"ביום שהבן שלי חגג בר מצווה סייעתי בקבורה של נער מבארי שהיה אמור לחגוג גם כן בר מצווה באותו חודש. עמדתי ליד הארון שלו כשספדו לו - והרגשתי שמתארים את הבן שלי. סיפרו על ילד חופש, ילד מוזיקאי שאהב את החיים, ילד מיוחד. שם נשברתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה - והבנתי שגם אני צריך לקבל טיפול ועזרה".
ברק שבות בשבוע השני למלחמה
ברק שבות, ליצן רפואי ומטפל באומנויות חבר יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אומנויות, הוא הרב הצבאי של גדוד קרקל, ועם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר הוא גויס למילואים. שבות, אב לתשעה ילדים מגוש עציון, הגיע בבוקר יום ראשון לחטיבת פארן שבמערב הנגב - ומיד החל לסייע בטיפול בחללים הרבים שהובאו מאזורי הלחימה. בהמשך הוא ניהל אירועים רבי נפגעים מהחמ"ל החטיבתי, סייע בקבורה זמנית של חללי בארי בקיבוץ רביבים שבנגב, פעל לחיזוק רוח הלחימה של החיילים כרב בגדוד - וסייע לחיילים המוצבים באזור ולאלו שנמצאים עמוק בלחימה להתמודד עם הטראומה באמצעות הכלים שלו כמטפל באומנויות.
"ביום הראשון של המילואים קלטנו חללים שהגיעו בג'יפים מאזורי הלחימה. רוב החללים הגיעו לאחר כמעט יומיים שהם שכבו בחוץ, חלקם היו עטופים ומסודרים וחלקם לא, כי מיהרו להוציא אותם מאזורי הלחימה. באותו ערב טיפלתי בעצמי בשבעה חללים לפחות", תיאר שבות. "בין החללים היו רבש"צים, חיילים ואזרחים שהיו באזורי הקרבות בעוטף. במשך כמעט שבוע טיפלנו בחללים שהגיעו מהקרבות ודאגנו להעביר אותם למחנה 'שורה'.
"באותו שבוע ניהלנו מהחמ"ל אירוע רב נפגעים קשה עם הרבה הרוגים, שהוריד ממש את המורל אצלנו וגרם לכולם להיות מדוכדכים", סיפר. "בשעה מאוחרת אחרי שנגמר האירוע ישבנו בחמ"ל ורציתי לאכול משהו מתוק שטיפה יעזור לי להתאושש מהאירוע. שלחתי יד לתיק שלי והרגשתי משהו מוזר. כשהסתכלתי גיליתי שיש לי שם בלונים, ונזכרתי שכשיצאתי למילואים הבת שלי אמרה לי 'ללכת לשמח חיילים'. אני ידעתי שאני הולך לטפל בחללים אז אמרתי לה שלא אקח, אבל התברר שהיא דחפה לי את הבלונים והמשאבות לתיק".
הוא תיאר כי האווירה בחמ"ל הייתה קשה מאוד באותו ערב לאחר האירוע, ואז הוא הבין ש"כנראה לזה הבלונים חיכו". לדבריו, "הוצאתי אותם ושאלתי 'מי רוצה בלון?' כולם הסתכלו עליי מוזר, אבל אז אנשים התחילו לבקש. אחד רצה כתר ואחר ביקש לב. התחלתי להכין להם ואנשים פתאום התחילו לחייך טיפה ונהיו קצת יותר רגועים. כמה דקות לאחר מכן החמ"ל כבר היה מלא בבלונים".
"אחרי האירוע כולם בחמ"ל הבינו איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עוברים, ואנשים לא הצליחו להתמודד עם זה. מבחינתי זה היה רגע חשוב מאוד להפעיל את הכלים שלי כמטפל"
שבות סיפר כי לא כולם הבינו מיד את מהות הבלונים, ואחד המפקדים הבכירים אף אמר, "אנחנו במלחמה, מה קורה לכם?", אך הוא סיפר לו על תפקידו באזרחות, והשיב: "בתור ליצן רפואי אני מגיע לאנשים במחלקות אונקולוגיות במצבים קשים מאוד, והם צריכים שישמחו אותם ויתנו להם כוחות להמשיך - אני חושב שאנחנו במצב דומה". למעשה, שבות מצא דרך לתקשר עם אנשים בטראומה, והוא פנה אליהם באמצעות האומנות. לדבריו, "לא באתי רק לשמח את האנשים מסביב, גם אני הייתי מדוכדך, עצוב ומבואס מאוד וחיפשתי את המקום הבטוח שלי. זו הדרך שבה אני מתמודד בדרך כלל, אני עוזר לאנשים בעזרת הבלונים ופותח להם מקום לעולם שמח יותר.
