כשד"ר ברנה בראון ביקשה מהסטודנטים שלה לפרט בכתב את כל הרגשות שהם יכולים לזהות בתוכם, היא ידעה שהרשימה תהיה דלה. אבל אפילו היא, סוציולוגית מוערכת שמקדישה את הקריירה שלה למחקר רגשות, נדהמה שבכל חמש שנות המחקר המסוים הזה, שבו השתתפו יותר מ-700 סטודנטים, היו רק שלושה מצבים רגשיים שבלטו על פני השטח: שמחה, עצב וכעס.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך זה ייתכן, שאלה את עצמה, שהיכולת שלנו לתאר רגשות כל כך מוגבלת, ומה זה אומר עלינו ועל יכולתנו להיות מחוברים לעצמנו ולאחרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"15 שנה עברו מאז", היא כותבת בספרה החדש Atlas of the Heart, שיצא לאור בימים אלה והפך לרב-מכר עוד לפני פרסומו, "אבל בעצם שום דבר לא השתנה. כשאנחנו לא מבינים איך הרגשות שלנו מעצבים את המחשבות וההחלטות שלנו, אנחנו מתנתקים מהחוויות שלנו ומאחרים.
"גורם המפתח להבנה הזאת הוא השפה. כשיש לנו מילים נכונות לתאר רגשות ספציפיים, אנחנו טובים יותר בזיהוי הרגשות האלה אצל אחרים וגם מנהלים טוב יותר את החוויות הרגשיות שלנו. השפה לא רק מתארת אלא משנה ומעצבת את מה שאנו מרגישים".
20 שנות מחקר מיצבו את ד"ר בראון (56) כמאסטרית בתחום הרגשות: חמישה ספרים שכתבה בנושא דורגו במקומות הגבוהים ביותר של רשימות רבי-המכר של "הניו-יורק טיימס", והרצאת TED מרתקת על "העוצמה שבפגיעות" זכתה ליותר מ-50 מיליון צפיות ונכללת בחמישיית ההרצאות הנצפות בעולם.
הספר החדש הוא שיאו של תהליך מחקרי רב שנים שהיא עורכת, והוא כולל בתוכו מיפוי עומק של 87 (!) רגשות וחוויות והדגשת הניואנסים השונים ביניהם.
"גם כאן השתמשתי במידע שאספתי בקורסים שלימדתי על רגשות", היא כותבת. "היה לי חשוב להבין מהסטודנטים איך הם משתמשים בשפה כשהם מתארים את הרגשות שלהם. כשהשוויתי את זה למחקרים השונים בתחום - יותר מ-500 עבודות אקדמיות - גיליתי שלפעמים התיאורים לא היו אפילו קרובים לדרך שבה המומחים מתארים זאת".
בראון שואפת גבוה: "אני רוצה שהספר הזה ישמש כאטלס לכולנו, כי אני מאמינה שעם לב פתוח ומפות נכונות אנחנו יכולים לטייל לכל מקום ולא לפחד לאבד את עצמנו לעולם, גם כשאין לנו שום מושג איפה אנחנו או לאן אנחנו הולכים. המטרה שלי בספר היא לנסות ליצור בסיס לשפה משותפת - שפת הרגשות והחוויות האנושיות".
הצצה קטנה לכמה מהרגשות המתוארים בספר, המחולקים לקטגוריות מאירות עיניים, מדגימה חלק מהשפה החשובה הזאת.
קטגוריה באטלס: מקומות שאליהם אנו הולכים כשדברים גדולים עלינו, כשאנו חשים שהם מעבר ליכולת שלנו או כשיש בחיינו אי-ודאות גדולה ועומס יתר.
עוד רגשות בקטגוריה: חרדה, דאגה, הימנעות, התרגשות, פחד, פגיעות.
איך זה בא לידי ביטוי: מצבי לחץ גורמים לנו תגובות פיזיולוגיות (עלייה בקצב הלב, הפרשת קורטיזול מוגברת), אולם התגובות הרגשיות שלנו, מדגישה ד"ר בראון, קשורות יותר בהערכה הקוגניטיבית שלנו - בהתחבטות אם אנו מסוגלים לעמוד במצב וכמה טוב נוכל להתנהל בו.
גם תחושה של הצפה רגשית מקורה בתפיסה שלנו את עצמנו ואת היכולת לעמוד בסיטואציה שנקלענו אליה. אולם כדאי להבחין בינה ובין תחושת לחץ רגילה, שהרי ניווט בין לחצים הוא חלק מחיי היומיום שלנו, חלק שגובה מחיר אבל נע בגלים ואפשר לתפקד ביניהם, לקבל עזרה אם צריך ולהמשיך הלאה. בהצפה רגשית אנו מגיעים למצב של התפרקות מהירה מכפי שמערכת העצבים שלנו יכולה לנהל.
