"כמה דקות אחרי שחבר שלי נהרג, אני חוטף כדור בפנים. אני מתיישב אחורה ולא מצליח לנשום. כל הלסת והשיניים הקדמיות שלי עפו לי פנימה לתוך הפה והמון דם. היה קשה מאוד לנשום. המחבלים זרקו מיד רימון רסס לווידוא הריגה. הרימון מגיע משהו כמו 10 ס"מ מול הרגל שלי. אני מחליט שהרימון הזה לא יהרוג אותי, ורץ אחורה".
רחמים ישי (28), לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוא מהפצועים הראשונים של 7 באוקטובר. בחלוף ארבעה חודשים מהפציעה בפניו, ואחרי ניתוחים וטיפולים רבים, אנחנו פוגשים אותו במחלקת השיקום של בית החולים איכילוב בתל אביב. ממרחק הזמן מתבהרת התמונה ומתבררת גם גבורתו של טבח המוצב שהציל את חייו של ישי, עצר את הדימום ונהג איתו במכונית תחת אש עד לבית החולים ברזילי. צפו בסיפור הקרב במוצב ובמלחמת השיקום של רחמים ישי:
הלוחם מגולני שנפצע במהלך קרב מחבלים על גבול עזה
"סגרנו חג במוצב משא ארז שסמוך לבא"ח זיקים, על הגבול הצפוני של רצועת עזה", משחזר רחמים ישי, כיום רווק מתל אביב שלמד תשע שנים בישיבת ההסדר הר מור בירושלים. "אני מתעורר ב-06:20 בבוקר עם אזעקות וירי תלול מסלול מעלינו, מעזה לכיוון צפון. זה היה כמו להתעורר לבוקר שחור, כל השמיים היו מלאים בטילים. בשלב הזה אנחנו עוד לא מבינים את גודל האירוע ורצים למרחב המוגן בתוך המוצב. בקשר אנחנו שומעים שהרכב של הסמ"פ עלה על מטען, יש פצוע בטנק של המוצב והתצפיתניות מודיעות ששמונה מחבלים שהגיעו דרך הים מתקדמים אלינו".
בעוד דקות ישתנו לנצח חייו של רחמים ישי הגולנצ'יק, "המבוגר האחראי" בפלוגה הרובאית. "זה היה מעבר מאפס למאה, מעבר משגרה לחירום. בשנייה, כל החברה עולים על ציוד מלא ובעצם מבינים שאנחנו במלחמה קיומית. אנחנו מבינים שיש מחבלים בתוך המוצב, ולפי איך שהבנו את הסיטואציה, אנחנו מעבים כוחות ומייצרים קו הגנה - ומחליטים שהמחבלים לא יעברו אותנו. אנחנו מסתדרים בצורה מקצועית מאחורי מחסות. האש מאוד קרובה ואנחנו נלחמים בטווחים קצרים".
3 צפייה בגלריה
"הצמד שלי אופיר ציוני ז"ל קיבל שני כדורים ומת. תפסתי עמדה במקומו". רחמים ישי משחזר את הקרב ההוא, כעת בשיקום באיכילוב
(צילום: אלבום פרטי)
בשלב מסוים, מתאר רחמים ישי, "אופיר ציוני ז"ל, הצמד שלי, מקבל שני כדורים דרך חריץ בצד של האפוד הקרמי. הוא נופל אחורה ומת ודביר החופ"ל (חובש פלוגתי) סוחב אותו אחורה לחילוץ, בודק אם נשאר במה לטפל. אני תופס את העמדה במקומו וממשיך לתת אש. בשלב זה, המחבלים היו קרובים מאוד, אולי 30 מטר מאיתנו. אבל אני ממשיך קדימה לא כי אני איזה גיבור גדול או משהו, אלא כי יש רגע מזוקק שאליו מתנקזים כל השעות והימים של ההכשרה שלך בצבא, שזה רגע הלחימה וזה מה שקרה".
רחמים ישי ממשיך להילחם ולא נסוג לאחור. כמה דקות אחרי שחברו נהרג, הוא סופג פגיעת כדור בפנים: "כל הלסת והשיניים הקדמיות שלי עפו לי פנימה לתוך הפה והמון דם. היה קשה מאוד לנשום. המחבלים זרקו מיד רימון רסס לווידוא הריגה. הרימון הזה מגיע משהו כמו 10 ס"מ מול הרגל שלי. אני מחליט שהרימון הזה לא יהרוג אותי, ורץ אחורה". ברגעים האלה, כפי שמתאר ישי, "אין הרגשות, אין מחשבות. ברגע שאתה עובר למצב לחימה, אתה עובד כמו מכונה. אתה מגיב לסיטואציה בלי רגשות. האדרנלין בגוף גבוה, ואני עדיין לא מרגיש את הכאבים, אבל אני מבין שלא נשאר לי עוד הרבה זמן לנשום בכוחות עצמי. בדיעבד חברים סיפרו לי שמצאו אותי מלא בדם ובשאריות של השיניים שלי, והם מחפשים דרך לפנות אותי לבית החולים".
בשניות הללו, לוחמי גולני שנלחמים בחוף זיקים לא מודעים לגודל האירוע ולא מדמיינים שהנסיעה הקצרה לבית החולים ברזילי באשקלון תהפוך לתנועה מסוכנת בשטח בשליטת האויב. איש לא יבוא לחלץ את הפצועים, לפחות לא בקרוב.
רחמים ישי משחזר: "ברגע שאתה עובר למצב לחימה, אתה עובד כמו מכונה. אתה מגיב לסיטואציה בלי רגשות. האדרנלין בגוף גבוה, ואני עדיין לא מרגיש את הכאבים, אבל אני מבין שלא נשאר לי עוד הרבה זמן לנשום בכוחות עצמי"
"אנחנו במיגונית, מתקשרים למד"א ומבינים שזה לא רלוונטי. ממשיכים לחכות, ובסוף יעקובי, הטבח של המוצב, שזאת הפעם הראשונה שאני פוגש בו, מוריד חולצה, עוצר לי את הדם, ואומר לי 'יש לי פה את האוטו הפרטי שלי. בוא, אני אקח אותך לבית חולים'. אני מבין שאני לא נמצא בסיטואציה שבה אני יכול לסמוך על שיקול הדעת שלי, אז אני מצלם את עצמי עם הפציעה ושולח את התמונה לאחי שהוא קצין בכיר באחת היחידות המובחרות, כדי לבדוק אם ההצעה להתפנות עצמאית ברכב אזרחי היא רציונלית. הוא מעודד אותי שזאת החלטה מצוינת, שבדיעבד גם הצילה את חיי".
"במהלך היציאה לכיוון בית החולים ברזילי באשקלון, אנחנו נתקלים בעוד חוליית מחבלים שחטפה את אחד הרכבים של הפלוגה שלנו. במהלך האירוע אני לא משיב אש כי אולי הם חושבים שאנחנו מחבלים ואני מפחד מירי דו-צדדי, אני מזהה את מספר הרכב ובטוח שאלה החבר'ה שלנו כי הם נמצאו במקום שבו הלוחמים שלנו אמורים היו להימצא במהלך פשיטה לתוך המרחב. הטבח שמחלץ אותי נפצע בגב. הוא עוצר את הרכב ואני צועק עליו 'או שאתה ממשיך לנסוע או שאני מחליף אותך!' אז יעקובי הטבח היקר שהציל את חיי מבין שהוא חייב להמשיך לנסוע והוא מביא אותי לטיפול ראשוני באשקלון".
למזלו של רחמים ישי, הפציעה שספג בפניו הייתה מתחת לארובת העין והראייה שלו לא נפגעה. כמעט ארבעה חודשים אחרי אותו קרב עקוב מדם, רחמים ישי מזיע עם המשקולות בטיפול פיזיותרפי במחלקת השיקום של איכילוב וצלקת גדולה מעטרת את פניו העדינות, עדות אילמת לפציעה הקשה. ד"ר אנה סז'ין, מנהלת מערך השיקום בבית חולים איכילוב, מספרת לנו על הטיפול והשיקום: "רחמים ישי הוא בין הפצועים הראשונים שהגיעו ב-7 באוקטובר. הוא היה מאושפז תקופה קצרה בטיפול הראשוני בבית החולים ברזילי באשקלון והמשיך אלינו לניתוחים ולטיפול נוסף. עכשיו הוא אצלנו בשיקום - באשפוז יום, כלומר מקבל כאן את הטיפולים השונים וחוזר הביתה בכל יום".
"נלחמים להגשים את חלום המדינה היהודית"
היא מסבירה ש"שיקום הוא שלב מאוד מורכב בתהליך ההבראה. לאחר שהפצוע עבר ניתוח ראשון או טיפול ראשוני. בהתאם למצבו הרפואי, הפצוע משוחרר הביתה או עובר אלינו למחלקת השיקום. כאן אנחנו יודעים איך להחזיר את הפצועים לחיים הרגילים. אני זוכרת שקיבלנו ביום אחד 20 מטופלים וכל אחד עם הסיפור שלו והפציעה שלו. זה נגע לנו בלב, היה כל כך קשה לשמוע מה הם עברו בקיבוצים, במסיבה ובקרבות הראשונים. בתקופה ההיא לא הייתי יכולה לישון בלילה. גם הצוות הרפואי שלנו חווה את אותה טראומה וצוות הפסיכולוגים שמטפל בפצועים התחיל לתת גם לנו תמיכה".
