באחד מימי אוגוסט 2014, שלושה שבועות בלבד אחרי שעברה ניתוח פשוט ושוחררה לביתה, הובהלה הילה ברוך לבית החולים כשהיא זועקת מכאבים וגופה חלש כתוצאה מאיבוד דם. היא אושפזה מיד, ובמשך 24 שעות אף אחד מהרופאים שהיו במקום לא הצליח להבין מהו מקור הדליפה. כעבור יממה, שבמהלכה נעה בין הכרה לעילפון, הבין הצוות הרפואי שהיא נמצאת על סף מוות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"היא עומדת למות, היא עומדת למות", היא שמעה את קולותיהם הלחוצים של האחיות והרופאים שהתרוצצו בהיסטריה סביב מיטתה. בשלב הזה הם הניחו כי ברוך נמצאת בתרדמת, אך למעשה, כך היא מספרת, היא שמעה את כל מה שהתרחש - וחשה שהיא בהכרה אך לא יכולה להגיב. "נכנסתי לבהלה, לא רציתי להאמין שאני עומדת למות ולסיים את חיי בגיל 30. באותם רגעים חשבתי לעצמי שעוד לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים, ובלב שלי התחלתי לצרוח שאני רוצה לחיות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז, היא מספרת, בקע מתוכה קול פנימי חזק שהדגיש בפניה כי עדיין לא הגיע זמנה למות. "זאת הייתה תשובה פנימית כל כך חזקה, שאם לפני כן הייתי מבוהלת, עכשיו הייתי מבועתת, והמשכתי לצרוח בלב בלי הפסקה". פתאום הרגישה טפיחות על לחייה. היא פקחה עיניים וגילתה שהיא נמצאת בכניסה לחדר הניתוח, צופה ברופא הבכיר שניהל את האירוע.
"היה סביבו ערפל בגוני צהוב ולבן, הוא היה מואר, ובאופן מוזר המראה שלו העלים את הבהלה שלי והרגשתי בטוחה. לא ידעתי אם אחיה או אמות, אבל ידעתי שיהיה בסדר. הרופא הסביר לי: 'את בסכנת חיים, איבדת כמעט את כל הדם שיש לך בגוף, אנחנו מכניסים אותך לניתוח וכדי להציל אותך כנראה שנצטרך להוציא כמה מהאיברים הפנימיים שלך ולחבר אותך למכונות'. באותם רגעים הבנתי שהם לא הצליחו להכניס אותי לסי.טי מכיוון שפרפרתי, ובגלל זה הם גם לא הצליחו להבין מאיפה מגיע הדם, ולכן החליטו לעשות ניתוח".
ברוך זוכרת היטב את חדר הניתוח. לדבריה, פקחה בו את עיניה תוך כדי פרפורים וכאבים וראתה בקצה המיטה את סבתא-רבתא שלה שכבר אינה בחיים, מוקפת בלהבה חלשה. "היא הייתה שמחה, והרגשתי שהיא משגיחה עליי ובוחנת את עבודת הרופאים. גם שתי דודותיי שנפטרו היו בחדר. לא הצלחתי לראות אותן, אבל חשתי בנוכחות שלהן. היום, כשאני מריצה את הסיפור לאחור, מוזר לי שלא היה מוזר לי לראות אותן שם, בחדר הניתוח.
"ואז הגיע הרופא המלאך, הוא ליטף לי את הראש ואמר: 'נעשה הכול כדי להציל אותך'. תוך כדי שהוא מדבר, אני מרגישה איך היד שלו חודרת לתוך הראש שלי. כנראה שזה היה השלב שבו יצאתי מהגוף שלי, אבל עוד לא ידעתי את זה. התחלתי להרגיש עקצוצים מכפות הרגליים עד לקצה הראש. התחושה הייתה זהה לתחושה שהרגל נרדמת, וזה היה כל כך נעים. ככל שהזרמים התגברו, התחושה בגוף שלי נעלמה. בכל הגוף, מלבד הראש".