"אחרי האירוע כולם בחמ"ל הבינו איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו עוברים, ואנשים לא הצליחו להתמודד עם זה. מבחינתי זה היה רגע חשוב מאוד להפעיל את הכלים שלי כמטפל", הוסיף. "סייעתי גם לי וגם לאנשים מסביבי והוצאתי אותם מהמקום שהם היו בו. הרעיון זה לא לעשות מסיבת בלונים, אלא למצוא כוח חיובי שיאפשר לנו להמשיך לתפקד בתוך הלחימה".
בימים לאחר מכן הגיע שבות ללוחמי גדוד קרקל שהיו פזורים בנקודות שונות בעוטף עזה. "הגדוד ניהל קרבות באופן אינטנסיבי באזור יישובי חבל שלום מבוקר 7 באוקטובר - וממש הציל יישובים שלמים", אמר. "הצגתי את עצמי לחיילים, וראיתי מיד שאנשים מאוד סגורים. הם עסוקים בלחימה ובכוננות, ופחות פתוחים לדבר עם מישהו חדש. אז הוצאתי שוב את הכלי של הבלונים וראיתי איך הכול משתנה. אנשים פתאום חזרו לדבר ולתקשר, וככה שילבתי את תפקידי כרב הגדוד שאמור בין היתר לסייע לחוסן ולרוח הלחימה. בעזרת הבלונים הצלחתי ליצור שיח עם אנשים שלא הכרתי באופן מהיר, ונתתי להם אפשרות לפתוח את מה שהם מרגישים".
"ישבתי עם אנשים שעברו אירועים קשים וכעת משתפים לראשונה את החוויה שעברו. שוחחתי עם חייל שבפרוץ המלחמה היה סגור בחדר שלו בשדרות שלושה ימים. הוא הגיע אליי בלחץ אדיר, סיפר על חוסר שינה והתקפי חרדה - וממש נתתי לו כלים להתמודדות מהעולם הטיפולי"
שבות הבהיר כי באותם ימים הוא הקפיד לא להיכנס עם הלוחמים לשיתוף עמוק של החוויות מהלחימה, כיוון שזה לא הזמן הנכון לטפל בטראומה, אך לחלוטין חל שינוי אצל החיילים שאיתם הוא נפגש. "דאגתי לעורר אצלם כוחות חיוביים, זו הייתה המטרה שלי. זה בדרך כלל התחיל מאיזה בלון, ואז הוספתי דבר תורה שמדבר על איפה אנחנו בתוך הסיפור הגדול של עם ישראל. דיברנו על החלק שלהם בהצלת יישובים בעוטף הדרומי ונתתי להם מבט חיובי בתוך המצב הקשה", אמר.
הוא סיפר כי נפגש עם חיילים תושבי הדרום וכאלה שהיו בפסטיבל נובה והתגייסו מיד למילואים, ואמר כי "ישבתי עם אנשים שעברו אירועים קשים וכעת משתפים לראשונה את החוויה שעברו. שוחחתי עם חייל שבפרוץ המלחמה היה סגור בחדר שלו בשדרות במשך שלושה ימים. הוא הגיע אליי בלחץ אדיר, סיפר על חוסר שינה והתקפי חרדה - וממש נתתי לו כלים להתמודדות מהעולם הטיפולי".
"הרגשתי שמתארים את הבן שלי"
במקביל להתמודדות בעוטף, קיבל שבות משימה נוספת - לסייע בקבורת זמנית של חללי בארי בקיבוץ רביבים שבנגב. "בהתחלה חששתי מאוד מהמשימה ונכנסתי לחרדה. סייעתי בעבר בקבורה, אבל כאן מדובר על קבורה של משפחות וילדים, מדובר על הרבה אנשים, זה משהו שלא הכרתי. בכל יום היו ארבע לוויות, חלקן של משפחות או זוגות", סיפר שבות. "באותו זמן שוחחתי עם רבנית שהגיעה לגדוד, היא הרגיעה אותי ואמרה לי 'תשתמש בכלים שלך כמטפל. עזוב את הטקס והמקום. תקשיב לאנשי הקיבוץ ותבוא מהמקום שלך כמטפל'. זה נתן לי המון כוח, הסתובבתי בין המשפחות ואנשי בארי ואכן השתמשתי בכלים שלי כמטפל כדי לדבר איתם ולשמוע מה שיש להם לומר".
