אנשים שסובלים מטִנְטוּן (בלועזית: טִינִיטוּס) שומעים צפצופים וצלצולים שאין להם מקור חיצוני ממשי. הטנטון הוא די נפוץ ופוקד כ-15 אחוזים מהאוכלוסייה. הסבירות שאדם ילקה בו עולה עם הגיל, והטנטון המשמעותי, שמעיב על איכות החיים, נדיר יותר מהטנטון הקל. הוא מופיע אצל אנשים עם בעיות שמיעה, פציעות, פגיעות ראש וזיהומים, ובאופן מפתיע יכול להופיע גם אצל חרשים, שלא יכולים לשמוע צלילים בסביבתם.
טנטון מתמשך יכול לגרום נדודי שינה, חרדה ודיכאון, ולפגוע באיכות החיים. יש מכשירים שמשמיעים קולות שמפחיתים את הטנטון, וטיפולים פסיכולוגיים שמשפרים את היכולת להתמודד עם הצליל, אך למרבה הצער, מעבר לכך אין כיום טיפולים רפואיים שיכולים להקל על הסובלים מטנטון.
איך אנחנו שומעים
חוש השמיעה מבוסס על היכולת של אוזנינו לקלוט את גלי הקול, לתרגם אותם לאותות חשמליים ולהעביר אותם למוח שמפענח אותם. האפרכסת, בחלק החיצוני של האוזן, קולטת את גלי הקול ומעבירה אותם דרך תעלה עד לעור התוף – רקמה שרועדת בהתאם לגלי הקול. איבר השמיעה שבאוזן הפנימית, שבשל צורתו מכונה השבלול, קולט את הרעידות האלה ומתרגם אותן לאותות חשמליים. בהמשך, עצב השמע מעביר אותם למוח.
עד היום עוד לא נמצא המקור לטנטון, ואי הידיעה הזאת, בין השאר, מונעת מאיתנו לתת לו מענה רפואי. השערה ותיקה היא שפגיעה בפעילות העצבית של השבלול היא שגורמת לטנטון. בגלל הפגיעה, המוח לא מקבל דיווח תקין מהאוזניים, והוא מנסה לפצות על העדר המידע על ידי הגברת פעילות. הבעיה בהשערה הזאת היא שעד כה, אצל חלק מהאנשים שסובלים מטנטון לא זוהתה פגיעה משמעותית ביכולת השמיעה. במחקר חדש חוקרים ערכו בדיקות מקיפות באנשים עם שמיעה תקינה, בחנו את התפקוד של מערכות רבות שמעורבות בשמיעה, וסיפקו לראשונה גיבוי משמעותי להשערה הזאת.
הפגם שמוביל לטנטון
בדיקות שמיעה אצל אנשים בוגרים נעשות בדרך כלל באמצעות בדיקה אודיומטרית. בחלק הראשון של הבדיקה, הנבדק מקשיב לסדרת צלילים בעוצמות ותדרים משתנים, בכל אוזן בנפרד, ומדווח על מה ששמע. אם הבודק מזהה בעיית שמיעה, בודקים מה מקור הפגיעה. במחקר החדש, החוקרים רצו לברר אם יש נזק עצבי שלא מאותר בבדיקות השגרתיות, ולכן בדקו את תקינותם של חלקים במערכת השמיעה גם אם לא מצאו הפרעה ביכולת של הנבדקים לזהות מגוון צלילים בשלב הראשון של הבדיקה.
החוקרים גייסו כ-300 נבדקים בין גיל 18 לגיל 72, עם שמיעה תקינה. הם ביקשו מהנבדקים לדווח אם הם חווים טנטון, ואם כן – באיזו מידה. כ-200 נבדקים דיווחו שאם חוו טנטון, הוא היה קצר ונמשך פחות מדקה. השאר חוו טנטון ממושך יותר. חלק מהם חוו אותו לסירוגין ואחרי חשיפה לרעש חזק או לתרופות, ו-29 נבדקים חוו לפחות שישה חודשים של טנטון כרוני.
"החוקרים בדקו את פעילות האזור במוח שמעבד את המידע השמיעתי, וגילו שאצל הנחקרים שלוקים בטנטון יש פעילות יתר שמשקפת את הצליל הלא אמיתי שהם שומעים. ההשערה התחזקה: נזק לעצבים במערכת השמיעה, מעודד את ההתפתחות של הטנטון"
רעש וצלצולים
החוקרים סברו שנזקים בעצבי השמיעה מעודדים טנטון, ושגם אצל אנשים עם שמיעה תקינה, חומרת הטנטון קשורה לנזקים מהסוג הזה. לכן הם בדקו אם מערכת השמיעה של הנבדקים תקינה. הם בדקו כמה שלבים שהצליל עובר מהרגע שהוא נקלט באוזן עד שהוא מגיע למוח. הבדיקות האלה יכלו לזהות נזקים בעצבים שמובילים את הצלילים מהאוזן אל המוח, ולבדוק את פעילות המוח עצמו.
החוקרים גילו שלאנשים עם שמיעה תקינה שסובלים מטנטון אכן יש נזק עצבי במערכת השמיעה. נזק כזה כולל פעילות רפלקסים לא תקינה של שרירי האוזן הפנימית ופעילות פחותה של עצב השבלול (Cochlear nerve) שמוביל את המידע השמיעתי מהאוזן הפנימית למוח. מעבר לכך, עוצמת הטנטון שהנבדקים דיווחו עליה הייתה קשורה למידת הנזק שהתגלתה בבדיקות.
החוקרים בדקו גם את פעילות האזור במוח שמעבד את המידע השמיעתי, וגילו שאצל הנחקרים שלוקים בטנטון יש פעילות יתר שמשקפת את הצליל הלא אמיתי שהם שומעים. ההשערה התחזקה: נזק לעצבים במערכת השמיעה, שמביא להפעלה לקויה של אזורים במוח שמקושרים לניתוח השמיעה, מעודד את ההתפתחות של הטנטון.
אין כיום טיפול שיכול לרפא טנטון, וכדי לפתח טיפול כזה דרושים מחקרים, כדוגמת המחקר הנוכחי, לזיהוי הגורמים לבעיה. ייתכן שזיהוי המנגנון שגורם לטנטון יאפשר להקל בעתיד את חומרתו, למשל באמצעות טיפול בנזקי מערכת העצבים. טיפול שאולי ייבדק בעתיד יהיה בחלבונים נוירוטרופינים (neurotrophins), שיש להם פוטנציאל לשיקום של עצבים פגומים. חלבון אחד כזה הוא Ntf-3 (קיצור של Neurotrophin-3), שבעכברים מעודד בין השאר את ההחלמה של עצב השבלול. יש לקוות שטיפול זה יעזור בעתיד גם לבני אדם: יחזיר להם את הפעילות העצבית, יפחית את הפעילות המוגברת במוח, ויקל על חייהם של האנשים שסובלים מטנטון.
לכתבות נוספות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