"ואז הגיע הרופא המלאך, הוא ליטף לי את הראש ואמר: 'נעשה הכול כדי להציל אותך'. תוך כדי שהוא מדבר, אני מרגישה איך היד שלו חודרת לתוך הראש שלי. כנראה שזה היה השלב שבו יצאתי מהגוף שלי, אבל עוד לא ידעתי את זה"
בהמשך היה גם עירוב של קולות וצלילים, תחושה שיד נעלמה משחקת עם הסאונד: "הקולות של הרופאים הפכו גבוהים פתאום, והם התחילו לזוז כמו רובוטים. פתאום הרגשתי שאני בוקעת מהגוף שלי, כמו בלון הליום שמשחררים אותו. ריחפתי בתקרת חדר הניתוח, והדבר הראשון שהרגשתי הוא שהגעתי הביתה ושסוף-סוף טוב לי. רציתי להרגיע את הרופאים הנסערים ולומר להם שהכול בסדר. הרגשתי שאני מצליחה להיכנס למחשבות שלהם.
"בשלב הזה עברתי לשבת ליד אמא שלי. היא קראה תהילים על הספסל מחוץ לחדר הניתוח. כל מה שרציתי לומר לה זה שטוב לי ושתרפה, אבל היא לא שמעה אותי. מצאתי את עצמי שוב בחדר הניתוח, מסתכלת על הגוף שלי ששוכב על המיטה ולא מוצאת בו שום עניין. הוא היה נראה לי כמו אחד מהמכשירים שהיו בחדר. זאת כבר לא הייתי אני שם. במקביל מסביב נשמעו קולות נשימה, והרגשתי שלווה כמו שמעולם לא הייתי".
מכאן ואילך ברוך, שבשלב הזה הייתה מורדמת ומונשמת, מתארת סיטואציה שבה היא עולה למעלה ומגיעה לעולם חשוך לגמרי. היא מרחפת לבדה ותוהה אם תישאר שם לנצח. מעליה היא שומעת שמדברים עליה, ומתחתיה היא רואה את חדר הניתוח ואת גופה מפרפר, כשמסביב הרופאים מנסים להילחם על חייה ונותנים לה לא פחות מתשע מנות דם.
"רציתי לעלות לבית הדין ולבקש מהם שאם הם מחליטים להחזיר אותי, שיחזירו אותי לגוף שלם. מצאתי את עצמי בהיכל שקוף מזכוכית, שם ישבו שלושה אנשים שהזכירו לי את סבא שלי. מאחוריי היו אלפי נשמות. הרגשתי באותו שלב אהובה כל כך. היה שם מסך ועליו הוקרנה העלילה של החיים שלי. הצפייה בה גרמה לי להבין שיש פער עצום בין מה שחשבתי על עצמי לבין מה שמתרחש במציאות, והיה לי קשה להכיל את זה. הצדיק שישב לשמאלי שאל אותי בטלפתיה: 'מה את עושה פה? את לא צריכה להיות פה'".
אבל ברוך כבר לא רצתה לחזור. "כשהבנתי שאין לי הרבה ברירות, הסכמתי והבטחתי שלוש הבטחות: לחזור להיות מי שהייתי אמורה להיות, ולא עורכת דין כפי שחשבתי בעבר; לספר את מה שקרה לי; ולהשתמש בכישורים שקיבלתי כשנולדתי. היום אני יודעת שרוב האנשים שחווים חוויית סף מוות מבטיחים להוציא החוצה את החוויה שעברו.
"הגעתי לתוך עולם לבן ומואר. הייתה איתי נשמה מלווה. הובלתי לעולם אחר, שנראה כולו כמו שמיים. ריחפתי על ענן שמתוכו השתלשל סולם חבלים. לפני שירדתי בו הנשמה שאלה אותי אם אני רוצה להשיל את הנעליים ועניתי שלא, שאני רוצה לתקן את הדברים בעצמי. הכוונה היא לא באמת לנעליים, אלא לכל המנעולים וההרגלים שכפיתי על עצמי במשך כל השנים האלו.
"התחלתי לרדת בסולם היישר ללב ים, והבנתי שאני צריכה לקפוץ למים ולחזור לחיים. קפצתי ושחיתי עד שהרגשתי שהכוחות אוזלים לי. התחלתי להרגיש בעבוע כמו בג'קוזי, הבטתי למטה וראיתי מלא דגים בצבעים מרהיבים. לפתע הם פינו מקום והגיע לווייתן והוא אחז בעקב שלי, נתן לי תנופה ויחד עם כל הדגים הם ליוו אותי לחוף.
