שבת 7 באוקטובר, 06:30 בבוקר. עוד לפני שצופרי האזעקות החלו להישמע ברחבי הארץ, התעורר חיים ינוסוב, תושב קיבוץ זיקים מרעשי היירוטים. ינוסוב ואשתו אילנה בת הקיבוץ גרים בקיבוץ קרוב לעשור. לאחר שהכירו בטיול הגדול לאחר הצבא, החליטו לפני כ-8 שנים לקבוע את ביתם כאן. כאן גם הקימו משפחה, הביאו לעולם שתי ילדות ועוד תינוק קטן בדרך. יירוטים היו דבר שבשגרה, אך ינוסוב, שהיה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, הבין מהר מאוד שלא מדובר באירוע רגיל. כעת, כשהוא בשיקום בבית החולים רעות בתל אביב ומתמודד עם פציעה מורכבת, הוא מתפנה לשחזר את הקרב ההוא שבו לחם באומץ עם חבריו שמנעו את כניסת המחבלים לקיבוץ.
"רצנו לממ"ד. אחרי מספר דקות הבנתי שזה לא 'טפטוף' רגיל, אלא מטח רציני כבד מאוד", הוא נזכר בשיחה מקיבוץ שדות ים שאליו פונתה המשפחה. "יצאתי מהממ"ד להביא את הטלפון שלי כדי לראות אם יש איזושהי התרעה של כיתת הכוננות וראיתי שיש הקפצה. עליתי על ציוד, סגרתי את החלונות ובאתי להודיע לאשתי ולבנות שאני יוצא. אשתי אמרה לי 'אל תהיה גיבור' ואמרתי לה לא לדאוג ושבטח אחזור עוד כמה דקות".
ינוסוב הגיע לחמ"ל הקיבוץ, שם חבר ללוחם נוסף מכיתת הכוננות. לאחר שהבינו כי חוליה נוספת של הכיתה נמצאת באזור הגדר, החליטו לחבור אליהם, ממש כפי שתרגלו לא מעט פעמים בשגרה.
"בדרך אל הגדר אני כבר שומע יריות של נשק קל ומבין שיש איפשהו היתקלות. אני והחבר השני רצנו לכיוון הירי. תוך כדי ניסיתי לשים את הקסדה על הראש ולא הצלחתי. זרקתי אותה הצידה והמשכתי לרוץ. התקרבנו לכיוון הגדר וכבר בעמדה ראיתי לוחם כיתת כוננות אחד יורה מחוץ לקיבוץ. זיהיתי סוואנה צבאית ושתי דמויות בשחור.
"התקרבנו אליהם והדמויות קפצו אחורה והתרחקו מהגדר. אני והחבר עדיין לא הבנו שהם מחבלים. אמרתי לבחור השלישי שהיה שם 'למה ירית, זה נראה לי כוח צבאי' והוא אמר לי 'לא, הם ירו עליי RPG'. בשלב הזה עדיין היה איזשהו שקט כי הם התרחקו מהנקודה ולא הבנו כל-כך מה קורה".
חיים ינוסוב: "הרמתי את הראש, ראיתי מחבל ממש מטרים ספורים ממני. באתי להוציא את הנשק והוא הספיק לזרוק רימון. הרבש"צ צעק 'רימון בתוך העמדה!' הסתובבתי וראיתי שהוא בתוך העמדה מאחורי, במרחק מטר ממני. אני אפילו זוכר את הכיתוב: זה היה רימון צבאי. כנראה שהם גנבו אותו מבסיס, זו תמונה שנצרבה"
בזמן שחברי כיתת הכוננות עדיין מנסים לפענח את ההתרחשות, רכב אזרחי שעבר מחוץ לקיבוץ חטף מטח אש כבד. "האוטו נפגע והמשיך לנסוע ובזמן הזה התחילו לירות עלינו גם. הבנו שיש פה היתקלות וניסינו להחזיר אש. המחבלים התבצרו בתוך בטונדות נמוכות, על מנת להסתכל לאן אני יורה ומאיפה יורים עליי הייתי צריך קצת להתרומם. באחת הפעמים שהתרוממתי, רסיס ניתז על הראש. הוא עשה לי רק שריטה אך באותו רגע עברה לי המחשבה של 'מטומטם, איפה הקסדה שלך, למה זרקת אותה'.
