השבועות האחרונים, שבהם ה"הותר לפרסום" משמש כשעון המעורר המטלטל שלנו, הפכו את כולנו למומחים מטעם עצמנו להתמודדות עם שכול. אנחנו עוקבים מבעד למסך אחרי אלו שאיבדו הרגע את יקיריהם, ובתוך שניות כבר יודעים לאבחן על איזו מדרגה הם עומדים מבין חמשת שלבי האבל. ואיך לא נעשה את זה? הרי הסדרות האמריקניות לימדו אותנו לזהות אותם טוב כל כך, שמספיקה לנו שניית ריאיון עם אמא חדורת אמונה כדי לפסוק שהיא בהכחשה, ולהחליט שאח עם טענות כלפי התנהלות הממשלה סתם כועס כרגע, אבל לא נורא - יעבור לו.
ובכל זאת, נראה שלמרות כל השכול והאבל שחווה העם היהודי, יש לנו עוד מה ללמוד עליהם.
את חמשת שלבי האבל – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה - פיתחה אליזבת קובלר-רוס לראשונה ב-1969, כמודל המתאר את התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. בהמשך התפתח המודל לכזה הכולל בתוכו כל תהליך של אובדן, החל מגירושים או גמילה מהתמכרות ועד למות אדם קרוב. קובלר-רוס (דמות מרתקת בפני עצמה, שהושפעה רבות מביקור במחנה מיידאנק מיד עם שחרורו ושבהמשך חקרה חוויות סף מוות) הדגישה שהשלבים לא חייבים להתקיים לפי סדר מסוים, וכן שלא כולם יחוו את כל השלבים, אלא לפחות שניים מהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המודל שלה אמנם התקבע בקרב הציבור הרחב, אבל מאז ומתמיד זכה לביקורות בקרב חוקרי הנפש. כיום כבר מוסכם על כולם שיש לפחות 50 דרכים להיפרד מאהוב - ישנם אנשים מופנמים יותר ולעומתם כאלו שצריכים לזעוק את כאבם, יש כאלו שירבו בהבעת היגון ויש כאלו שדווקא יישאבו לעשייה, ויש כאלו שבכל תקופה בחיים יפעלו אחרת. מספר הדרכים כמספר האנשים, אבל בעיקר כבר ברור לכולם שאבל הוא לא מנהרה בארץ פלאות, שצוללים לתוכה ואז יוצאים מהצד השני נטולי עצב וגעגועים, אלא תהליך שבמידה מסוימת לא ייגמר לעולם וילווה את המתאבל לאורך חייו - ולכן המטרה היא לא למחוק אותו, אלא ללמוד לחיות, והדגש הוא על לחיות, לצידו.
אחד ממובילי השינוי בתפיסה הוא פרופ' אמריטוס שמשון רובין, פסיכולוג קליני וראש המעבדה הבינלאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי בבית ספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. פרופ' רובין נולד בארה"ב להורים שהיגרו מרוסיה לאחר מלחמת העולם השנייה. אביו, שאיבד את אשתו הראשונה ואת שני ילדיהם בשואה, שימש רב לכמה קהילות בשיקגו עד שנפטר בפתאומיות. פרופ' רובין היה אז רק בן שש, והוא מספר שמאותו רגע ליוותה אותו התחושה שהמשפחה שלו יוצאת דופן לעומת המשפחות שסביבו, שלא חוו אובדן וטרגדיות. השונות הזו גרמה לו לעסוק בנושא שרובנו מעדיפים להדחיק: התמודדות עם מוות.
את התואר הראשון בפסיכולוגיה סיים רובין בישיבה יונברסיטי בניו יורק, ואז המשיך את לימודיו לתואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בוסטון. את עבודת הדוקטורט בחר לעשות על אימהות שאיבדו את ילדיהן בעקבות מוות בעריסה. "שם, לראשונה, גיליתי שמה שהיה רשום בספרות, ומה שאנשים לימדו בהכשרה הקלינית, לא תאם את החוויות ששמעתי מפי האנשים שאיבדו את הקרובים להם", הוא משחזר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
רובין ניסה להשוות בין מה שלמד על התקופה שבה אנשים מעבדים אבל לבין הזמן שבו מעבדים אירועים קיצוניים. "הספרות המדעית והקלינית בנושא דיברה על כך שאנשים שהיו במצבי קיצון, כמו בשואה או במחנות שבויים של היפנים או של הגרמנים, חוו תגובות של טראומה שנמשכו לאורך כל חייהם. לעומת זאת, היא הציגה תמונה של אבל על אדם קרוב או בן משפחה כתהליך טבעי, שהשפעותיו מסתיימות אחרי משהו כמו שנה. במחקר שלי מצאתי שזה בכלל לא נכון. 30 האימהות שראיינתי בראיונות עומק, ושעברו סדרה שלמה של מבחנים פסיכולוגיים, היו מאוד שקועות - גם אחרי חצי שנה וגם אחרי שש שנים - בגעגועים לתינוקות שנפטרו. זה היה חלק מאוד משמעותי מהזהות שלהן, מהחיים שלהן".
