יום שלישי, שש בערב. לבית הספר ללימודי המשך של הטכניון בסניף שרונה תל אביב נכנסת קבוצה מגוונת של סטודנטים, מכל הגילים, וכל אחד מתיישב במקומו הקבוע. הם שולפים את הלפטופ מהתיק ומחכים לכניסתו של המרצה לאון מאלאלל. היום הוא יום מרגש וגם עצוב: זהו השיעור האחרון של מאלאלל, שהתגלתה אצלו מחלת ניוון שרירים (ALS). בתוך שנה המרצה הנמרץ, שהיה עומד שלוש שעות על הרגליים ומסביר באריכות את החומר, כבר יושב בכיסא גלגלים, לא מזיז את הידיים, מתקשה יותר ויותר לדבר.
עוד על ALS:
"היום אני מתרגש מאוד", הוא אומר לסטודנטים ומתקשה לעצור את הדמעות. "אני מעביר את המקל למרצה המחליף שלי ויוצא לדרך חדשה. היה לי תענוג ללמד אתכם. תודה שלמרות המחלה הארורה הקשבתם בריכוז, לא התלוננתם שלאט-לאט הדיבור שלי נחלש, וחיזקתם אותי יותר מכל דבר אחר. בזכותכם שמחתי לקום כל בוקר. עדיף לי לפרוש עכשיו בשיא ולא להזיק לכם".
2 צפייה בגלריה
לאון מאלאלל. "זו מחלה נבזית, כי האיבר היחיד שהיא לא פוגעת בו, הוא המוח. אתה מודע לכל"
(צילום: טל שחר)
מאלאלל מסיים את דברי הפרידה ומתחיל את השיעור. הוא מדבר לאט אבל בנחרצות. בכיתה דממה. הסטודנטים כותבים כל מילה שנאמרת, חלקם בוכים בשקט. הוא מסייר ביניהם על כיסא הגלגלים, נעזר באשתו שמאז התפרצות המחלה מתלווה אליו לכל שיעור, מוודא שכתבו נכון, בודק את המשימות שהרגע נתן. אחרי שעה וחצי מגיע תומר, המרצה המחליף, ומאלאלל יוצא לנוח ולספר לנו איך הכול התחיל.
"אחרי שירות ארוך השתחררתי מהצבא והחלטתי ללכת ללמוד ניהול מוצר", הוא מסביר לאט. "אחרי הלימודים עבדתי בכמה חברות גדולות, הרבה שנים באמדוקס, אהבתי את מה שאני עושה והיו ממש מבסוטים ממני. חבר טוב שלי מהעבודה אמר לי, 'לאון, למה שלא תלך ללמד בטכניון? תעביר את כל הידע שלך לדור הבא'. אמרתי לו, 'תרגיע, בקושי תואר ראשון סיימתי'", הוא צוחק. "אבל זה באמת קרץ לי. פגשתי את המנכ"ל של הטכניון, לקח לנו חודשיים לגבש תוכנית לימודים, ומאז התחלתי מסע מופלא.
"בחודש וחצי הראשונים הייתי בדיכאון עמוק, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרסני, ומצאתי את העוגן באשתי, בנכדות, בקורסים ובסטודנטים. אמרתי שאני ממשיך ללמד עד שאני כבר לא נותן 'ערך ללקוח'. השיעור האחרון נגמר, ופרק חדש מתחיל"
"לימדתי 45 מחזורים של 30 איש בחמש השנים האחרונות. זה היה נס מדהים בשבילי, הגשמת חלום. ללמד, ולא סתם ללמד, אלא להעביר את הדבר שאני אוהב לדבר עליו יותר מכל - ניהול מוצר. לצערי, כל מסע מגיע בסופו של דבר לסיום. המחלה שלי הכריעה, וקצב הדיבור שלי, שהיה טורבו, הפך לאיטי מדי בשביל ארבע שעות וחצי הדרכה, במיוחד לקהל שמגיע למוסד מכובד כמו הטכניון. מגיע להם מישהו הרבה יותר טוב, ולצערי, אני לא יכול לספק את זה".
מה הכי ריגש אותך בללמד?
"יש בזה כל כך הרבה דברים מרתקים. אינטראקציה עם אנשים שמכל אחד יש מה ללמוד. אחרי שלימדתי גם בעולם, אני יכול להגיד לך שהסטודנטים פה בישראל מאוד אוהבים לאתגר את המרצה. הם כל הזמן אומרים, 'אני חושב אחרת'. רוב המרצים לא סובלים את זה, אני להפך. אם הכיתה שקטה מדי, אני מתחיל לזרוק רימוני עשן, וכשאני מוצא מישהו שלא מסכים איתי, זה הופך לסוג של אתגר אינטלקטואלי.