"בחוף הנטוש עמד בוטקה קטן וסבא שלי, שאז היה עוד בחיים, המתין בו. בצד היה ספר תורה פתוח ונורה שמאירה עליו. בכיתי בהיסטריה ושאלתי את סבא מה אעשה בעולם הזה, והוא ענה: 'תתחילי לצעוד ואת כבר תדעי. את לעולם לא לבד'. יצאתי מהבוטקה, סגרתי מאחוריי את דלת העץ והתעוררתי בחדר ההתאוששות. אמא שלי ישבה לידי, ושמעתי אותה אומרת לי: 'את שלמה'. כלומר, לא הוציאו אף איבר. חייכתי וחזרתי לישון.
"הפעם הבאה שהתעוררתי הייתה במחלקה כשאימי לצידי. הדבר הראשון שאמרתי לה היה: 'את קולטת כמה ניסים? אני גם בחיים וגם נשארתי שלמה'. והיא מסתכלת עליי ושואלת אותי - 'איך את יודעת שאת שלמה?'. 'את אמרת לי'. 'לא הילה, אני לא אמרתי לך כלום'. נרדמתי שוב, והפעם כשהתעוררתי ההשפעה של ההרדמה פגה. מאותו רגע לא הפסקתי לספר להורים שלי, שהיו לצידי כל הזמן, על כל מה שעברתי ועל המפגש עם סבתא-רבתא".
דיווחים על זיכרונות מ"הצד האחר" קיימים אלפי שנים, ומוזכרים כבר בכתבי אפלטון בשנת 420 לפני הספירה, במקורות של היהדות מלפני אלפיים שנה ואילך ובכתבים היסטוריים שונים ברחבי העולם. ואולם, במשך יותר מ-50 שנה, למעשה מאז שפותחה השיטה הראשונה להחייאת מטופלים, עלתה תדירות הדיווחים - והובילה גם לניצני מחקרים מדעיים שהחלו לנתח את התופעה.
חלוץ בתחום המחקר המדעי היה ד"ר ריימונד מודי (Raymond Moody), רופא אמריקאי צעיר שהתמחה בפסיכיאטריה. מודי אסף עדויות מ-150 אנשים שנפגעו קשה ממחלה או מתאונה ומתו מוות קליני, ואחר כך שבו להכרתם. אותם עדים עמדו מאחורי עדותם גם בבדיקות החוזרות שבוצעו להם, וכל העדויות היו בעלות מאפיינים דומים מרגע הפטירה ועד לחוויה שלטענתם חוו בהמשך.
מתוך העדויות חזרו תיאורים שבהם מוזכרת תחושה של עזיבת הגוף הפיזי ושל ריחוף – מה שמכונה גם חוויה חוץ-גופית, ראיית מנהרה ולעיתים אף מעבר דרכה, אור חזק, לבן ובוהק, פגישה עם קרובי משפחה וחברים שחיבקו אותם ושלחו אותם לממלכה מוארת ויפהפייה, סקירה פנורמית של מהלך חייהם ופגישה עם ישות, לרוב כזו שאינה מוגדרת, שופעת אהבה וחמלה, ששוחחה עימם ללא מילים ולמרות זאת הובנה על ידיהם. כמה מהעדים תיארו גם את האירועים שהתרחשו מיד לאחר המוות הקליני, כמו למשל את שולחן הניתוחים שעליו שכבו או את האופן שבו פונו מהמכונית המרוסקת לבית החולים.
מודי כינה את התופעה "חוויית סף מוות" או NDE (ראשי תיבות של Near-Death Experience), ותיאר את מאפייניה בספרו "החיים שאחרי החיים" שיצא ב-1975. לדבריו, מדובר בחוויה שמתרחשת לעיתים בעת מוות קליני, ונחווית ברחבי העולם באופן דומה בכל טווח הגילים, כולל ילדים קטנים, וכן בכל המגזרים - תרבותיים או דתיים. מחקרים נוספים שנערכו בהמשך דווקא הראו כי הפרטים שמופיעים בחוויות משתנים בהתאם לדת ולתרבות המקומית.
