בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חולמת על תרמילאות. מייחלת לאיזה מסע כזה (שאף פעם לא עשיתי), מסע שאתה מרשה לעצמך להתגלגל בתוכו, עתותיך בידיך, לא יודע מתי תחזור, מתעקל עם הדרך לאן שהיא מובילה אותך, מחליט לעשות פתאום פנייה חדה שמאלה, רק בגלל שמשהו נצנץ וסיקרן אותך בקצה השביל.
אולי זה תגובת הדף לשנתיים של הקורונה, שבהן הצטמצמנו כולנו פנימה, הביתה, והעולם על מרחביו היה רחוק ובלתי מושג. ואולי גם בגלל שזו פנטזיה שרבים מאיתנו מכירים, כזו שמבעבעת לצד החיים עצמם, כזו שאנחנו נמלטים אליה בדמיון בזמן שטיפת כלים, כדי לברוח משגרת היומיום המאובקת.
עוד טורים של שירלי יובל-יאיר
יש אנשים שמצליחים לא רק לפנטז אלא גם לממש. אנשים שמסעות הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. ולא, זה לא בגלל שיש להם בהכרח יותר אמצעים, יותר כסף, יותר עזרה, יותר חופש, יותר "משהו". חיים שוסטר הוא אחד כזה. אז בשביל להרהר על האפשרות להכניס "תרמילאות" לחיים - הזמנתי אותו לשיחה (בראש הכתבה).
בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על האהבה שלו לשוטטות, שאפיינה אותו מגיל צעיר, כשהיה משוטט ברחובות פתח תקוה בה גדל. וגם על היכולת שלו לדמיין מסעות, לברוא סיפורים על מקומות, גם אם לא היה בהם. שני הכישרונות האלה שלו - הכישרון לשוטט, והכישרון לספר סיפור - הם אלה שעזרו לו להגיע לכל קצוות העולם.
"לצאת למסע, זו פנטזיה שרבים מאיתנו מכירים, כזו שמבעבעת לצד החיים עצמם, כזו שאנחנו נמלטים אליה בדימיון בזמן שטיפת כלים, כדי לברוח על כנפי הדמיון משגרת היומיום המאובקת"
שוסטר הוא מומחה לדתות ותרבויות המזרח הרחוק, אותן למד וחקר במשך שנים רבות. הוא חקר אותן דרך הרגליים, בעשרות המסעות המיוחדים שעשה למעל 120 מדינות ברחבי העולם. הוא סוג של "קולומבוס" פרטי כזה. בשיחה שתעשה לכם חשק לארוז, אנחנו מדברים על תרמילאות כדרך חיים, כמצב נפשי, על האפשרות לצאת למסע גם כשאתה מגיע ללפלנד וגם כשאתה צועד ברחובות העיר שלך. על למה כדאי שנלמד את עצמנו לחלום על המסעות שאנחנו מייחלים להם? וגם כמה מחשבות פרקטיות על איך עוברים מחלום למעשה.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