הממצאים האלו הביאו את רובין להמשיך עם מחקרים ומאמרים נוספים, שבחנו את השאלה שמנקרת במוחו של כל מי שחווה אובדן או אפילו פרידה משמעותית: איך חוזרים לתפקד ולחיות את החיים כרגיל, כשבמקביל הגעגועים לא נעלמים?
6 צפייה בגלריה
פרופ' שמשון רובין. ''יש דרכים רבות לשמר את הקשרים עם המתים וגם לחיות חיים מלאים ושלמים''
(צילום: ליזה רובין)
התובנות של רובין הצטרפו למהפך בחשיבה ובהבנה של השכול שהתרחש בעולם הפסיכולוגיה לקראת סוף המאה הקודמת. "עד שנות ה-80 דיברו על ניתוק הקשר עם הנפטר. נניח כשאדם נפטר, בן או בת הזוג שלו נכנסים לתהליך של אבל ובסופו הם 'משתחררים' ופנויים לקשר חדש", הוא מסביר. גם הפעם, מי שהוליד את התפיסה הזו היה פרויד, שב-1917 כתב מאמר שעל בסיסו לימדו איך נפרדים מהנפטר. "החשיבה הזו דחפה אנשים, במיוחד בעולם הטיפולי, לחשוב שאם לא מתנתקים מהמת ועדיין מתגעגעים אליו, פירושו שהמצב לא תקין, ולכן המטרה היא לנסות לעזור לאנשים שחוו אובדן להשתחרר מהקשר הזה. רק בשנות ה-80 התחילו להצטבר הראיות המחקריות שהראו שאנשים לא מתנתקים, אלא ממשיכים לשמור על קשר עם הנפטר כל חייהם.
"כיום, מי שמבין בתחום יודע שתפיסה זאת נקראת הגישה של 'קשרים מתמשכים' (continuing bonds). הגישה מדגישה שקשרים עוברים שינוי, טרנספורמציה, מקשר בין-אישי עם הרבה מאוד יחסי גומלין ואינטראקציות בעולם הממשי, לקשר שהוא ברובו תוך-אישי אצל המתאבל. קשר המבוסס על זיכרונות ומחשבות על האהוב המת. החיבורים האלו הם דרכים לשמר קשר ונוכחות של המת בחיי השארים. הקשרים האלו מאוד משמעותיים בזהות של האבלים, ויש דרכים רבות לשמר את הקשרים האלו וגם לחיות חיים מלאים ושלמים".
"החשיבה המערבית שמוות זה סוף הקשר הממשי ואין המשך, ביחד עם ההשפעה המדעית-טיפולית שהדגישה את ה'שחרור' מהקשר עם הנפטר, הייתה די הרסנית בקיצוניות של הפירוש שלה. היום מבינים שהשאלה היא לא אם הקשרים צריכים להימשך, אלא איך הם נמשכים ובאילו מינונים"
ומה עם הטענה שכל עוד נאחזים במת אי אפשר להמשיך הלאה?
"אנשים ימשיכו לחוות צער ולהתאבל על האנשים המשמעותיים להם לאורך כל חייהם, אבל זה לא אמור למנוע מהם להמשיך הלאה וגם לחבק את החיים. אם אנחנו חושבים על ההורים שפגשתי במחקר על מוות בעריסה, לאחר מכן נולדו להם ילדים נוספים, והם גידלו ואהבו אותם והיו להם איתם קשרים משמעותיים. עם זאת, הם תמיד זכרו שפעם נולד להם ילד שהם אהבו ושהיה חשוב להם, והם עדיין חושבים עליו או עליה. ברוב המקרים זה לא מונע מאנשים לחיות חיים מלאים.