עם השנים התווספו מחקרים מדעיים שעוסקים בניסיון לבחון את חוויית סף המוות, והציבו את העולם המדעי בפני שאלה לא פשוטה: האם התודעה נמחקת מיד לאחר המוות, או שמא היא ממשיכה להתקיים?
סם פרניה, שנחשב לאחד ממובילי המחקרים הגדולים והמפורסמים בתחום, מפרש את הממצאים שנאספו עד 2020 ככאלו המצביעים על כך שבדקות הראשונות לאחר המוות התודעה האנושית ממשיכה להתקיים. מנגד, חוקרים אחרים כמו ד"ר רון סיגל, פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, גילו שמרכיבים מסוימים בחוויית סף המוות – מהאור ועד למבט לאחור על החיים – עשויים להופיע גם במצבים שאינם מסכני-חיים כמו חום, עילפון, פציעה, דלקת, מתח ואף מצוקה פסיכולוגית חמורה שמשבשת את הנשימה ואת פעימות הלב, או את מערכת העצבים האוטונומית, ובכך גורמת לצמצום זמני של אספקת החמצן למוח.
ומה באשר לדמויות שאותם החווים העידו שראו? אד שרמר, אחד המבקרים של ממצאי ריימונד מודי, טען כי האשליה המשותפת, לכאורה, של כל הנפגעים שחזרו לחיים היא למעשה תוצאה של מושגים ואמונות משותפים שבהם החזיקו לפני שחוו מוות קליני. ערפול החושים שממנו סבלו עם חזרתם לחיים הוביל אותם לחוויה שכללה מפגש עם האמונות שהיו קיימות אצלם עוד קודם, ומכאן הם פירשו את הטראומה שחוו במונחים של "חיים אחרי המוות".
בדומה לשרמר, גם הפסיכולוגית סוזן בלקמור, שבחנה עדויות מרחבי העולם ובדקה אם מאפיינים של חוויות סף המוות מושפעים מהדת ומהתרבות המאפיינת את סביבתו של הנבדק, שיערה שכשהתפיסה החושית של הגוף קורסת, המוח מנסה לגשר על הפער באמצעות שימוש בסמלים מוכרים.
טענות נוספות שנשמעו בשנים האחרונות הן כי חלק מהתופעות המדווחות בחוויית סף מוות נוצרות גם כתוצאה משימוש בסם ההזיה קטמין (ketamine). במילים אחרות: חומר דמוי קטמין מופרש על ידי המוח במצבי לחץ, וגורם לתחושות ולהזיות הללו. ואולם, בניגוד לרובן הגדול של העדויות על חוויית סף מוות, נמצא כי ההתנסות בקטמין מובילה לרוב לחוויות מפחידות ומשונות, כאלה שמרבית המטופלים לא מעוניינים לחזור עליהן. בנוסף, רוב משתמשי הסם מזהים את החוויות כאשליה, בניגוד לחוויות סף המוות הנתפסות כאמיתיות.
גם באשר לתחושת היציאה מהגוף ולראיית האדם את עצמו ואת הסביבה מלמעלה יש לא מעט השערות. בדיקות נוירולוגיות שנערכו הציעו הסברים שונים לתופעה, כמו פריצת שנת REM (השלב בשינה שמאופיין בתנועות עיניים מהירות ובחלימה מוגברת) במהלך ערות, פוסט-טראומה שהנפגע סובל ממנה והיבטים פסיכולוגיים אחרים. עם זאת, בעקבות מיעוט מקרים וקושי לבצע מחקר בנבדקים על סף מוות, נכון לשנת 2020 טרם התגבשה תיאוריה מסודרת בנושא.
"סיפורים על עולמות אחרים שקיימים מעבר לעולם החומר שלנו עשויים להישמע מופרכים מהיסוד, והדבר הקל ביותר לעשות הוא להסביר אותם כהזיות", כתב ד"ר אבן אלכסנדר, נוירו-כירורג אמריקאי וחוקר מוח מהרווארד, בטור למגזין "טיים" לפני כמה שנים. "ואולם, צריך להתגבר על החסמים הללו, בדיוק כפי שהמין האנושי התגבר על התפיסה שהעולם שטוח או שהשמש סובבת את כדור הארץ. אלו היו תגליות ששינו את פני ההיסטוריה, אך בזמנן נחשבו להזויות לא פחות מחיים אחרי המוות".
