בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
טלי לבון (46) מעפולה, ניהלה שיגרת חיים רגילה כאם לשלושה ילדים (כיום בני 24,15,10) שעבדה בייבוא וייצוא סחר בינלאומי. בנובמבר 2021, כשהתגלה אצלה גידול סרטני מקומי בשד, התהפך עליה עולמה וכמעט מיד היא התחילה בטיפולים כימותרפיים אגרסיביים. לאחר כחודשיים וחצי, לפני שעמדה לסיים את מכסת הטיפולים התברר שהטיפול "לא עובד" על הסרטן שכבר התפשט באיברים נוספים בגופה.
"ישבתי מול האונקולוגית שאמרה לי שגילו אצלי גרורות בכבד, בריאות ובעוד מקומות", משחזרת לבון, "היא אמרה שהגידול מאוד אלים ולמרות הטיפול האגרסיבי שניתן לי הסרטן המשיך להתפשט. ואז היא אמרה את המשפט שלעולם לא אשכח: 'נשים במצבך לא שורדות יותר מ-3 שנים. תעשי את החשבון שלך'. היא אמרה לי לנצל את הזמן כמה שיותר ולעשות דברים שאני אוהבת.
"זה משהו שהיה קשה לעיכול. ישבתי שם עם בעלי והוא די היה מרוכז בעצמו ושאל אותה מה תוחלת החיים שלי, מבלי לשאול אותי אם אני רוצה לדעת או לא. הייתי בהלם ממנו. אני לא רציתי לדעת כלום. מי רוצה לתת מועד סופי לחייו? בהמשך הרגשתי שהחיים מתפרקים לי יחד עם המחלה. הרגשתי שאני עוברת את הגיהנום הזה ממש לבד. ללא תמיכה".
לבון לא קיבלה את הגזירה והחליטה לבדוק אפשרות לטיפולים אחרים וחדשים. בפברואר 2022, היא החלה בטיפול כימי משולב ביולוגי, שלדבריההציל לה את החיים. "כרגע זה עדיין לא נמצא בסל הבריאות אבל כדאי שאנשים יידעו שיש טיפולים כאלה", היא מבקשת להדגיש. כארבעה חודשים אחרי, בבדיקה שעשתה ביוני, לא נראו יותר גרורות בשום איבר מגופה. בספטמבר האחרון עשתה בדיקה נוספת בה התגלתה גרורה בבלוטת הלימפה שהוסרה, ולקראת בדיקת המעקב שתתקיים בעוד כשבוע, היא אומרת שהיא אופטימית מאוד שהיא תהיה נקייה מגידולים. "בעזרת השם", היא ממהרת להוסיף.
"לחיות עם סרטן שד גרורתי זה ממש לא סוף הסיפור"
"מצד אחד אני חיה יומיום את הפחד והחשש מבדיקה לבדיקה ומתמודדת בכל רגע נתון עם העובדה שהגוף שלי בוגד בי: ללא שיער וללא גבות וריסים אני מוצאת את עצמי מתמודדת גם עם הנראות שבמחלה. מצד שני, אני פעילה ומתפקדת במאת האחוזים. משתדלת לא לעשות הנחות לעצמי. בימים טובים אני מתפקדת בבית, ויש ימים פחות טובים שקשה לשדר ולנהל שיגרה ולמרות הקושי, אני משתדלת להרים את עצמי בשבילי וגם בשביל הילדים", היא מספרת.
עם זאת, היא אומרת "לחיות עם סרטן שד גרורתי זה ממש לא סוף הסיפור. לפני 20 שנה היו קוראים לחולים כמוני סופניים, היום קוראים לנו חולים כרוניים. לא משנה ההגדרה, אנשים במצב שלי אמורים להיות בטיפולים לכל החיים. אז מצד אחד, זה מבאס ומצד שני מאריכים חיים בעוד 30 – 20 שנה כך שזה אפשרי, צריך וכדאי לחיות עם זה. מהחששות והפחדים את לא יכולה לברוח, אבל את יכולה להחליט לעצמך איך להעביר את שארית החיים שלך. מהר מאוד הבנתי שהחיים ממשיכים ואני עומדת בפני צומת דרכים שבו אני נאלצת בעל כורחי להחליט אם לבחור בחיים או לא. אני בחרתי בחיים כשאני שואבת כוחות מהמשפחה ומהסביבה הקרובה".