למעשה, מאז פרוץ המלחמה עסוק שבות במשימות רבות מתוקף תפקידו במילואים, לצד תפקיד נוסף אותו הוא החליט לבצע בשל הידע שלו כמטפל. אך לצד הסיוע לאנשים סביבו, הוא לא הבחין שהוא בעצמו עובר טלטלה רגשית. "בשבועות הראשונים הכול היה באטרף, ממשימה למשימה, עובדים 24/7. אני כמעט לא ישן ואין לי יותר מדי זמן לטפל בעצמי. אבל היה רגע שהכול השתנה, נשברתי וקלטתי שיש משהו", אמר.
"כמה שבועות לאחר פרוץ הלחימה הבן שלי אמור היה לחגוג בר מצווה. בשל המצב אשתי ארגנה סעודה עם המשפחה הקרובה בלבד, והייתי אמור להגיע מעט יותר מוקדם מהלוויות שסייעתי בהן", סיפר שבות. "כשבאתי לצאת אמרו לנו שיש לוויה של הרבה חללים וצריך עזרה, אז נשארתי. לקחתי את אחד הארונות ועמדתי לידו, ואז ספדו לו. סיפרו על ילד מוזיקאי שאהב את החיים, על כך שהוא ילד חופש, ילד מיוחד - ועל זה שהיה צריך לחגוג בר מצווה החודש. הרגשתי שמתארים את הבן שלי, זה היה ממש דומה - שם נשברתי ובכיתי ממש, בפעם הראשונה מתחילת המלחמה.
"חשבתי שבתור מטפל שיודע מה אנשים עוברים בטראומה אצליח לטפל בעצמי, אך זה לא המצב. זה מדהים שכל מה שלמדתי על טראומה, עבר עליי. אני לא ישן, בחודש וחצי הראשונים של המלחמה היה לי חוסר תיאבון, והיום אני חווה אכילה רגשית ותסמינים נוספים של טראומה"
"אחרי שיצאתי משם עצרתי לדבר עם הורים של חבר שלי שנהרג במלחמה, ושם אני מבין שגם אני צריך טיפול ועזרה", תיאר שבות את הרגע שבו הבין שגם הוא עובר משהו. "אחרי זה הגעתי לבר מצווה, הייתי שם פיזית אבל לטענת אשתי לא באמת הייתי נוכח. בדרך חזור משם התקשרתי למרצים שלי מהלימודים ולמדריכה שלי מיה"ת והתחלתי לקבל טיפולים מרחוק. הם עזרו לי ועשו איתי שיחות ארוכות בנסיעות במטרה לטפל בי, ממש נתנו לי תרגילים לעשות עם עצמי".
אך מעבר לתחושות הנפשיות, שבות סיפר כי גם הגוף חווה כאבים: "בוקר אחד התעוררתי עם כאבים פיזיים אדירים בשכמות, הבנתי שזה קשור לזה שסחבתי ארונות קבורה, והבנתי גם שהגוף בעצם מכיל כעת את הכאב הנפשי". לדבריו, "חשבתי שבתור מטפל שיודע מה אנשים עוברים בטראומה אצליח לטפל בעצמי, אבל זה לא המצב. הייתי בטוח שאם אני יודע מה אמור לעבור על אדם שחווה טראומה, אשים לב אם זה יקרה לי, וזה מדהים שכל מה שלמדתי - עבר עליי. אני כמעט ולא ישן, גם בימים אלו, בחודש וחצי הראשונים של המלחמה היה לי חוסר תיאבון וירדתי כמעט שבעה קילוגרמים, והיום אני חווה אכילה רגשית ותסמינים נוספים של טראומה".
באותם ימים ארוכים שבות משלב בין הסיוע בקבורת חללי בארי לבין תפקידו כרב בגדוד. "בכל בוקר סייעתי בהלוויות, ולאחר מכן חזרתי למשימות בגדוד", הוסיף. "עברתי בין מוצבים רבים במטרה לפגוש את כל הגדוד, וככל שהתקדמה הלחימה התחלתי לעבוד יותר עם אנשים על דיבור וטיפול".