אלכסנדר, שבמשך רוב חייו היה מדען ספקן ורציונלי ואף ביקר את התפישה כי יש חיים אחרי המוות, החל להתעניין בחוויית סף המוות לאחר שחווה אחת כזו בעצמו. ב-2008 הוא שקע בתרדמת עמוקה בעקבות חיידק אלים ונדיר שפגע במוחו, וחווה מוות מוחי. הרופאים לא האמינו כי נותר לו סיכוי לשוב לחיים, והניחו כי אם בכל זאת ישרוד, תפקודו יהיה מוגבל. באורח פלא הוא התעורר אחרי שבעה ימים, החלים לגמרי וכשהתחזק מעט סיפר לבני משפחתו כי במהלך הימים האלה ביקר בעולם הבא. מבחינתו, החוויה שעבר היא למעשה ההוכחה לכך שגם כשהמוח לא פועל, חיי הנשמה אינם מסתיימים.
"חוויית סף-המוות שלי הייתה מורכבת משלושה שלבים נפרדים: השלב שאני מכנה 'נקודת המבט של תולעת האדמה', שהיה קודר, מבולבל ומלווה בצלצולים חזקים; שלב 'עמק ההימלטות', שלווה בתמונות מלאות חיים של ישויות שמשחקות על רקע טבע יפהפה; ושלב 'הליבה' - שבו הנשמות מתמזגות, ואהבתו הבלתי מותנית של אלוהים היא הנוכחות והכוח שמחבקים את הכול. קיבלתי מסרים רבים וחזיתי בחיי חולפים לנגד עיניי", הוא מתאר.
"זה עניין של זמן עד שהמדע יגלה סימני הכרה באפשרות של חיים אחרי המוות. אנחנו מכירים אחוז כל כך שולי מהיקום, שיהיה זה חטא מדעי לשלול בצורה נחרצת הסברים שאינם מקובלים כיום"
בשנת 2012 הוציא לאור את הספר "הוכחה לגן עדן" (Proof of Heaven: A Neurosurgeon's Journey Into the Afterlife), שבו הוא מתאר את חוויית סף המוות שעבר וכיצד היא השפיעה על גישתו הספקנית, בעיקר בנושא החיים שאחרי המוות. הספר עורר הדים ברחבי ארה"ב, בעיקר מפני שאלכסנדר, מדען מוערך בתחום חקר המוח האנושי, טען כי המדע יכול להוכיח שיש חיים אחרי המוות, ואף הוסיף כי הוא יודע שלבסוף זה אכן יקרה.
"העובדה שחוויתי מראות, צלילים ומסרים רבי-משמעות, בשעה שהחלק האחראי להם במוח יצא לחלוטין מכלל פעולה (בניגוד לאלו שחוו דום לב, והמוח שלהם עדיין תפקד ברמה כלשהי), מוכיחה - בניגוד לכל מה שלמדתי וידעתי לפני כן – את קיומו של העולם הבא", הוא אומר. "זה עניין של זמן עד שהמדע יגלה סימני הכרה באפשרות של חיים אחרי המוות. אנחנו מכירים אחוז כל כך שולי מהיקום, שיהיה זה חטא מדעי לשלול בצורה נחרצת הסברים שאינם מקובלים כיום".
אמרת לא פעם שהחוויה שעברת שינתה אותך, הן מהבחינה האישית והן מהבחינה המקצועית. למה כוונתך?
"הדבר הזה שחוויתי גרם לי להבין שאנחנו נשמות אלמותיות, שחיות קיום פיזי זמני בעולם הזה למטרת הפקת לקחים. גיליתי שהמוח פועל כמסנן של התודעה ולא כיוצר שלה. הבנתי גם שזה קרה לי כי אני צריך לעשות שינוי – החל מהטיפול הרפואי שאני מעניק למטופלים שלי, דרך האופן שבו אני מרצה בפני סטודנטים ועד לכתיבת ספרים – וכל זה כדי לחלוק עם כמה שיותר אנשים את ההבנה שלי בנוגע לחיים ולמוות ולמה שקורה אחריו".