"זה לא פשוט, 30 חבר'ה שחושבים שהם יודעים הכול, אבל תמיד בסוף הם אומרים, 'בוא'נה, היה מדהים'. לראות את המשובים שלהם בסוף המחזור נותן גאווה עצומה, וזה יצר אצלי מעין שליחות. ניהול מוצר זה מקצוע מאוד מרכזי בשנים האחרונות, וחשוב להכין את הדור הבא לקראתו, כי אחוזי ההצלחה של מוצרים חדשים בעולם מאוד-מאוד נמוכים. את זה צריך לשנות. זה צמח אצלי כסוג של שליחות הרבה מעבר לרק לבוא לפה ולדבר, שגם זה משהו שאני מאוד אוהב לעשות".
2 צפייה בגלריה
לאון מאלאלל עם אשתו אורנה בשיעור האחרון. "בזכותכם שמחתי לקום כל בוקר", אמר לתלמידים
(צילום: טל שחר)
אל הלא נודע
הוא בן 66, נשוי 45 שנה לאורנה, אבא לשני ילדים מאומצים מברזיל וסבא לשלוש נכדות. "שמתי לב שיש לי חולשה ביד שמאל", הוא מספר על הגילוי של המחלה. "היה לי קשה להחזיק דברים. כשזה החמיר, הלכנו לרופא ונוירולוג, עשינו CT ו־MRI, ואחרי כמה חודשים, כשהיד כבר לא תיפקדה בכלל, קיבלנו תשובה. עשו לי עוד בדיקה והודיעו לי שיש לי ALS, ושלא מבריאים מזה. משם חוסר התפקוד התחיל להתפשט ליד ימין, ואז לרגליים, וכרגע זה בדיבור.
"ברגע שהבנו מה זה, התחלתי לקבל טיפול תרופתי, שמעכב את ההידרדרות אבל לא מונע אותה. אני הגעתי מספורטאי מצטיין למצב שאני נמצא בו כרגע בתוך שנה. אם זה מהיר או לא, אין לי מושג. אף אחד לא יודע להגיד באיזה קצב המחלה מתקדמת. הפרופסורית באיכילוב אמרה לי שאצל כל אחד זה אחרת, והזהירה אותי לא לקרוא את כל מה שכותבים באינטרנט כי הרבה אנשים לא מבינים כלום.
"זו מחלה נבזית, כי האיבר היחיד שהיא לא פוגעת בו, הוא המוח. אתה מודע לכל. בהתחלה כשראו אותי ככה, חשבו שעברתי אירוע מוחי. אמרתי, 'לא אירוע מוחי ולא נעליים, זה משהו אחר'. המוח, ברוך השם, עובד כמו פנתר. עכשיו הבעיה היא שהמחשבות שלי רצות הרבה יותר מהר מהדיבור, ונוצר מצב שאני רוצה להגיד משהו אבל לא מספיק. זו אחת הסיבות שהחלטתי להפסיק ללמד. עדיף לפרוש בשיא ולא כמו סחבה".
"עדכנתי את הסטודנטים לאט-לאט במצב שלי. התמיכה שלהם הייתה מדהימה, ההוקרה על זה שהמרצה שלהם מתאמץ ורואים שקשה לו. כל שיעור אני שואל, 'חבר'ה, זה לא מפריע? אם כן, תגידו ונעצור', והם עונים, 'מה שאתה אומר כל כך מעניין, שזה בסדר'"
איך הסטודנטים שלך קיבלו את זה?
"עדכנתי אותם לאט-לאט במצב שלי. התמיכה שלהם הייתה מדהימה, ההוקרה על זה שהמרצה שלהם מתאמץ ורואים שקשה לו. כל שיעור אני שואל, 'חבר'ה, זה לא מפריע? אם כן, תגידו ונעצור', והם עונים, 'מה שאתה אומר כל כך מעניין, שזה בסדר'. חלק מהסטודנטים הגיעו לבכי אחרי שראו את כל התהליך של המחלה שלי מול העיניים, מהיפראקטיבי שמתרוצץ בכיתה לאחד שיושב בכיסא גלגלים. אחד הסטודנטים בירושלים אמר שאני מהווה בשבילו השראה, כי אני לא מוכן להיכנע. בשנה האחרונה אני כל יום נוסע מחיפה לירושלים ולתל אביב, לפעמים לשבעה קורסים בשבוע".