הוא סיפר כי בחנוכה במקום שיעור הוא עשה לחיילי הגדוד מעין הצגה, שנועדה ללמד על החג בעזרת תיאטרון, ואמר כי "הבאתי למקום רוח קצת אחרת מעולם הטיפול באומנויות בתחום הדרמה-תרפיה". לדבריו, "לאורך כל הדרך הכלים היצירתיים שימשו גם אותי, כדי לשמור עליי, וגם את הלוחמים. עזרתי להם למצוא מקומות חיוביים בתוכם והראיתי להם שהעולם הוא לא רק הקושי, האבל והלחימה".
בימים אלה שבות עדיין מתייצב לכמה ימי מילואים בכל שבוע, שבהם הוא מסייע ללוחמים לעשות עיבוד חוויות לחימה. "אני מגיע ליחידות שמסיימות מילואים ולכאלה שיצאו מעזה ועברו אירועים קשים. ברמה מסוימת עם עצמי אני מרגיש שיש עוד הרבה מה לעשות, ושם אני משתמש גם בכלים שצה"ל נתן לנו על עיבוד לחימה, וגם בהרבה מאוד כלים של דרמה-תרפיה", סיפר.
"הרבה מאוד מטופלים פרטיים שלי עברו למטפלים אחרים. הם לא יכלו לחכות שאחזור והם היו צריכים טיפול, אז בצדק, ולפעמים בהמלצה שלי, הם עברו למטפל אחר. הקליניקה שלי די נעלמה, כשחזרתי נשארתי עם מטופל אחד ששמרנו על קשר בזום במהלך הלחימה"
התגובות מהיחידות, מספר ברק, לא פחות ממדהימות: "לוחמים מספרים על כך שעשו עיבוד לחימה, אבל המילים לא מגיעות לכל מקום - ובעזרת מה שאנחנו עושים, שאנחנו עובדים עם הגוף ועם כתיבה ותיאטרון, קורים דברים אחרים". לדבריו, "לכל בן אדם יש חוזקות שונות להתמודד עם טראומה. בצבא בעיקר עובדים עם דיבור, ואני הבאתי כלים אחרים של אומנות ודמיון והתגובות היו עוצמתיות מאוד. אנשים סיפרו שבכו פעם ראשונה, ומישהו שעבד במחנה 'שורה' במשך ארבעה חודשים וטיפל בחללים סיפר שהוא שחרר משהו בתוכו בפעם הראשונה. אדם אחר סיפר כי הכתיבה הוציאה ממנו דברים שלא דמיין. זה מדהים".
3 צפייה בגלריה
צה"ל פעל מאז תחילת המלחמה לסייע נפשית ללוחמים, בין היתר באמצעות שיחות עם קב"נים בשטח
(צילום: דובר צה"ל)
מלבד היותו ליצן רפואי, שבות עובד בבית ספר כמטפל בדרמה, מנהל קליניקה פרטית, מטפל בפנימייה טיפולית חרדית ומלמד בני נוער להיות ליצנים רפואיים. לאחר ששוחרר ממילואים סיפר כי הקליניקה הפרטית שלו נסגרה כמעט לגמרי. "הרבה מאוד מטופלים פרטיים שלי עברו למטפלים אחרים. הם לא יכלו לחכות שאחזור והם היו צריכים טיפול, אז בצדק, ולפעמים בהמלצה שלי, הם עברו למטפל אחר. הקליניקה שלי די נעלמה, כשחזרתי נשארתי עם מטופל אחד ששמרנו על קשר בזום במהלך הלחימה", אמר.
הוא מספר שמאז שוחרר אין לו באמת שגרה: "בוער בי מאוד לטפל בנפגעי לחימה, משהו לא מאפשר לי לחזור לטפל רק במה שטיפלתי לפני". לדבריו, "אחד הדברים שאני אומר גם במהלך עיבוד לחימה, זה שמדברים הרבה על פוסט טראומה, אבל יש גם מושג של צמיחה מפוסט טראומה. יש רצון לצמוח, לשנות ולעזור לאנשים שעברו דברים דומים או אפילו יותר קשים. זה ממש בוער בי".
שבות נחשף למטפלים רבים שעשו קורסים והכשרות שונות שלא באמת מסמיכות לטיפול באמצעות אומנויות: "זה ממש מקצוע ולא משהו שעושים 'על הדרך'. אני למדתי את זה, עשיתי תואר שני ושנת הכשרה מקצועית מתקדמת. אני יודע מתי זה הזמן לדבר על חוויות ולנתח אותן באמצעות כלים שלמדתי, אבל מטפלים שעשו קורס לא מקצועי לא יידעו לטפל בזה - ואפילו יכולים לגרום לנזק חמור יותר.