"אנחנו גם רואים איך הרבה פעמים בשמחות, למשל מתחת לחופה, מזכירים את הסבים והסבתות שמתו. אנשים מביאים את הקשרים האלו לתוך חייהם, וזה לא פתולוגי, זה הדבר הכי טבעי בעולם. אלא שבעקבות ההשפעה הגדולה מדי של הכתובים של פרויד, שהתייחס דווקא לקשרים זוגיים, אנשים חשבו שקשרים עם הנפטר אמורים להתנתק כדי להמשיך ולפתח קשרים חדשים. אגב, גם פרויד בעצמו, כשהוא דיבר אחר כך על האובדן של בתו, אמר שאף פעם לא שוכחים, שאף פעם לא ממלאים את החור בלב עם משהו אחר, כי זו הדרך לשמור את האהבה למי שאיננו. החשיבה המערבית שמוות זה סוף הקשר הממשי ואין המשך, ביחד עם ההשפעה המדעית-טיפולית שהדגישה את ה'שחרור' מהקשר עם הנפטר, הייתה די הרסנית בקיצוניות של הפירוש שלה. היום זה כבר לא ככה, מבינים שהשאלה היא לא אם הקשרים צריכים להימשך, אלא איך הם נמשכים ובאילו מינונים. דברים אלו נכונים גם לאחר מות בן זוג - אין צורך להתנתק מהחיבור לנפטר כדי ליצור מקום לקשר חדש. זה קצת כמו קשרים לילדים: זה שיש אהבה לילד אחד לא מונע אפשרות לקבל ולאהוב את השני - יש מקום להכיל הרבה קשרים משמעותיים במשפחה".
במטרה להבין איך ההצגה נמשכת למרות הכול, ומה עושים במקרה שהשחקן הראשי מסרב לעלות על הבמה, פיתח פרופ' רובין את המודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול, שמציע תיאוריה, מוקדים של טיפול וכלים למדוד את השפעות האובדן לאורך החיים. ביחד עם ד"ר רות מלקינסון ופרופ' אליעזר ויצטום הוא המשיך לקדם את המודל, והשלושה פרסמו ספרים ומאמרים המפרטים איך ליישם את התובנות.
המודל מחלק את ההסתכלות על השפעות אובדן לשני מסלולים: במסלול הראשון נמצאת כל מערכת התפקוד, הכוללת בתוכה את האספקטים הפיזיים והנפשיים שהאדם חווה לאחר מות קרוב. במסלול זה בוחנים את רמת התפקוד והסימפטומים במישור הביולוגי-פסיכולוגי-חברתי; המסלול השני והנסתר מהעין מתמקד בקשר המתמשך לנפטר - האופן שבו האבלים מארגנים מחדש את הקשר עם הנפטר, והאופן שבו מתמודדים ומתחברים לזיכרונות שנותרו. מרכיב נוסף במסלול זה הוא הדרך שבה האבלים חווים את "סיפור המוות" - האופן שבו האהוב מת - ומושפעים ממנו. לדבריו של פרופ' רובין, לנסיבות הנוראיות של השבת השחורה יש השפעות שליליות על תהליכי האבל.
"יש מצבים שבהם נסיבות המוות כל כך מטלטלות, עד שהן חוסמות את האפשרות להיזכר בנפטר באופן מיטיב. אם המוות עצמו מציף מדי ותוקע אותם, אם הם לא יכולים אפילו להיזכר או להסתכל על תמונה של הנפטר מבלי לחשוב על איך הוא מת, חשוב לעזור לאבלים, כי הם חווים טראומה סביב מות הנפטר"
"גם כחברים ומשפחה, ובוודאי כאנשי מקצוע שמטפלים באנשים שחוו אובדן, אנחנו מנסים להקשיב לאיך שהמתאבלים מספרים את מה שקרה למת. יש מצבים שבהם נסיבות המוות הן כל כך מטלטלות, עד שהן חוסמות את האפשרות להיזכר בנפטר באופן מיטיב. אם המוות עצמו מציף אותם מדי ותוקע אותם, אם הם לא יכולים אפילו להיזכר או להסתכל על תמונה של הנפטר מבלי לחשוב על איך הוא מת, חשוב לעזור להם, כי הם חווים טראומה סביב מות הנפטר.
"מקרים של אובדן בנסיבות טראומטיות, כמו שקרו סביב ה-7 באוקטובר, יכולים לשבש את התהליך הרגיל של עיבוד האבל, של תהליך הטרנספורמציה שהמתאבל עושה - מקשר עם אדם חי לקשר עם אדם מת. כשסוג המוות הוא זוועתי, זה עלול לגרום לאנשים להיתקע בנסיבות שהובילו למוות במקום להתחבר לזיכרונות ולדמות של האדם שמת".
