נדב וייסמן, שהיה איש שיווק דיגיטלי, פסיכולוג בהכשרתו, לא חשב שיום אחד יכתוב מדריך מלא ומקיף לטיפולים אונקולוגיים בארה"ב, לצד טקסטים חשופים ואמיצים על החיים עם המחלה הקשה. לאחר שאובחן עם סרטן גרורתי במעי בדצמבר 2020 ומיצה את הטיפול בישראל, עבר וייסמן ביחד עם בת זוגו, מורן ניזרי וייסמן, ובנם הבכור מנס ציונה לקבלת טיפולים בניו-יורק. שם הוא ורעייתו כתבו בלוג בשם: סרטן והעיר הגדולה.
ב-4 באפריל הוא נפטר, בן 38 במותו, מותיר אחריו את מורן, שגם הייתה שותפה מלאה לבלוג, שני ילדים, יהונתן, כמעט בן שלוש וגאיה בת חודשיים בלבד, וגם הותיר מדריך מקיף הנוגע לאחד מהנושאים שחולי סרטן רבים נמנעים או חוששים מלהתעסק בהם: אופציות טיפוליות נוספות בחו"ל, ובפרט בארה"ב.
קראו עוד:
"אחרי כמה חודשים בארה"ב הבנו שיש לנו מלא ידע ושאנחנו גם קצת רוצים לשתף ולהוציא אותו", מספרת ניזרי וייסמן. "באיזשהו מקום, רצינו לעשות משהו. הייתי בארץ ובאתי עם הרעיון הזה. התחלתי לכתוב ואז נדב הצטרף. פשוט הבנו שהרבה אנשים פשוט לא יודעים, ורצינו לשתף. לשנינו לא הייתה בעיה עם החשיפה והיינו מאוד פתוחים לגבי המחלה מהרגע הראשון, גם עם הבן שלנו. נדב אובחן כשהבכור היה בן חמישה חודשים, והוא די נולד לתוך זה. אנחנו לא חושבים שיש משהו שצריך להסתיר בסרטן. רצינו לשתף את הסיפור שלנו כדי שאחרים ילמדו".
התוצאה היא מדריך שנוגע בסוגיות המרכזיות, כמו מימון הטיפולים, המחיה, קבלת ההחלטות סביב היציאה לטיפולים, השתתפות במחקר וגם עניינים טכניים כמו הוצאת ויזה. "אנשים לא יודעים לקרוא פוליסת ביטוח ולא יודעים שיש אופציות של מימון בביטוחי הבריאות או בביטוחי קופת החולים", אומרת ניזרי וייסמן, ומתייחסת להיעדר המודעות סביב טיפולים אונקולוגיים בארה"ב. "אלו דברים שפעמים רבות אנשים מפחדים לעשות, ואם רואים שאנשים נורמטיביים כמונו עושים, זה יכול לעודד גם אותם. הרבה אנשים שקראו את הבלוג פנו אלינו אמרו שהוא נתן להם תקווה".
"הנסיעה לארה"ב מבחינתי הייתה לא רק טיפולים. היא הייתה התמקדות ב"כאן ועכשיו", פוקוס על הנאה וניצול הזדמנויות מתמשך. חליתי במחלה קשה וחיי השתנו ללא היכר. אז נכון שהם כללו עכשיו יותר כאבים פיזיים ונפשיים אבל במובנים מסוימים הם גם השתפרו"
ואולם, הבלוג של בני הזוג לא נוגע רק בסוגיות הפרקטיות. "בשבועות הראשונים של המחלה קצת הרגשתי בחופש", כתב וייסמן בבלוג. "נפטרתי בבת אחת מכל הלחץ של העבודה, התפנה לי המון זמן וחוץ מהזמן שבו התעסקתי ישירות במחלה או קיבלתי כימו, קראתי הרבה, השלמתי סדרות בנטפליקס שלא הספקתי לראות וכו'. הייתי קצת בהדחקה, בסדר, אבל אז הגיע משבר. נכנסתי לניתוח חירום לא פשוט שאחריו היו שני אשפוזים די ממושכים פלוס מתנה – סטומה. בכיתי המון והרגשתי אבוד, בודד ומדוכדך, ובאמת חששתי מאוד שאיבדתי את הדבר החמקמק הזה, היכולת שלי ליהנות".
בהמשך כתב: "עוד נקודה ששמתי לב אליה כעבור זמן היא, שככל שאני נמצא במצב יותר גרוע (מרקר עולה, גרורות חדשות, תופעות לוואי, אשפוז וכו'), כך העיסוק שלי מצטמצם ל'כאן ועכשיו' והתוכניות שלי מתקצרות לטווח המאוד קרוב של כמה שבועות בלבד. לעומת זאת, כאשר המצב שלי משתפר, התוכניות מתארכות. פתאום אני חושב על מתי ואיך אחזור לעבוד, על המשכנתא, על הקורונה, על המלחמה הבאה בעזה ועל עוד מיליון דברים. אז ברור שכשהמצב מדרדר זה חרא, אבל יש פה איזה רווח משני קטן ששווה לשים לב אליו – פתאום הדבר היחיד שמשנה זה הסדרה שאני רואה עכשיו, הטיול שאני מתכנן לסופ"ש או הספר שאני מקריא לילד שלי, ואני יכול להיות משוחרר מכבדות העתיד כשאני עושה את כל אלה.
"היכולת להתמקד ברגע היא מאוד משמעותית, וכמו שהיא קלישאתית כך היא גם נכונה. אני לא אתחיל להמליץ פה על מיינדפולנס וכל מיני דרכים להגיע לזה – אבל אם אתם מכירים את עצמכם ויודעים שיש דברים שיעזרו לכם להגיע לשם – לכו על זה. הנסיעה לארה"ב מבחינתי הייתה לא רק טיפולים. היא הייתה התמקדות ב"כאן ועכשיו", פוקוס על הנאה וניצול הזדמנויות מתמשך. חליתי במחלה קשה וחיי השתנו ללא היכר. אז נכון שהם כללו עכשיו יותר כאבים פיזיים ונפשיים אבל במובנים מסוימים הם גם השתפרו. הייתי עסוק יותר בלהנות מאשר בלייצר הישגים עתידיים".
לדבריה של ניזרי וייסמן, "נדב היה אדם נותן, אוהב אדם וקהילתי. שנינו היינו עטופים על ידי משפחה וחברים ועמותת חלאסרטן, ורצינו לתת בחזרה. נדב אהב מאוד לדעת ולכתוב. אני פרקטית ו-תכל'סית. אז ביחד בא הרעיון של לאגד את כל מה שלמדנו למדריך. נדב עבד בדיגיטל ותוכן אז היה לו הניסיון והידע להקים ולהפיץ אתר. עם כל המחלה הזו, הוא פשוט המשיך לחיות. עם כל הקשיים, למצוא את הדברים הטובים".