הקרב המשיך, אך ינוסוב וחברי כיתת הכוננות נתקלו בקשיים. "היינו בעמדה נחותה. לא הצלחנו לזהות מאיפה יורים עלינו. הכביש החיצוני היה גבוה מהכביש הפנימי של הקיבוץ. הם שלטו עלינו בגובה. ירינו לנקודות חשודות ובמקביל ניסינו להבין מאיפה יורים עלינו".
6 צפייה בגלריה
מחבלים ניסו להיכנס לקיבוץ זיקים, לוחמי כיתת הכוננות הדפו אותם בגבורה יוצאת דופן
(צילום מסך)
לאחר כמה רגעים של לחימה, המצב הסלים אף יותר. "אני שומע את הרבש"ץ צועק 'רימון'. התכופפנו לתוך הבטונדה והרימון התפוצץ. המשכנו לנהל את הקרב, נתנו אש, שיפרנו עמדות כשתוך כדי ממשיכים לזרוק עלינו רימונים. התחפרנו בתוך הבטונדה במחשבה שהיא מגינה עלינו, ככה איזה 6-5 פעמים כשהרימונים מתפוצצים בחוץ".
רימון צבאי נזרק לתוך הבטונדה
אלא שהבטונדה לא הייתה באמת חסינה מרימונים. "בפעם האחרונה שאני זוכר, הרמתי את הראש, וראיתי מחבל ממש מטרים ספורים ממני. באתי להוציא את הנשק והוא הספיק לזרוק רימון נוסף. הרבש"ץ צעק 'רימון בתוך העמדה!', הסתובבתי וראיתי שהוא בתוך העמדה מאחוריי, במרחק מטר ממני. אני אפילו זוכר את הכיתוב: זה היה רימון צבאי. כנראה שהם גנבו אותו מבסיס, זו ככה תמונה שצרובה לי בראש.
6 צפייה בגלריה
מחכים לחזור הביתה. קיבוץ זיקים בתמונה שתיעד בעבר צלם ynet שנרצח בטבח ב-7 באוקטובר עם אשתו
(צילום: רועי עידן)
"החלטתי ברגע לצאת מהבטונדה ולרוץ מסביב לצד השני, אך הבנתי שאם אעשה את זה אני חשוף לירי ושאני צריך לחפות על עצמי באש. נתנו אש כשאנחנו מסתתרים - בזמן הזה הרימון התפוצץ והרגשתי פגיעה ברגל. הסתכלתי עליה והבנתי שנפצעתי. צעקתי 'פצוע', הרבש"ץ גרר אותי לתוך העמדה. הגיע גם חבר כיתת הכוננות השני שגם נפצע עם רסיס באזור הצלעות, ואני מבין שאם נזרק עוד רימון אחד אני לא אצליח לברוח ממנו כמו שעשיתי עם הקודם. החלטתי להתחיל לזחול פנימה לתוך השבילים של הקיבוץ".
בשלב זה החלו להגיע עוד חברי כיתת כוננות בנוסף ללוחמים בני הקיבוץ שהיו בחופשת חג. "אחד מחברי הקיבוץ בא ולקח ממני את הנשק. בזמן הזה כבר זחלתי לכניסה הפנימית של הקיבוץ. הגיעה קלנועית ופינתה אותי ואת החבר השני שנפצע לחמ"ל של הקיבוץ. שם בפעם הראשונה הבנו את גודל האירוע.
"היה קשר צבאי פתוח בחמ"ל ושמענו את כל מה שקורה בגזרה. לפני זה חשבנו שזו חדירה מהים, משהו נקודתי, לא הבנו מה קורה בשאר הקיבוצים והבסיסים. שמענו הכול מהקשר, את הזעקות לעזרה, כל מה שקורה בגזרה. הדלקנו טלוויזיה, ראינו את המצב בשדרות והבנו שיש אירוע מאוד גדול".
12 שעות של אי-ודאות
ינוסוב המתין לפינוי בחמ"ל במשך שש שעות. "בזמן הזה נפל טיל מאוד קרוב לבית שלי. שלחתי חבר כיתת כוננות שיבדוק שהבנות והמשפחה בסדר", הוא מתאר. "בזמן הלחימה איבדתי את הטלפון שלי. בדיעבד גיליתי שהוא היה בכיס הקדמי של המכנס, חטף שני רסיסים ועצר אותם. זו היה ליד השוק, קרוב מאוד לעורק ויכול היה להיגמר בצורה אחרת לגמרי". לאחר כמה שעות, בסביבות הצהריים הוא פונה לבית חולים ברזילי. "היה שם טירוף מוחלט. מלא פצועים, כאוס ממש גדול. הגעתי לשם לבד, בלי טלפון וקצת חושש".
דיברת עם אשתך? הספקת לעדכן אותה?
"לא. לא הייתה קליטה, לא הצלחתי לתפוס אותה. אבל חבר שהגיע אליה אמר לה שנפצעתי ברגל ואני בחמ"ל. היא כמובן חשבה שהוא מגמד את הפציעה וזה משהו הרבה יותר רציני".
בבית חולים ברזילי, ביצעו לינוסוב ניקוי וחבישה ראשונית של הפצע. בשעות הערב כבר הועבר לבית החולים אסף הרופא. בשעות הללו עוד טרם ידע מה גורלה של משפחתו.
"הייתי מנותק לגמרי ממה שקורה בקיבוץ. לא ידעתי אם המחבלים הצליחו לחדור או לא. אם האנשים הצליחו להתפנות. בסביבות 11 בלילה ניגש אלי אח ואמר לי שיש לו הודעה להעביר לי. בהתחלה נלחצתי, אבל הבנתי שלא ככה מודיעים על דברים לא טובים. הוא נתן לי לקרוא הודעה שנשלחה אליו ובהודעה היה כתוב שהמשפחה פונתה ויצאה מהקיבוץ".
יום למחרת כבר נותח ברגלו. "קיבלתי ארבעה רסיסים ברגל, אחד בישבן ועוד אחד בגב התחתון. בישבן ובגב התחתון אלה היו פגיעות שטחיות, משהו שיעבור עם הזמן, והפגיעה ברגל זו פגיעה בעצב", הוא מתאר.
"תוך כדי ההמתנה בחמ"ל ובבית החולים הרגשתי שהרגל מקבלת תחושה של נימול, של איבוד תחושה. באיזשהו שלב חששתי שאולי אאבד אותה. לפני הניתוח ניגש אלי הרופא האורתופד ובישר לי על הפגיעה בעצב, והסביר לי שבמהלך הניתוח יראו את המצב. לאחר הניתוח הוא הסביר לי שהעצב נפגע והוא כרגע חלש וייקח לו זמן להתאחות. העברתי שם את הימים הראשונים לאחר הניתוח ובמקביל התחלתי פיזיותרפיה מינימלית".
לאחר מספר ימים באסף הרופא הודיעו לינוסוב שהוא יכול להשתחרר ולהתחיל את השיקום. משם הועבר לבית החולים השיקומי רעות בתל אביב.
"קיבלו אותי שם בצורה טובה ונעימה", הוא אומר היום. "האווירה שם הרבה יותר רגועה ונינוחה. ישר קיבלתי שתי פיזיותרפיסטיות שבאו לראות מה מצבי, נתנו לי הערכה ראשונית של הפגיעה והתאשפזתי שם. קיבלתי פיזיותרפיסטית מדהימה שלא מוותרת לי לרגע – לוחצת ולוקחת אותי לקצה איפה שצריך וכל מה שצריך כדי שבאמת אבריא מהר".
בימים אלו משפחתו של ינוסוב שוהה בקיבוץ שדות ים שאליו פונתה יחד עם חצי מהקהילה. "הימים גם כאן לא פשוטים", הוא מודה. "הבנות בסטרס מאוד גדול והכול רגיש ונפיץ, המון חרדות. הקהילה התחילה איזשהו תהליך של הקמה של תרבות, של חינוך, איזשהו לו"ז כדי לנסות להיכנס לשגרה, ולי היה מאוד חשוב לחזור כמה שיותר מהר, גם אם זה באופן שבו אני מוגבל בניידות. הבנתי שאני צריך להיות פה ולתת את השקט הזה גם לבנות. נתתי עוד פוש עם הפיזיותרפיה והצוות הניהולי, ואחרי שבועיים החליטו לשחרר אותי לאשפוז יום".
6 צפייה בגלריה
"בהתחלה לא הצלחתי להרים את הרגל, כיום יש לי כבר כוח". ינוסוב בבית החולים
(צילום: דוברות ביה"ח שיקומי רעות ת"א)
כרגע ינוסוב מגיע שלוש פעמים בשבוע לטיפולים בבית החולים. "ביקשתי להישאר עם אותה הפיזיותרפיסטית למרות שזו מחלקה אחרת, ובאמת שכל הצוות מאוד קשוב למטופלים ועושים עבודה מדהימה. המתקנים מאוד ידידותיים ותורמים הרבה לשיקום ולהחלמה. בגדול, אנחנו כבר במקום הרבה יותר רגוע ומאורגן".
יש צפי להחלמה מלאה?
"בגלל שזו פגיעה עצבית לא יודעים לומר אם תהיה החלמה מלאה. זה כנראה תלוי בעצב ובזמן שניתן לו, אבל המגמה מאוד חיובית, יש שיפור משמעותי. בהתחלה לא הייתה לי תחושה ברגל ולא הצלחתי להרים את כף הרגל בכלל, כיום יש לי כבר כוח ואני רץ ועובד עם הרגל בצורה נוחה יותר. יש עוד הרבה עבודה, הקרסול והבוהן עדיין חלשים אבל זה דברים שאפשר לעבוד עליהם. זה בעיקר נותן לי זמן לראות איך זה משתקם".
ומה עם חזרה הביתה, לקיבוץ?
גם כקהילה וגם כמשפחה, אנחנו צריכים לחכות. אנחנו לא מאמינים יותר להבטחות ולא מאמינים לדברים אחרים. התנאים לחזרה שלנו הם מאוד ברורים: כקהילה אנחנו רוצים שקט כדי לחיות וביטחון כדי להיות במקום הזה, אחרת אנחנו לא חוזרים לשם. הדיבור עכשיו להחזיר חלק מהיישובים, אך אנחנו בגישה שזהו אזור מלחמה. אין דיון בכלל, זה לא עולה על הפרק".
מנהל חטיבת השיקום בבית החולים השיקומי רעות תל אביב, פרופ' רפי חרותי: "חיים הגיע אלינו כשהוא סובל מפגיעות אורתופדיות שהקשו על תפקודו וכן מפגיעות עצביות בגף השמאלי. בשלושת החודשים שבהם חיים משתקם, תחילה באשפוז מלא וכעת בטיפולי שיקום יום, הוא מקבל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תמיכה וליווי רגשי, חדר כושר שיקומי. כל אלה נועדו לשפר ולמקסם את יכולת התנועה, שיווי המשקל, טווחי התנועה, איזון והפחתת כאבים.
"צריך לזכור כי בתהליך השיקום יש חשיבות עצומה למוטיבציה ולהתגייסות של המטופל ומשמח מאוד לראות את המוטיבציה הגבוהה של חיים בטיפולים, המאמץ שהוא משקיע כדי לחזור לחיים עצמאיים. יחד עם כל הצוות אנחנו שמחים לראות את ההתקדמות המוצלחת שלו".