שני ספריך -"הוכחה לגן עדן" ו"המפה לגן העדן" - ספגו ביקורת קשה. בין היתר נאמר שלא ניסית לספק תיאוריה אובייקטיבית שתסביר היכן בדיוק נמצא המקום הפיזי שאותו תיארת. השוו אותך גם למטיפים דתיים בעבר ובהווה שמדברים על "אהבה ללא תנאי".
"מנקודת מבט מטריאליסטית (גישה פילוסופית שרואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום – א"ה), הביקורת הזו היא מובנת. אני בעצמי הייתי אחד המבקרים המחמירים בעבר. עם זאת, יש כיום כל כך הרבה מחקרים שמאשרים את הנצחיות של הנשמות שלנו ואת העובדה שאנחנו לא מתים, אלא רק הגוף שלנו מת, וכן עדויות מגוף ראשון של אנשים שחוו חוויות אישיות שבאופן מדהים היו דומות לגמרי בזמנים שונים ובתרבויות שונות. זה נתון משמעותי מבחינה סטטיסטית שאי אפשר להתעלם ממנו.
"במשך הרבה שנים מדענים ופיזיקאים האמינו שהמוחות שלנו הם היוצרים של הקיום שלנו. למרות זאת, אף אחד לא הצליח להוכיח שהמוח הוא זה שמייצר את התודעה - וזה בגלל שהוא לא זה שמייצר אותה. עד כמה שהמוח שלנו מדהים, הוא בסופו של דבר מתפקד כמסננת משוכללת לתודעה. הוא חוסם מאיתנו מידע, ומאפשר לנו גישה רק לזיכרונות מאירועים הקשורים בחיים הנוכחיים ובידע שאנחנו צוברים. התודעה מתרחבת רק כשהיא משתחררת מהאזיקים של המוח".
אחת ההשערות הרווחות בקרב חוקרים היא שהרבה מהמאפיינים של חוויית סף המוות הם תוצאה של תגובה נוירולוגית - למשל לחוסר חמצן.
"המוח, במצב הקשה שאני הייתי בו, לא היה מסוגל לייצר אף חוויה קוגניטיבית כמו שעברתי, ודאי לא להזות או לחלום. קחי למשל אנשים שמאבדים גישה לזיכרונות שלהם בגלל דמנציה או פציעה. הרבה פעמים הם מפגינים צלילות פרדוקסלית דווקא כשהם מתקרבים למוות, ומטופלים שסבלו מדמנציה לפתע 'חוזרים לחיים' ומשתפים זיכרונות עם יקיריהם לפני שהם מתים. ברגע שהנשמה תעזוב את הגוף הפיזי, תהיה לה גישה מלאה לזיכרונות שאבדו".
בחזרה לסיפורה של הילה ברוך. שבע שנים חלפו מאז מצאה עצמה בבית החולים בין חיים ומוות. למרות הזמן שחלף, היא עדיין מנסה לעכל את החוויה ואף החלה לחקור אותה.
"אני לא חושבת שבאמת אפשר להכיל את מה שעברתי בגבולות הגוף, אבל בהחלט אפשר לעבד את זה. חוקרים מובילים מהעולם שעוסקים בתחום חוויית סף מוות מצאו במחקרים שערכו שתהליך העיבוד של החוויה הזו נע בין שבע לעשר שנים בממוצע", אומרת ברוך. "העניין הוא שהרבה מאלו שחוו את זה מעדיפים שלא לשתף אחרים, כדי להימנע מתיוגם כהוזים ואפילו כמשוגעים. לסביבה המשפחתית והחברתית יש השפעה רבה על תהליך עיבוד החוויה, וככל שהסביבה מודעת יותר לתופעה ומקבלת אותה, כך האדם יוכל להיפתח יותר ולשתף, וגם לעבד את מה שעבר".
היו רגעים שפקפקת במה שחווית?
"במקרה שלי, חוויתי מה שכל המחקרים שנעשו בתחום מכנים 'חוויית סף מוות אובייקטיבית'. כלומר, חוויה שבה החווה מודע וצופה בתרחישים שקורים במציאות הארצית. בזמן שנותחתי ראיתי את כל מה שמתרחש בחדר הניתוח, ראיתי את אימי בחדר ההמתנה ואת הרופא הראשון שניתח אותי, בזמן שהיה בחופשת צימר זוגית בצפון. אחרי זה בדקתי את הדברים עם אותם אנשים, וכולם אימתו את מה שראיתי".