היא מספרת: "בעקבות המחלה עשיתי המון שינויים בחיי וגם התנסיתי בכל מה שהמליצו לי שיכול להקל בתקופות הקשות. הכל ביחד עזר לי להבין שלמרות שאונקולוגיה מתבססת על סטטיסטיקות, אני לא רוצה שיגדירו אותי במספרים ושלא משנה מה האבחנה הרפואית, אני הולכת לחיות את שארית חיי בדיוק כמו שאני רוצה. לנהל את עצמי ולעשות את הדברים ביותר שליטה. לשכב במיטה ולהתלונן כל היום לא הייתה אופציה מבחינתי".
כך היה גם עם השיחות שערכה עם ילדיה. "נועם, הקטן שלי, על הרצף, היה בן תשע כשחליתי. אמרתי לו שבשבילו ובשביל האחים שלו יש בי כוחות על והבטחתי לו שאני אנצח את המחלה. לא תמיד היו לי תשובות לכל השאלות שלהם, אבל תמיד אמרתי להם שבמלחמה הזו אני נחושה. בהתחלה אמרתי לעצמי 'אני פה עד שנועם לא יצטרך אותי', ואז אמרתי לעצמי שאני רוצה יותר. אני רוצה לראות ולהיות ולחלוק איתם את הרגעים הכי חשובים של חייהם".
הילה אשחר, מנחת קבוצות תמיכה לנשים עם סרטן שד גרורתי בעמותת "אחת מתשע", יחד עם המנחה לילך לויטה, עובדת בעמותת "אלה" להתמודדות עם אובדן ושכול, ומלווה רוחנית, מסבירה כי יש קבוצות תמיכה לנשים חולות שמסייעות להן להתמודד. "קבוצת התמיכה היא המקום היחידי שהמתמודדות עם סרטן שד גרורתי יכולות לפתוח את הלב ולספר כל מה שהן מרגישות בלי שישפטו אותן, ולקבל הכרה גם לפחדים שלהן במציאות הקשה והמורכבת שבה הן חיות. הקבוצה היא כמו נווה מדבר בין בתי חולים, המערך האונקולוגי, הטיפולים המאוד מתישים, הצוותים הרפואיים. זה המקום להתלונן, לברר, ולהיחשף להרבה מידע".
לדבריה, הנשים מעידות על עצמן שהקבוצה נותנת להן להיות אותנטיות ואמיתיות ונוטעות בהן את הכוח לשאול את השאלות שהן חוששות מהן ואין להן עם מי לחלוק אותן, למעט עם בנות הקבוצה.
"נוצרות פה חברויות שלא היו נוצרות אילמלא הקבוצה. נפרדנו משתי נשים, והן לא התפרקו. להיפך, זה דווקא קירב וחיזק ביניהן. הן קוראות ללילך ולי "אימהות"", היא מוסיפה, "אנחנו מובילות אותן להתעמת עם הפחדים ולא להדחיק. כשמכירים בזה, החיים לפעמים קלים וטובים יותר. זה כמו לדבר על סוד ששמרת, ולאחריו אפשר כבר להתחיל לנשום".
"המחלה התייצבה, והשמיים לא נפלו עליי"
גם סיפורה של שרון (58) מאזור הצפון, אם לשתי בנות (22,26), מעורר השראה ומקור לאופטימיות לדרך שבה ניתן להתנהל ולחיות לצד המחלה. בפעם הראשונה שחלתה בסרטן השד בשנת 2001, היא הייתה בת 37.
בעקבותיה, החליטה אחותה, הגדולה ממנה בעשור, לעשות בדיקת ממוגרפיה ונמצאה נקייה, אלא שלאחר שנה כשחזרה על הבדיקה גילתה שהיא חולה בסרטן השד ("היא חלתה 3 פעמים ויצאה מזה. כעת היא בסצינת הדייטים"). עברו 9 שנים נוספות, במהלכן שנה שלמה שבה שרון סעדה את אמא שלה בת ה-80 שחלתה לפני 12 שנה בסרטן השד ונפטרה, ואז התבשרה שרון שהמחלה חזרה. "אני הייתי המבשרת. הראשונה. כשהתחלתי לעשות כימותרפיה, אימא נפטרה".
לפני שלוש שנים המחלה שוב חזרה, בפעם השלישית, והפעם היא גרורתית. שרון סירבה לקבל טיפול כימותרפי ועברה הקרנות וטיפולים אחרים. "ניסיתי לדחות את זה כמה שיותר. התחושה הייתה שאני מרגישה בסדר. ברגע שהסרטן הוא גרורתי הוא מפושט, והרגשתי שאין מה למהר ובטח אין מקום לזבנג וגמרנו. התחושה שלי היתה שזה תותח כבד על משהו שעדיין לא מספיק התפשט. מבחינתי, הסוסים ברחו כבר מהאורווה – ולא הייתי מוכנה להשבית את החיים שלי. לקבל טיפולים כימותרפיים פירושו לצאת מזרם החיים. חד משמעית. זה נשמע הזוי אבל עברתי כבר פעמיים כימותרפיה. אני יודעת היטב במה מדובר, מבחינתי זה לוותר על הבריאות. היום המחלה התייצבה".
