המושג "רפואה" מתבסס על ההנחה שמשהו חולה וצריך לתקן, משהו מקולקל וצריך שיפוץ. "רפואת נפש" מתבססת אם כך, על ההנחה שמשברי הנפש שלנו, הם "באג במערכת". צריך לאבחן אותם לקרוא להם בשם, ולנכש אותם מחיינו.
אנחנו רגילים לראות כאב, חוסר נחת, פחדים ורגשות שליליים בכלל כמשהו שלא אמור היה להיות או להיחוות, כמשהו שמעיד על פגם ולא צריך להיות בחיים שלנו. למה אנחנו כל כך פוחדים ממשברים, והאם יש עוד דרכים להסתכל על משברי הנפש שלנו, לפעמים כסוג של שלב במסע ההתפתחותי שלנו?
עוד טורים של שירלי:
אבל מהי בריאות נפשית? מהם משברים פסיכוטיים, מה עוזר לנו לצלוח תקופות משבריות, מה תפקידן של תרופות והאם אפשר בלעדיהן?
האזינו לשיחה שלי בפודקאסט עם ד"ר אורן באר, פסיכיאטר שמלווה אנשים במצבי משבר קשים, אבל מחזיק בתפיסה ש"אין מחלות נפש", ומוביל תנועה של רופאים נוספים המבקשים לראות את האדם השלם, כזה שהמשבר שהוא עובר, הוא לא הדבר היחיד שמגדיר אותו, אדם שהוא מעבר ל"אבחנה" או תווית כזו או אחרת. האזינו:
הוא צמח בתוך הממסד הפסיכיאטרי, היה סגן מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים לב השרון, ובשנים האחרונות הוא משמש פסיכאטר בבית מאזן - מרכז מיוחד במינו שהוקם, כדי להציע חלופה לאשפוז במוסד פסיכיאטרי וכדי לטפל באנשים שעוברים משבר נפשי בתוך מסגרת ביתית, תוך יצירת מעטפת של קהילה תומכת.
"ככל שפגשתי יותר ויותר אנשים במצבי משבר קשים, בתוך מחלקות סגורות, ראיתי שהשפה הפסיכאטרית השמרנית, זו שרואה את המטופל דרך אבחנה כזו או אחרת מתוך ה-DSM (ספר המחלות) רק מרחיקה אותי מהפציינט שאני מדבר איתו, במקום לקרב אותי אליו", הוא מסביר.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער