הרבה פעמים הן הכותל שבקרבו נטמנים פתקי התפילה, או הקיר שבו דופקים את הראש, מטפורית כמובן, כאשר מגיעים לטיפול רפואי דחוף ומציל חיים. העובדות הסוציאליות בחדרי המיון של בתי החולים פוגשות את החולים ואת המשפחות במצבים הקריטיים של מלחמה על החיים, או אובדן חיים, ולגמרי לוקחות את האבל והעצב הביתה. איך מתמודדים עם תפקיד כל כך שוחק?
קראו עוד:
דפנה קמר, עובדת סוציאלית של חדר המיון והטראומה בבית החולים שערי צדק, מתארת את היומיום התובעני והדינמי שלה ככזה ש"מתנהל על טורים גבוהים", ואומרת שהתכונה הכי חשובה לעובדת סוציאלית במיון "היא היכולת לעבור מסיטואציה אחת לשנייה די מהר, בתוך סביבה שיש בה הרבה מאוד רעש, תנועה, אנשים, נותני שירות. מקום עמוס, אבל במובן החיובי".
וגם עם הרבה דחיפות ולחץ.
"יש הרבה התרחשויות שקשורות למגוון גדול של אוכלוסיית צורכי שירות, והצורך לתמרן ביניהן לבין מגוון עצום של עובדי צוות, רופאים, אחיות, אנשי סיעוד ופיזיותרפיה, ובתוך כך הצורך להציל חיים שדורש תגובה מידית, אבחון נכון, תפיסה מהירה, ניתוב נכון. צריך להיות עם החושים הכי מחודדים".
גם עדנה סגל, עובדת סוציאלית, עורכת דין ומגשרת, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים לניאדו בנתניה, אומרת שמה שמייחד עובדים סוציאליים בבית חולים, זה היכולת לגלות גמישות במפגש היומיומי עם חולים קשים ועם מקרים של מוות.
"אלה תחומים שכבני אדם אנחנו מנסים להימנע מהם באופן טבעי, אבל ברגע שבוחרים לעבוד בבית חולים, ועוד במיון, זה היומיום שלנו – המפגש עם המשברים והאובדנים הכי קשים של החיים. ויש לכך משמעות רגשית. זה מוביל לשחיקה רגשית קשה", היא אומרת.
"כל מוות של תינוק הוא מעמד קשה לכולם. העו"סית נמצאת בקשר עם ההורים, עוזרת להם בפרידה מהתינוק, עוזרת להם לתווך את המוות של התינוק לבני המשפחה ולילדים הקטנים, בודקת אם הם רוצים או צריכים עזרה מגורמי הרווחה בקהילה, ושומרת על רצף הטיפול בכל מקרה לגופו"
קמר: "אנשים באים למיון מכל מיני סיבות: אירועי טראומה למיניהם, שינויי סטטוס בריאותי פתאומיים, פגיעות. מעבר לטיפול הרפואי שהם צריכים, יש התמודדויות רגשיות. התפקיד שלנו הוא להכיל את המצב של המטופל, להבין מה קורה איתו לפעמים לפני שהוא מבין את זה בעצמו, ולתווך לו את המצב החדש מהשפה הרפואית לשפת היומיום. ולצד כל אלה, לעזור לו להבין איך ייראו החיים החדשים שלו מכאן".
דפנה קמרלדבריה, אפשר להגיד שהעובדים הסוציאליים במיון הם ג'י־פי־אס אנושי, שעוזר לנווט בתוך מידע רפואי חדש, תוך תיווך של המשמעות הרגשית והמעשית שמתלווה למצב, שגם אם הוא טבעי, קשה לנו לקבל אותו. "נכון שמדובר במצבים שהם ברובם חלק מהחיים, אבל כאשר זה קורה לאדם מסוים באופן אישי, זה אף פעם לא קל. למשל, מצב שבו הורה מבוגר שעד אתמול היה עצמאי לגמרי פתאום נפל, וכבר אי־אפשר להשאיר אותו לבד. הילדים שלו פתאום קולטים שזהו, ההורה מעכשיו צריך השגחה קבועה, עזרה במקלחת ועזרה בהליכה. החיים משתנים ברגע – ואת השינוי הזה העובדים הסוציאליים צריכים לתווך למשפחות. צריך גם לתמרן בין התגובות השונות. יש משפחות שיגיבו באיפוק וצריך לדעת איך לתמוך בהן, ויש משפחות שיגיבו בהתפרצות וגם בהן צריך לתמוך. אנחנו צריכים לגלות גמישות רגשית".
שלא לדבר על מקרים קיצוניים כמו תאונות או מוות פתאומי.
"נכון. מקרים שבהם מי שמגיע עבר תאונה, נחשף להתקפה או לאלימות, נקלע לאירוע ביטחוני או אירוע אחר שסיכן את חייו – בכל המצבים האלה יש התמודדות תפיסתית ורגשית מאוד מורכבת, וכאן נדרשת ההתערבות שלנו".
אפרופו אירועי פח"ע: מה קורה כשאת צריכה לטפל במחבל, או בפושע?
"זה החלק המעניין בעבודה", אומרת קמר בקול רך, "החוכמה היא לגייס את עצמך במקומות שקשה, לטפל באנשים שמעוררים מחלוקת בנפש שלך, אבל אנחנו עושים את זה כי זה מה שצריך לעשות. ותתפלאי, זה גם מרחיב לנו את המנעד הרגשי, ומתגמל".
מוזר שאת אומרת שאין לך בעיה לטפל במחבל או ברוצח.
"אין לי בעיה לטפל באף רוצח, כי העבירה הפלילית שלו מטופלת במקום אחר, ולא במיון. אליי הוא הגיע כי מצבו דורש טיפול סביב סיטואציה רפואית, ואני מנסה להביא את עצמי למקום שאצליח לטפל בו ובהחלט מצליחה למצוא את החמלה בתוכי. נכון, יש מצבים שמאתגרים נפשית ורגשית, אבל זה חלק מהגדילה המקצועית שלנו. וכשאני מצליחה לפצח כזה אתגר רגשי – יש לי תחושה גדולה של שליחות וסיפוק".
תשישות החמלה
על הפן הרגשי התובעני שדורש המקצוע הזה, והחובה להעניק לעובדים הסוציאליים רשת של ביטחון רגשי, מדברת גם סגל, שמתייחסת לנושא השחיקה וגם ל"תשישות החמלה" ו"לטראומטיזציה משנית".
בואי נפרק את זה רגע. מה זה אומר תשישות החמלה?
"אנחנו, בבתי החולים, עובדים בעומס עצום גם בלי קשר לקורונה. האשפוז היום קצר מאוד, והכל צריך להיעשות בכאן ועכשיו. ובתוספת הקורונה חווינו ואנחנו חווים היום עומס אובייקטיבי, שמוביל לעומס רגשי הנובע מחוסר ודאות ומחרדה שמרגישים החולים והמשפחות. אנחנו אלה שצריכות לטפל בכל המעגלים האלה, וזה דורש כוחות נפש והשקעה שעם הזמן נשחקים".
מאיפה הכוחות?
"כמנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים אני מקפידה שלכל עובדת תהיה הדרכה פרטנית והדרכת צוות שבהן היא משתפת בדילמות ובקשיים, במורכבויות וברגשות שיוצרים האתגרים מול החולים והמשפחות. אנחנו מקפידים על ימי גיבוש ועל מפגשי צוות מקצועיים. בתקופות הקורונה הבאתי מדריכות לתמיכה נפשית, שהכילו את הקושי וההתמודדויות של הצוותים. אנחנו מנסים גם ברמה החברתית לצאת לטיולים יחד, במימון בית החולים, כדי לזכות באתנחתא, או לאפשר יציאה ללימודים למי שמעוניינת".
ויש גם חופשות של שנת שבתון?
"לא לצערי אין לנו את זה".
זה מאוד חשוב עבורכם.
"נכון. תמליצו שזה יקרה".
יכולה לחזור למקרה של התמודדות שחלקתם בזמן האחרון?
"כן. אחת מהעו"סיות הגיעה בשבוע שעבר לכוננות בעקבות מקרה של מוות בעריסה. כל מוות של תינוק הוא מעמד קשה לכולם, ונכון שהרופאה ניהלה את האירוע מול המשפחה, אבל כל הנושא של מסירת בשורה קשה נעשה בצוות. וגם לאחר מסירת הבשורה, העו"סית נמצאת בקשר עם ההורים, עוזרת להם בפרידה מהתינוק, עוזרת להם לתווך את המוות של התינוק לבני המשפחה ולילדים הקטנים, בודקת אם הם רוצים או צריכים עזרה מגורמי הרווחה בקהילה, ושומרת על רצף הטיפול בכל מקרה לגופו".