לדבריה, "בארבעת החודשים האחרונים למדנו שאין דבר כזה פצוע קל, אלא אדם שעובר טראומה. לפני המלחמה הפצועים הצעירים היו בריאים וספורטיבים, ומיד לאחר הניתוח הראשון הם מאוד רוצים לחזור ליחידה שלהם ולחברים שלהם. אבל רק לאחר כמה ימים, הם מבינים שאין להם כוח והם לא יכולים. הם חייבים להתאושש וחייבים להמשיך בטיפול אצלנו.
"מבחינתנו, השיקום מתחיל ברגע שהאדם נמצא בחדר ההתאוששות מהניתוח. מכאן אנחנו ממשיכים עם אורתופדים, כירורגים, פלסטיקאים, מטפלים בכל הפצעים והכוויות בגוף וגם בעיניים ובאוזניים. הרופא שלנו בונה את תוכנית השיקום לפצוע כדי שיוכל לחזור לחיים שלו בצורה הכי מהירה ויעילה. אנחנו מחזקים פיזית את הפצועים ויש לנו גם בריכה טיפולית להידרותרפיה. גם הריפוי בעיסוק חשוב מאוד. בשיקום מלמדים פצועים עם שברים או כוויות בידיים שלא יכולים להתלבש לבד או כל דבר פשוט אחר כיצד להתמודד עם הקושי בתנאים החדשים שנוצרו לאחר הפציעה".
ד"ר אנה סז'ין: "לפני המלחמה הפצועים הצעירים היו בריאים וספורטיבים, ומיד לאחר הניתוח הראשון הם מאוד רוצים לחזור ליחידה שלהם ולחברים שלהם. אבל רק לאחר כמה ימים, הם מבינים שאין להם כוח והם לא יכולים. הם חייבים להתאושש וחייבים להמשיך בטיפול"
הפצועים בשיקום מקבלים מעטפת תמיכה רגשית מפסיכולוגים וגם מענה מדיאטניות, "צריך לזכור שפצוע שלא מזיז את הגוף שלו במשך כמה ימים בגלל שהוא מרותק למיטה, מאבד את מסת השריר. התזונה גם מאוד חשובה לתהליך ריפוי הפצעים".
רחמים ישי שחייו ניצלו אושפז במחלקת פה ולסת באיכילוב במשך שבועיים ומשם עבר למחלקת השיקום. "לאחר שהוציאו לי את הצינור מהגרון, עברתי לנשימה עצמאית וחזרתי לדבר. אני עדיין בתוך תהליך של סט ארוך של ניתוחים. לפני חודש עברתי לניתוח נוסף לסגירה של השפה. בחודש הבא יהיה לי ניתוח ראשון להשתלת עצם הלסת ויהיו עוד ניתוחים נוספים בתקווה שעוד שנה וחצי התהליך יסתיים".
3 צפייה בגלריה
"גם הצוות הרפואי חווה טראומה". מנהלת מערך השיקום באיכילוב, ד"ר אנה סז'ין, ורחמים ישי
(צילום: אסף קמר)
"לפעמים אני חושב שאולי הייתי יכול לעשות את זה אחרת. אולי לא הייתי צריך להתפנות לאחור ולהמשיך להילחם עד המוות. יש המון אפשרויות, המון שאלות. זאת המלחמה הראשונה שלי. המלחמה השנייה הייתה על הפינוי ועל החיים שלי. שתי המלחמות האלה לא היו למעני, אלא למען עם ישראל שהגשים את החלום של מדינה יהודית. גם המלחמה השלישית שלי על הבריאות ועל ההחלמה היא תשובה ניצחת לאויב שרצה להרוס לנו את החיים. זה הכוח שלנו הלוחמים, לדעת שאנחנו לא נלחמים בשביל עצמנו, אלא בשביל כל הדורות שחלמו לחיות כאן ואני עוד פרק בסיפור הגדול הזה".
מה התוכניות לעתיד?
"לחזור ללמוד בישיבה", הוא מחייך. "ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל הרופאים האחיות והצוות הרפואי שטיפל בי במסירות. חזרנו לארצנו לאחר אלפיים שנה. עם ישראל הוא עם שרץ לטווחים ארוכים. הלוחמים צריכים לדעת שיש עם שלם שעומד מאחוריהם ומגבה אותם ואנחנו צריכים לתת לחיילים שלנו את הזמן והתקווה להשלים את המשימה".