ואורנה, את איתו בכל מקום.
"בהתחלה הוא היה נוסע לבד, מרצה וחוזר הביתה", אשתו מספרת בדמעות. "אחר כך הצטרפתי אליו. עד היום אני נהנית לשמוע אותו מרצה. הוא אדם מדהים. מלא כרימון, בכל התחומים. על כל נושא יש לו דברי חוכמה להגיד. זכיתי באדם מדהים. עברנו דברים בחיים, אבל זה השיא שלנו. ועם הכל לאון מלא חוש הומור, זה כבר באקסטרים אצלו, הבדיחות. מישהו אמר שרק אנשים טובים מקבלים את המחלה. זה בדיוק ככה".
עד קו הסיום
לצד העבודה כמרצה ועד לא מזמן גם כשדרן של תוכנית שירים ברדיו סול, מאלאלל מתחזק גם את עמותת הקרן לחיילים ומשפחותיהם שעוזרת לחיילים נזקקים, ובתקופת הקורונה עזר לאנשים מעל גיל 40 למצוא עבודה בהייטק. "היום קשה למצוא עבודה בעולם הזה מעל גיל 45", הוא מסביר. "אחרי הקורונה זה רק התגבר. אז החלטתי להרים יוזמה, הפצתי את המספר שלי בכל מקום ואמרתי, 'למי שיש בעיה למצוא עבודה, שישלח אליי קורות חיים ואפיץ אותם בחברות הייטק שאני מכיר, שעבדתי בהן, שחברים שלי עובדים בהן'. ככה במשך שנים הייתי מוציא כל יום ראשון מיילים לעשרות מנהלות ומנהלים של משאבי אנוש. אני יודע שלפחות כמה מצאו עבודה בזכות זה".
מאלאלל מבין היטב את חשיבותה של העבודה. הוא רצה להמשיך להרצות, ולהנהלת הטכניון לא היה ספק שהוא נשאר בצוות שלהם למרות כל הקשיים. "באומץ רב, עם הרבה דמעות, ישבנו ביחד ותיכננו את כל התהליך", אומר עודד רביב, מנכ"ל בית הספר ללימודי המשך של הטכניון. "שלאון ימשיך להרצות עד לקו הסיום, כי אנחנו יודעים לאן מובילה המחלה. נתנו לו את כל הכלים שהטכניון יכול לתת, כולל לבנות את המחליף שלו בדמותו. למרות שאי־אפשר באמת להחליף את לאון. הוא אפילו לימד דרכנו בחו"ל, וכולם הוקסמו ממנו".
עלו ספקות מצד התלמידים?
"כל מי שלומד בטכניון, יכול להגיד שזה לא מתאים לו. הוא בא ללמוד, וזו זכותו המלאה. היינו שואלים אותם אחרי כל שיעור מה הם אומרים, אבל אפילו תלמיד אחד לא העיר או ביקש החלפה. להפך, ביקשו שלאון יגיע עם המחליף שעוזר לו עד שהוא כבר לא יוכל. למרות המחלה, לאון המשיך ללמד במשך שנה שלמה. הוא אומר מתי הוא צריך עזרה, מתי להזיז שיעור, מתי להוסיף שעות. התלמידים נשארו עוד שעות מבחירה, כי הוא מדבר לאט, וביקשו להוסיף שיעור בגלל הקצב. עכשיו אנחנו הולכים לקרוא לקורס ניהול מוצר על שם לאון, שהנכדים שלו יוכלו לבוא ללמוד פה ויזכרו את התרומה שלו לתחום הזה".
מאלאלל לא מבזבז את הזמן שנשאר לו במחשבות על מצבו. "אין דרך בעולם לא לחשוב למה לעזאזל זה קרה לי", הוא אומר, "אבל אתה מבין מהר מאוד שאין תשובה, וגם אם הייתה, לא בטוח שהיית רוצה לדעת אותה. בחודש וחצי הראשונים הייתי בדיכאון עמוק, אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרסני, ומצאתי את העוגן באשתי, בנכדות, בקורסים ובסטודנטים. אמרתי שאני ממשיך ללמד עד שאני כבר לא נותן 'ערך ללקוח'. השיעור האחרון נגמר, ופרק חדש מתחיל. כנראה שהעיסוק המרכזי שלי עכשיו יהיה משהו שלא מצריך דיבור, כמו קריאה. אתה אומר לעצמך, 'כמה שנשאר, בוא נחיה את היום'".