3 צפייה בגלריה
"לקבל טיפולים כימותרפיים המשמעות זה לצאת החוצה מזרם החיים". כימותרפיה
(צילום: shutterstock)
שרון ממשיכה לעבוד במשרה מלאה, נרשמה ללימודי קולנוע ולא מוותרת על ריצה שבועית של 45 ק"מ במצטבר. "יש דבר אחד שאני בטוחה בו. זקנה אני לא אהיה. 21 שנה שאני בתוך דבר הזה, ולצד ההתעסקות במוות יש חיים. יש משהו מאוד מתעתע בלהיות חולה עם גרורות, מצד אחד יש פחד מוות בין הבדיקות ותמיד את בתחושה ש"הנה, זה סוף הדרך". והנה, אני כבר שלוש שנים בתוך זה ובסך הכל אני מרגישה שהבריאות מצוינת", היא צוחקת, "אפילו השמיים לא נפלו עליי. ומצד שני, אני מרגישה שלאנשים אכפת והתחושה היא שאני די עטופה וזה חשוב. זה לא שאת זרוקה אי שם בצד הדרך כי את חולה גרורתית. איכות החיים שלי חשובה לי, והמשמעות של זה היא לומר את האמת. בלי סודות. בלי הסתרה. וגם לחזק את הקשרים שיש לי כך שיהיו יותר משמעותיים עם יותר עומק".
"יש לנו נטייה לפעמים לייפות את המציאות ולומר שהכל בסדר ופחות להתייחס לצד ההקשבה שבתהליך. אז נכון, יש ימים בהם אני לא מרגישה את המחלה ומתפקדת כרגיל, אבל בסופו של דבר, עם כל מכבסת המילים שמתלווה עם המילה "כרוני", זו מחלה סופנית שמתים ממנה. זו מחלה ממזרה. מתעתעת. עם זאת, שווה לחיות ולנצל כל רגע כל עוד אני יכולה".
שרון משתתפת כבר שנתיים בקבוצת התמיכה לנשים עם סרטן שד גרורתי של "אחת מתשע" בזום. "זו ממש הצלה בשבילי. זה מתיישב על הצורך האנושי לקשר ולתמיכה. את פתאום מגלה שיש דילמות משותפות גם לך וגם לאחרות, כמו למשל, אחד הדברים שמדברים עליהם זה, איפה את רוצה למות בבית או בהוספיס? באיזה עוד מקום ועם מי אני יכולה לנהל שיח כזה? את מציפה שם הרבה מהקולות שעולים לך בראש. אנשים מאוד מפחדים מלהבין את הפרטים, מלהבין מה באמת מטריד אותי, כמו למשל, מה יהיה כשאני אמות".
אשחר מספרת על המפגשים: "יש נשים שמאושפזות שמתעקשות לא לפספס את המפגש השבועי, והן מצטרפות אלינו מכל מקום שבו הן נמצאות. מפגשי הזום הם מפגן כוח נשי עצום דווקא בזה שמשתתפות בו כעשר נשים בממוצע למפגש, נשים מכל הארץ, והאינטימיות והלכידות בקבוצה, נוצרות מהר יותר מהמפגש הפרונטלי".
היא מוסיפה ואומרת כי סרטן השד מצטייר כמשהו מאוד יפה וורוד, כזה שאפשר לחיות איתו. בחודש המודעות לסרטן השד אף אחד לא דיבר על הסרטן הגרורתי כאילו שהוא הכישלון של קמפיין סרטן השד. אומרים "גילוי מוקדם מציל חיים", כאשר לא תמיד יש גילוי מוקדם ולא תמיד זה מציל חיים. והנשים פה זועקות: בואו, תשקפו את המציאות כהווייתה. די להדחיק.
"בואו נודה שכשהסרטן עובר מהשד למקום אחר בגוף – זו האימה הכי גדולה. עם זאת, חשוב לזכור שהנשים הללו הן נשים עם משפחה, עם ילדים, עם קריירה, עם רצונות ועם חלומות, שבתוך כל זה הן מתמודדות עם מחלה קשה. והן פה, כדי לשמור על החיות ועל החיים השלמים שלהן, והן מביאות את עצמן ואנחנו פה בשבילן כדי לנהל יחד דיאלוג עם הפחדים, הקושי והייאוש ולפרק ולהכיל".
מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
לאתר עמותת "אחת מתשע" - לחצו כאן
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