7 צפייה בגלריה
תחושה של הצפה רגשית מקורה בתפיסה שלנו את עצמנו ואת היכולת לעמוד בסיטואציה שנקלענו אליה
(צילום: Shutterstock)
מחקר של קרול גוהם מאוניברסיטת מיסיסיפי בארצות-הברית תיאר זאת כמצב שבו רף הרגשות שלנו מגיע לרמה מקסימלית (10), רמת המודעות שלנו לגביהם היא בינונית (5), ורף ההבנה שלנו אותם נמוך מאוד (רמה 2). מצב כזה הוא, כצפוי, לא בסיס לקבלת החלטות מוצלחת. הפתרון למצב זה אינו לנסות להמשיך בעשייה אלא לקחת הפסקה זמנית.
"הלמידה הגדולה בהקשר הזה", מדגישה בראון, "היא שתחושת לחץ או הצפה רגשית קשורה לנרטיב של דלדול רגשי ומנטלי - יש פשוט יותר מדי דברים מכדי שנוכל לנהל אותם בצורה יעילה. המודעות לכך וזיהוי הרגשות המדויקים יעזרו לנו להתמודדות".
קטגוריה באטלס: מקומות שאליהם אנו הולכים כשדברים לא הולכים כמתוכנן.
עוד רגשות בקטגוריה: שעמום, ייאוש, ויתור, תסכול.
איך זה בא לידי ביטוי: תחושות אכזבה וחרטה, אומרת ד"ר בראון, יכולות לנוד בטווח רחב - מחוסר נוחות קל ועד פגיעה עמוקה. "מניסיוני כחוקרת וכאדם, אנחנו ממעיטים בהערכתן ולא מבינים כמה כאב הן יכולות להסב לנו ולהזיק למערכות היחסים שלנו".
גם אכזבה וגם חרטה נובעות מציפיות שלא התממשו. ככל שהציפיות היו משמעותיות, כך האכזבה והחרטה משמעותיות יותר. ההבדל הבולט ביניהן, כפי שעלה במחקר של ד"ר בראון, הוא שכשמדובר באכזבה, אנו פעמים רבות מאמינים שהתוצאה לא הייתה בשליטתנו ולא נבעה ממה שאנחנו עשינו. לעומת זאת, כשאנו חשים חרטה, אנו מאמינים שהתוצאה נגרמה על ידי ההחלטות והמעשים שלנו.
7 צפייה בגלריה
''אנחנו ממעיטים בהערכתן של אכזבה וחרטה, ולא מבינים כמה כאב הן יכולות להסב לנו''
(צילום: Shutterstock)
חוקרים מאוניברסיטאות טילבורג וליידן בהולנד הראו שבטווח הקצר אנו נוטים להתחרט על תוצאות רעות של מעשים שלנו. אולם, כשאנו עושים רפלקציה בטווח הארוך, אנחנו מתחרטים יותר על מעשים שלא עשינו וחושבים עליהם כעל הזדמנויות שפוספסו. מחקר מטא-אנליזה שנערך באוניברסיטת אילינוי בארצות-הברית מצא שכ-90 אחוז מהחרטות מתמקדות בחמש קטגוריות: חינוך, רומנטיקה, הורות, שיפור עצמי ופנאי.
הביטוי "אין חרטות" מעצבן את בראון. "לחיות ללא חרטה זה להאמין שאין לנו שום דבר ללמוד, שום דבר לתקן ושום אפשרות להיות אמיצים יותר בחיים שלנו. דווקא מי שמתחרט הוא האמיץ. במחקר שלנו מצאנו שמה שאנו מתחרטים עליו הכי הרבה הוא ההחמצה להפגין אומץ - להיות אדיבים ורכים יותר, לומר איך אנחנו מרגישים, להציב גבולות, להיות טובים לעצמנו, להגיד 'כן' למשהו מפחיד".
קטגוריה באטלס: מקומות שאליהם אנו הולכים כשאנו מחפשים קשר.
עוד רגשות בקטגוריה: שייכות, חוסר ביטחון, חוסר נראות.
איך זה בא לידי ביטוי: לתחושת הבדידות, ממגפות המאה ה-21, מקדישה בראון מקום מיוחד. ממצאי המחקרים שערכה תואמים את אלה של חוקר המוח ג'ון קצ'ופו מאוניברסיטת שיקגו, מחלוצי הרעיון שלפיו מערכות יחסים חברתיות מעצבות את מוחנו ומשפיעות על מחשבותינו.
"הממצאים שלי גרמו לי להבין איזה תפקיד חשוב יש לבדידות בחיינו. המערך הנוירולוגי, ההורמונלי והגנטי שלנו תומך בתלות הדדית ולא באינדיבידואליות. המנגנון הביולוגי של המוח שלנו, כפי שמצא קצ'ופו, מזהיר אותנו כשהיכולת שלנו לשרוד ולשגשג מאוימת. כמו רעב, צמא וכאב, גם בדידות היא סימן אזהרה. להתכחש לבדידות זה לא הגיוני יותר מלהתכחש לרעב".