"אני הסברתי למפקדים איך לגשת לחיילים. לא תמיד צריך להיכנס לאירועים קשים ולדון עליהם, לפעמים צריך רק להתמקד במציאת כוחות חיוביים", הוסיף שבות. "יש מטפלים שלא למדו את זה ויכולים לנבור בטראומה בזמן לא מתאים ולגרום נזק. חשוב לטפל בטראומה בזמן קצר מאוד אחרי המקרה, על מנת שלא תתקבע ותהפוך לפוסט טראומה, עיבוד לחימה זה חשוב. אך מנגד, הטיפול צריך להיות ממוקד בחוזקות - בלי להיכנס לעומק בשלב מוקדם כי זה יכול לגרום לערעור, בעיקר כשצריך לחזור ללחימה".
ד"ר אילנה לחצילום: גלית בן אמיתיד"ר אילנה לח, יו"ר יה"ת, האגודה לטיפול באמצעות אומנויות, אמרה כי "אירועים טראומטיים נרשמים בגוף ובנפש באופן לא מילולי. הטיפול באומנויות מאפשר נתיב תקשורת ועיבוד, המבוסס על כוחות היצירה, שאינו מצוי במקצועות בריאות הנפש האחרים, בהם מוקד הטיפול מבוסס על שיחה. לכן, הוא גם מתאים למי שמתקשה להתבטא במילים כמו ילדים, קשישים, דוברי שפות זרות וכו'".
לדבריה, "באמצעות הטיפול באומנויות ניתן לעבד חוויה טראומטית באמצעים כמו יצירה, מוזיקה, תנועה, משחק, שירה ועוד, בליווי של איש מקצוע מיומן. זה למעשה הנדבך הייחודי של הטיפול באמצעות אומנויות. עם פרוץ המלחמה פתחנו את מיזם 'הסטודיו הבטוח' ב-39 מרכזי פינוי ברחבי הארץ, ומטפלי יה"ת סייעו בהתנדבות לתושבי העוטף, הצפון ונפגעי המסיבה ברעים".
עוד הוסיפה ד"ר לח כי "ישנה חשיבות עליונה להעניק סיוע בשלב האקוטי של הטראומה, על מנת שלא תתקבע לפוסט טראומה הקשה יותר לטיפול". ד"ר לח תקפה את התנהלות ועדת הבריאות של הכנסת, וטענה כי "למרבה הצער, הוועדה תוקעת את הליך החקיקה שעבר בקריאה טרומית רגע לפני פרוץ המלחמה, ומונעת הלכה למעשה את הסיוע הנפשי לחיילים - בשל שיקולים פוליטיים. "משרד הביטחון לא מאפשר למטפלים באמצעות אומנויות לטפל בחיילים במהלך שירותם", ציינה.
"האבסורד הוא שרק כאשר החיילים יוכרו כנכים וייפלטו משירותם הצבאי, משרד הביטחון אולי יקצה להם טיפול באומנויות דרך סל השיקום. אנו מקווים שוועדת הבריאות תתעשת ותכיר בצורך ובגודל השעה, ותקדם את החקיקה במהירות. כיום יש בישראל כ-9,000 מטפלים באמצעות אומנויות, ומתוכם כ-2,000 בעלי מומחיות בטיפול בטראומה, היכולים לספק פתרון למצוקה".
מיכל אופיר, מנכ"לית הילמ"ה - היי-טק למען החברה, הוסיפה כי מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר החלו להתגבש יוזמות חברתיות וטכנולוגיות שנועדו לסייע לצוותים המקצועיים הבאים במגע עם זוועות המלחמה. לדבריה, "בעקבות סיפורים רבים כמו של ברק, נולד הצורך לנטר ולעקוב אחר מצבם הנפשי של המטפלים ונותני השירות, על מנת למנוע שחיקה וטראומה משנית. לצורך כך התגייסו בני ובנות השירות הלאומי טכנולוגי בהילמ"ה, ופיתחו ביחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה את מערכת 'פעימות אור', מערכת טכנולוגית לשימור וליווי חוסן נפשי של מטפלים, נותני שירות ומטופלים, באמצעותה הם יכולים לעקוב אחר החוסן האישי על ידי מילוי שאלון אנונימי, המאבחן את מצבם הנפשי ומשקף להם את האינדיקציות, חומרתן וההמלצות לפעולה".