עדנה סגלהשבועות האחרונים, אומרת סגל, היו קשים. הצוות נחשף במהלכם לכמה מקרי מוות כואבים, כולל שני מקרים של מוות בעריסה באותה מחלקה ובאותו שבוע. "קשה לצוותים לראות את התגובות הכואבות של ההורים. לכן יש גם מצבים שבהם אנחנו מקבלים תמיכה פסיכולוגית פרטנית", היא מסבירה.
יש הרבה הומור שחור
ומה קורה בבית? הרי אתן לוקחות את זה הביתה.
"נכון. אי־אפשר ללכת הביתה ולא לחשוב על מה שהיה במקום העבודה, במיוחד כשמתמודדים עם מקרים קשים או עם תגובות מועצמות של משפחות. אנחנו משתפות הכל בקבוצה שלנו וכל אחת מספרת איך היא מתמודדת. אנחנו גם מעודדות אחת את השנייה לעשות את הדברים הכיפיים של החיים, כי זה מה שמחזיק אותנו. יש כאלה שמשתפות את בני המשפחה. אנחנו מעודדות זו את זו להיתמך כמה שאפשר בכל מי שאפשר. למשל, אצלי יש בכל בוקר מפגש לא פורמלי של העו"סיות לפני שהן מתפזרות למחלקות. שותים את הקפה ביחד, כולן משתפות וצוחקות, יש הרבה הומור שחור, ואחרי שהן מתרעננות הן הולכות עם יותר כוחות ליום עבודה נוסף".
אז הבדיחות השחורות עוזרות
"כן זה תמיד עוזר. יש לנו פה כמה עובדות שיכולות להיות סטנדאפיסטיות".
השחיקה, היא אומרת, נובעת גם מכך שעובדים סוציאליים רבים עזבו ובמקומם לא הגיעו חדשים: "עולם העבודה השתנה, הדרישות השתנו, אחרי הקורונה כל אחת מנסה לבנות את המשבצת המדויקת עבורה ולא מוכנה להתפשר, ועל מי שנשארים יש יותר עומס".
בואי נגיד את זה ישירות: מראש המשכורות לא גבוהות ואין ממש תמריץ להישאר.
"נכון. בבית חולים משלמים לנו על פי חוק כל מה שמגיע לנו, אבל העבודה היא 24/7, כולל סופ"שים, ערבי חג, אנחנו לא יכולים לקחת חופשה מרוכזת בחול המועד, וזה כל הזמן לג'נגל ולהתאים את עצמך".
מה הכי קשה?
"לדעתי אין הבדל בדרגת הקושי בין המיון למחלקות אחרות, אבל במיון יש יותר מקרים של התמודדויות עם 'שכול פתע', ובמיוחד אצל אנשים צעירים וילדים זה תמיד קשה. גם תאונות דרכים זה קשה, או הוצאת ילדים מהבית – כאשר מגיעה יולדת, ברור לנו שהיא לא יכולה להמשיך לטפל בתינוק שייוולד, ואנחנו מיד צריכים לערב את גורמי הסעד שאם צריך מוציאים צווים. לא תמיד התינוק משתחרר עם האמא, וזה קשה מאוד ללוות את האמהות האלה במעמד של פרידה מהתינוק.
"מצד שני, יש גם רגעים של סיפוק, למשל כאשר מצליחים להושיט עזרה למי שנדמה כי איבדו תקווה. "זה קורה, לדוגמה, במקרים של דרי הרחוב שמגיעים למיון. זו הזדמנות עבורנו לנסות לעזור להם. אנחנו צריכות מיד לזהות האם דר הרחוב רוצה או לא רוצה את ההתערבות שלנו, האם הוא בכלל מעוניין בעזרה או מחסה, כי בדרך כלל דרי הרחוב סובלים מהתמכרויות לאלכוהול או לסמים, כמו גם מהזנחה עצמית מאוד גדולה, והם לא רוצים לעזור לעצמם".
אז איך אתן עוזרות להם?
"המפגש עם בית החולים הוא הזדמנות לנסות לעזור להם. ופה, אנחנו כבית חולים עירוני, עובדים בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם עיריית נתניה", אומרת סגל.