אבל, מדגישה ד"ר בראון, ההכרה בבדידות כרוכה בשחרור מהבושה הכרוכה בה. "אנו מתביישים בכך שאנו חווים בדידות, כאילו שמשהו פגום בנו. אנו מרגישים בושה אפילו אם הבדידות שלנו נגרמת על ידי אבל, אובדן או שברון לב. הסטיגמה, שלפיה בדידות היא מחלה כרונית מכרסמת ואי-אפשר למצוא לה פתרונות, מקשה עלינו מאוד".
כדי לנצח את תחושת הבדידות, אומרת ד"ר בראון, צריך קודם ללמוד איך להגדיר אותה ולהכיר בה באומץ כסימן אזהרה. "מטא-אנליזה שנעשתה על מחקרים העוסקים בבדידות, מצאה שזיהום אוויר מגדיל את הסיכון שלנו למוות מוקדם ב-5%, השמנת יתר מגבירה את הסיכון ב-20%, שתיית יתר של אלכוהול ב-30%, ואילו חיי בדידות הם המסוכנים ביותר ומעלים את הסיכון למוות בטרם עת ב-45%.
"התגובה שלנו לסימן האזהרה הזה צריכה להיות למצוא קשר מסוג כלשהו. זה לא אומר בהכרח להצטרף להרבה קבוצות או לחפש עשרות חברים. מחקרים רבים מאשרים שלא כמות החברים חשובה אלא איכות מערכות היחסים".
קטגוריה באטלס: מקומות שאליהם אנו הולכים כשהחיים טובים.
עוד רגשות בקטגוריה: אושר, רוגע, שביעות רצון.
איך זה בא לידי ביטוי: גם כשהכל טוב לכאורה, הרגשות מורכבים. ד"ר בראון אוהבת להתייחס לשמחה כאל "מצב הרוח הטוב של הנפש" ומגדירה אותה על סמך מחקריה כתחושה עוצמתית של קשר רוחני עמוק, מלא הנאה והערכה.
גם כאן, לדבריה, לשפה יש תפקיד מרכזי: "החוקר מת'יו קואן ג'והנסון מאוניברסיטת אוקספורד מצא שאנשים מתקשים לבטא חוויות של שמחה באמצעות השפה המדוברת היומיומית, וכיוון ששפה יכולה לעצב חוויות חיים, תרבויות שיש להן יותר מילים המתארות רגש של שמחה אולי חוות שמחה בצורה עשירה יותר.
"לי, באופן אישי, אחד השיעורים הגדולים שלמדתי משני עשורים של מחקר, היה הבנת מערכת היחסים בין שמחה להכרת תודה. כל המחקרים מראים כיצד הקשר ביניהם יוצר ספירלה רגשית שמעלה אותנו למעלה. הכרת תודה, שנמצאה במחקרים רבים כמועילה לנו פיזית, רגשית ומנטלית, גורמת לנו להרגיש מחוברים לעצמנו ולאחרים.
"פרופ' רוברט אמונס, המומחה המדעי המוביל בעולם להכרת תודה, הגדיר זאת נהדר: 'הכרת תודה משקפת את ההערכה העמוקה שלנו למה שמביא משמעות לחיינו וכך מאפשרת לנו להשתתף יותר בחיים. במקום להסתגל לטוב, אנו חוגגים את הטוב'. כדאי להמשיך ולפתח את הכלים השונים להכרת תודה. למשל, לכתוב תודות במחברת מיוחדת או לעשות 'עצירות' תודה יומיות כדי להפוך את זה ממש לפרקטיקה בחיים שלנו".
ויש עוד זווית מעניינת לתחושת השמחה, כותבת ד"ר בראון. "כשאני מרצה, אנשים תמיד מופתעים מהממצא ששמחה היא הרגש האנושי הפגיע ביותר. כאחת שחקרה הרבה תחושות של פחד ואשמה, גיליתי שגם שמחה יכולה להוביל אותנו אליהם. זה קרוי שמחה חששנית או שמחה מבשרת רעות, ורובנו חווים את זה, למרות שאנחנו חושבים שזה ייחודי רק לנו. אף רגש לא מפחיד יותר משמחה, כי אנו מאמינים שאם נרשה לעצמנו להיות שמחים, אנחנו מזמנים לעצמנו אסון. אנחנו מתחילים 'להתאמן' על טרגדיות ברגעים הכי טובים של החיים שלנו, כדי לא להיפגע מכך שחלילה ניפול. אבל יש לנטייה הזו מחיר - כשאנו דוחים שמחה, אנחנו נמנעים מהטוב שאנו צריכים כדי לבנות עמידות, כוח ואומץ".
החדשות הטובות הן, אומרת ד"ר בראון, שניתן לעבוד על זה. "במחקר שלנו מצאנו שהיה משהו משותף לכל מי שהראה יכולת עמוקה לשמוח: הם התאמנו בהכרת תודה. בעיצומה של שמחה יש פעמים רבות רטט כזה, רעד של פגיעות. במקום לראות בזה סימן אזהרה למימוש התסריט הגרוע ביותר, האנשים שנסמכים על שמחה משתמשים ברטט הזה כתזכורת להתאמן בהכרת תודה".