6 צפייה בגלריה
''תמיכה חברתית סביב המוות עוזרת''. ההלוויה של הרב חיים קנייבסקי בבני ברק
(צילום: Shutterstock)
רובין מציין גורם נוסף שעלול להקשות על עיבוד האבל - מחסור בתמיכה קהילתית ומשפחתית. "תמיכה חברתית סביב המוות מאוד עוזרת, כמו בשבעה למשל. זו הזדמנות של המשפחה הגרעינית והחברים להתפנות מעיסוקי היומיום על מנת לחשוב ולדבר על הנפטר, להצטער, להיזכר ולהיפרד ממי שהיה בחייו. קרוב שנבצר ממנו להשתתף בלוויה ובשבעה, נניח אחרי שחוזרים מלחימה או מהשבי, נשאר הרבה יותר לבד באבל. גם כשיש אנשים מסביבו, זה כבר לא אותו תהליך נורמלי, וזה הופך את תהליך האבל לאתגר יותר גדול. דבר אחר שמקשה הוא מקרים שבהם שאין גופה לקבור, וגם שם האבל על הנפטר יותר מורכב וקשה יותר להפנים ולעכל את המוות שקרה".
אז ככל שהמוות מפתיע ואלים יותר, כך יהיה קשה יותר להתגבר עליו?
"ככל שהמוות הוא יותר זוועתי ואלים, האתגר באבל גובר. מוות בייסורים והשחתה של גופות, בקרב אזרחים וחיילים כאחד, מוסיפים קושי. אסונות טבע, מוות כתוצאה מרשלנות, מקרים של רצח והתאבדות, כולם מקשים על האבל כתהליך טבעי".
אבל זה כמעט תמיד, אלא אם כן מדובר בגסיסה איטית מאוד בגלל מחלה, לא?
"כן ולא. ככל שיש יותר זמן להיות בהכנה ויש תהליך של היפרדות מהאדם עוד בחיים, אז יותר קל והשינוי הוא פחות קיצוני. אבל גם כאשר המוות קורה בצורה פתאומית, זה יכול להיות פחות קשה אם מדובר במקרים שבהם המוות לא היה מלווה ברוע, בזוועות ובמחשבות שהאדם סבל מאוד ברגעיו האחרונים".
פרופ' רובין מציין שעל פי הספרות הקלינית, כמעט בחצי מהמקרים של מוות בנסיבות טראומטיות, ממש כמו אלו שאנחנו מכירים וכואבים מאז השבת השחורה ועד היום, הקרובים לנפטרים יחוו אבל טראומטי. אלו נתונים מדאיגים, אבל בדיוק לשם כך הוא הקים ב-2010 את המעבדה הבינלאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי.
"לאורך השנים אנחנו מנסים למפות את התחום של אובדן בישראל, ולהבין טוב יותר מיהם האנשים שמתקשים להתמודד עם האובדן והשכול על פי סוג המוות וסוג הקשר. חקרנו ואנו ממשיכים לחקור אובדנים כתוצאה ממוות של ילדים, הורים, אחים וחברים לנשק בקרב יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. יצרנו מדדים פסיכולוגיים כדי להעריך תגובות אובדן ושכול, במטרה להגדיר מתי מדובר בתגובה קוטבית קיצונית שמצריכה התערבות מקצועית, ומתי רצוי לעקוב אחרי המשך התגובה ולוודא שזה לא ייהפך לבעיה גדולה בהמשך. באתר של המעבדה יש מידע רלוונטי, ובקרוב נתחיל בעוד סדרת מחקרים על תגובות לאובדן וטראומה בעקבות המלחמה".
6 צפייה בגלריה
''ככל שהמוות הוא יותר זוועתי ואלים, האתגר באבל גובר''. המכוניות שנותרו בחניון רעים
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
מה נחשב ל"התאבלות מוצלחת"?
"כשאנשים יכולים לחיות את חייהם, ממשיכים עם יכולתם לאהוב, יכולים להשקיע בקרובים להם ובעשייה, ובמקביל מצליחים להיזכר בנפטר ולהרגיש אותו כקרוב וכמלווה אותם מבפנים. כשאנשים ימשיכו להיות בקשר עם העולם מחד, וגם בקשר מתמשך עם הנפטר מבפנים, זה המצב התקין שמאפיין את רוב האנשים שחוו שכול – אבל לוקח זמן להגיע למצבים האלו.
"הליווי של האדם שאהבנו וממשיכים לאהוב הולך איתנו. יש צער על חיים שנקטעו, אבל החוויה הבסיסית היא של זיכרון ושל כבוד. הגעגוע לא חייב לצבוע את חיינו בכל זמן ובכל מקום".
אתה חושב שדת או אמונה יכולות לעזור להתמודד עם האבל?