למרות זאת, היא מודה כי הרהרה לא מעט בשאלה אם כל זה היה בעצם חלום: "היה בי מקום שרצה להאמין בכך, כנראה בגלל שמה שחוויתי היה כל כך עצום ובלתי רגיל, והרגשתי שאין לי כלים להכיל את כל המידע והאנרגיה שחשתי בתוכי. האמת היא שהרגשתי שנולדתי מחדש, כמו תינוקת בעולם מוכר אך שונה, ולא כי הוא שונה אלא כי אני חזרתי שונה".
איך הסביבה הגיבה לזה? הרגשת שהם מטילים ספק בדברים שאת מספרת?
"כשהתעוררתי הייתי במצב רוח מעולה, זכרתי את כל מה שחוויתי וכל מה שרציתי היה לשתף את ההורים שלי בתגלית המדהימה הזו שאין מוות ושאנחנו באנו מאהבה, ושראיתי את סבתא-רבתא ואת הדודות שלי. אבל השפה שבה תיארתי להם את הדברים הייתה שונה מהדרך שבה אני מתנסחת בדרך כלל, וזה גרם לסביבה לדאגה. הם חשבו שזו השפעה של המורפיום. הופתעתי גם מהרופאים, שלא שאלו שאלות גם אחרי שאימתתי מולם את מה שראיתי במבט-על בזמן שנותחתי.
"לצערי, אין בארץ מספיק מודעות לתופעה בקרב צוותי הרפואה. בעיניי זה לקוי ודורש תיקון, מאחר שהשיתוף הראשוני של החוויה קריטי לתהליך העיבוד והאינטגרציה שלה בהמשך החיים ולהעברת המסר. באוניברסיטת וירג'יניה בארה"ב, לדוגמה, משלבים לימודי NDE בלימודי רפואה, סיעוד ופסיכיאטריה. יש גם הכשרות ממוקדות בעולם הפסיכיאטריה לטיפול וליווי של חווים".
"השפה שבה תיארתי לסביבה את הדברים הייתה שונה מהדרך שבה אני מתנסחת בדרך כלל, וזה גרם להם לדאגה. הם חשבו שזו השפעה של המורפיום. הופתעתי גם מהרופאים, שלא שאלו שאלות גם אחרי שאימתתי מולם את מה שראיתי במבט-על בזמן שנותחתי"
במהלך ניסיונותיה לעבד את שחוותה, היא התוודעה לארגון הבינלאומי IANDS - International Association for Near Death Studies), שעוסק בחקר חוויות סף מוות במשך 40 השנים האחרונות, וכולל 80 שלוחות במדינות שונות בעולם. בהמשך היא אף הקימה שלוחה בארץ שנקראת IANDS-ISRAEL, שבמסגרתה היא אוספת סיפורים של אנשים נוספים שחוו זאת ומקיימת קבוצות תמיכה עבורם, משוחחת עם חוקרים ורופאים מהעולם שמתעסקים בתחום ומנסה להביא את התופעה הזו למודעות.
"נחשפתי למחקרים שנעשו על ידי רופאים וחוקרים מובילים בתחום, שהוכיחו לי שיש אנשים נוספים שחוו את מה שעברתי ושאני לא לבד בסיפור הזה".
החוויה הזו גרמה לך להפסיק לפחד מהמוות?
"ברגע שאתה לא מפחד מהמוות, אתה לא מפחד לחיות. לפני זה פחדתי שהמוות עלול להיות הפסקת הקיום שלי. שפשוט איעלם. רציתי לקוות שיש המשכיות לקיום שלנו אחרי שאנחנו מתים. כיום אני לא מפחדת מהמוות, פשוט כי אני יודעת שאין דבר כזה מוות. ברור לי שיש לנו המשכיות ומהות נצחית ועמוקה מעבר למה שאנחנו מכירים, ולכן חשוב לי גם שכמה שיותר אנשים ייחשפו לעדויות של חווים. הידיעה הזו עוזרת לי להתנחם בעת מוות של הקרובים שלי, ומאפשרת לי לראות משמעות אמיתית בחיים שלי. כיום אני לא מפחדת למות – אני מפחדת לא לחיות".
