך לקחת אחריות רבה יותר על התפיסה, הרגשות והתוצאות של ההתנהגות. כאשר בילדות מתרחשת טראומה והסביבה לא מצליחה להעניק לאדם את הכלים להכיל את העוצמות הרגשיות שלו בהמשך החיים, הרי שאז (כהגנה אפשרית) הוא יפתח את תבנית האישיות הקורבנית.
"התבנית הקורבנית הזו תאפשר לנו להמשיך להתנהל, ובה בעת למקם כהגנה את האחריות לכל אירוע מאתגר וכואב על גורם אחר חיצוני לנו. המחיר כאמור הוא החלשת העצמי שלנו והחלשת היכולת שלו לצמוח, להתפתח ולהתגבר דרך מפגש עם קושי, כאב ולקיחת אחריות על מצבי משבר בלתי נמנעים בחיינו", אומר לב.
לב מסביר כי המפתח לשינוי ההרגל המנטלי הזה הוא קודם כל להיות מודע לתנאים שיצרו את הצורך באישיות הקורבנית, לתגמול שהיא מציעה ולמחירים שהיא גובה מאיתנו. אחרי שלב ההתוודעות מגיע שלב הרכישה של הרגל מנטלי חדש, המצריך עבודה מאומצת ונחושה. "בעבודה המנטלית הזו נשאל את עצמנו בכל רגע מאתגר נתון: 'מה אני לא מסכים להרגיש בזמן שאני מטיל את האחריות/אשמה/בעלות לסיטואציה של חיי על מישהו אחר?' או 'איזה רגש בוער מנסה עכשיו לדפוק על הדלת שלי בזמן שאני מפנה אותו למישהו אחר?'. כאשר נסכים לפתוח את דלתות הלב והתודעה שלנו לרגשות הכואבים שבתוכנו מבלי למהר לגלגל אותם לאחריות של אדם אחר, נגלה שכל רגש כזה משקף ומכיל בתוכו שיעור חשוב על עצמנו ועל העולם שאנו חיים בו, ומהווה דלק ואנרגיה לפעולה שלנו בעולם".
המחיר של העבודה שכרוכה בהסרת מסכת ההגנה של האישיות הקורבנית הוא חיכוך מתמיד ברגשות הקשים, תוך לקיחת אחריות ובעלות מלאה על הסבל שלך במקום להפיל אחריות על מישהו אחר. יחד עם זאת, הרווח הגדול בשחרור מתבנית הקורבנות יאפשר תחושת חופש אמיתית, למידה עצמית וסביבתית מתמדת והחשוב ביותר - היכולת שלנו להיות הקפטנים והבעלים של ספינת חיינו ולנווט אותה עצמאית, גם מול המכשולים המאתגרים ביותר. "היתרונות של קורבנות הם בהשפעה על יחסם של אחרים לטובת האדם המתקרבן. אלה הם יתרונות קצרי טווח, ובטווח הארוך קורבנות עלולה להביא להחמצה של יחסים. בשורה התחתונה חשוב להבהיר כי יש הבדל בין קורבן לקורבני. הקורבן הוא זה שנגרם לו עוול, בעוד שהקורבני הוא זה שמשתמש בכך לצרכיו כגישה לחיים", אומר ד"ר ברמן.