"הייתי אומר שמשמעות עוזרת. יש הרבה אנשים שהדת נותנת להם משמעות, זה חלק שמכניס סדר לעולמם והם בהחלט יכולים לצאת נתרמים מזה. אבל גם ההגנה על המשפחה, על הבית, על צורת החיים נותנת משמעות, זה לא חייב להיות רק דרך תפיסה דתית. גם הפן הקהילתי שיש בדת מאוד עוזר, אם זה בשבעה או בתפילות בבית הכנסת, אבל גם פה יש קהילות אחרות, חילוניות, לדוגמה האחווה הקיבוצית או היחידה בשירות הצבאי, שמאוד תורמות ללכידות חברתית ולחוויה של משמעות בחיים וחיבורים בין-אישיים. אז כן, הדת עוזרת, אבל יש עוד הרבה דרכים ודברים אחרים שעוזרים.
"מה שעוד יכול לעזור זה אם גם למוות עצמו יש משמעות, שהוא לא נחווה כסתמי, במיוחד כשמדובר במיתות שנראות חסרות תכלית, למשל כתוצאה מתאונות דרכים או מאלכוהול או סמים. תהליך ההתמודדות עם האובדן יכול להיתרם מאוד על ידי עשייה שיוצקת משמעות למה שקורה אחר כך, כשאנשים מחליטים, למשל, להירתם למניעת מקרי מוות דומים, לדאוג לעזור למשפחות שכולות אחרות או להקים יוזמה לזכר הנפטר שעוזרת לחברה. כל אלו הן דוגמאות לדרכי פעולה שעוזרות לשכולים לעצב משמעות למות יקיריהם ולחייהם לאחר האובדן".
ומה לגבי האמונה שהנפטר נמצא במקום טוב יותר?
"(צוחק) להגיד שהוא במקום טוב יותר זו אחת האמירות שמככבות כששואלים הורים שכולים ואבלים אחרים מה הם לא רצו לשמוע. אבלים לא רוצים שיגידו להם מה נכון, הם רוצים שיקשיבו להם, שישאלו אותם מה הם רוצים. לפעמים זה לשמוע סיפורים על האדם שנפטר, לפעמים זה רק להיות בשקט ולא מיד לנסות לשנות את הנושא, או לנסות להקל על רגשות עצב וקושי. המתאבלים הם אלו שצריכים לכוון ולהוביל אותנו לדעת מה יכול להיות להם לעזר, ובמיוחד שייתנו להם מרחב לרגשותיהם ולמחשבותיהם".
מאז הידיעות הראשונות באותה השבת בבוקר, ובעצם עד היום, נדמה שכולנו באבל קולקטיבי. גם פרופ' רובין מסכים עם ההנחה הזו: "כולנו נחשפנו לסיפורים והבנו שזה קרה לאנשים שלא רחוקים או שונים מהקרובים לנו מאוד. הסביבה המורחבת שלנו יוצרת קשרים ישירים ועקיפים למשפחות של המתים, החטופים והעקורים. אנחנו מבינים שכל אחד מהאנשים האלו יכול היה להיות אחד מאיתנו ומשלנו, וזה גם מביא לתחושת הקרבה והאבל. במדינה קטנה כמו ישראל, כולנו נמצאים בתוך המעגל של כאב וצער. בנוסף אנחנו גם מסתכלים ומבינים עד כמה החיים שבריריים".
אז איך מתמודדים עם זה?
"אני לא חושב שהעצב כתוצאה מאובדן קרוב זהה לעצב של מי שלא איבד אדם מהמעגל הקרוב. עם זאת, ההתגייסות הקולקטיבית למאמץ להביא ביטחון ולעזור לאלו שנפגעו עוזרת מאוד לכל המעורבים. בעתיד, כשיהיו ימי זיכרון לאומיים והעם יתייחד סביב זכר הנופלים, זה יהיה חלק מההתמודדות לטווח הארוך עם הקשיים והאבל של כולנו. הימים האלו הם ביטויים של האבל הקולקטיבי, שמפגישים בין האנשים שחוו את האובדנים הישירים לבין אלו שחווים את האובדנים במעגלים קצת יותר רחוקים. יש משהו מחזק ומנחם בביטויים ציבוריים לאבל של החברה כולה. עם זאת, אנחנו צריכים להבין שההתמודדות עם האובדנים הנוכחיים דורשת זמן ופרספקטיבה. כיחידים וכמדינה, דרוש זמן כדי ללמוד איך לחיות לאחר הזעזוע שכולנו עברנו, ועוד עוברים. זה נכון בשביל האבלים וזה נכון בשביל הציבור הישראלי כולו".
