אני קוראת את החדשות שזועקות את כותרת האימה, "פיגוע בבני ברק, ירי בכמה זירות באזור", ונזכרת שהבת שלי אמרה שהיא נוסעת לרמת גן. אני מנסה להיזכר איפה היא אמרה שהיא תהיה, ובאיזו שעה בדיוק, אבל אני מרוב לחץ המוח שלי הפסיק לעבוד. אני מצלצלת אליה ואין תשובה. אני שוב מצלצלת, והיא לא עונה. אני שולחת הודעת וואטסאפ, אבל לא נראה שהיא זמינה.
אני שוב נכנסת לאפליקציה וקוראת את הכתבה בפירוט. אני עוברת שורה ועוד שורה, ובין לבין מרגישה איך החרדה מטפסת במעלה הגוף. הנשימה שלי מתקצרת, וככל שאני קוראת עוד כותרות וחדשות, כך הפחד משתלט. דקות ספורות עברו, אבל אני מרגישה שהזמן לא זז. אני שוב מנסה להשיג אותה, מבררת אם מישהו מבני המשפחה שוחח איתה, ובינתיים אין מענה.
קראו עוד:
זמן קצר אחר כך הילדה מתקשרת. היא מספרת שהייתה אצל חברה, ועכשיו היא לא יודעת איך תחזור. מסתבר שהיא נמצאת ברחוב הסמוך לפיגוע, ובזמן שהיא מדברת איתי אני שומעת ברקע סירנות משטרה, צפירות, צעקות ויללות אמבולנסים. אני מנסה להרגיע אותה (ואותי), ומתפללת שהיא תגיע כבר הביתה בשלום.
המצב הנוכחי תפס אותנו, הורים וילדים, בהפתעה. עד שהרגשנו איזושהי תחושה של חזרה לשגרה, רגע לפני חופשת הפסח, שוב הפחד והאימה משליטים בנו טרור. בפייס הורים מדווחים כי בשעות הבוקר הרחובות בערים השונות היו ריקים למחצה, ורובם העדיפו להסיע את הילדים לבית הספר, ובהמשך היום גם לחוגים ולחברים. העיקר שלא לתת להם להסתובב בחוץ לבדם.
אנחנו מנסים להגן על הילדים בכל כוחנו, מזהירים אותם שלא להסתובב עכשיו ברחובות העיר או לקבוע מפגשים חברתיים במרכז, אך הילדים עצמם, יש לציין, די מבולבלים ובעיקר חרדים. משיחות עם ילדים אני מבינה שחלקם חוששים מאופנועים, וכל רחש קל מקפיץ אותם. יש כאלה שביקשו לקחת לבית הספר סכין או גז מדמיע כדי להרגיש מוגנים בדרך כלשהי, ואחרים בכלל ביקשו להישאר בבית. יש כאלה שמבולבלים לגבי כל המידע שבו הם הוצפו באחרונה, ושואלים אם עכשיו זו המלחמה שדיברו עליה, ולמה יורים באנשים, ואיך נוכל להגן על עצמנו.
כדאי לזכור שחרף הרצון שלנו להגן על הילדים, הרי שהמתבגרים, החל מגיל תשע ומעלה, המכונים על פי המחקר "ילדים דיגיטליים", נחשפים כיום למידע שרץ ברשת ללא כל סינון ופיקוח. פעמים רבות המידע הזה כלל לא מותאם לגילם או ליכולתם הרגשית, הקוגניטיבית והמנטלית. מהשטח ניתן לראות שהם נחשפים למידע חדשותי בדרכים שונות: חלקם מחוברים לחמ"ל של אתרי החדשות הגדולות, ומקבלים התרעות והודעות ברגע שבו האירועים קורים. לעומתם, יש כאלה שנתקלים בחדשות דרך בסרטונים בטיקטוק, למשל כמו הסרטון של הפוגעים בחדרה או בבני ברק.
בנוסף לכך, הילדים נמצאים במצב שבו חרושת של שמועות רצה בינם לבין עצמם, ושולטת בשיח. חלקם שומעים את החדשות בערב, רק כי הם היו איתנו באותו החדר, או שמעו את השיחות המודאגות שלנו ההורים. בואו נחבר את הכול יחד ונבין את התסריט הקשה שעובר במוחם הקודח של ילדים ומתבגרים, וננסה להבין גם איך מתמודדים עם כל מה שקורה בעודנו כולנו כל כך חרדים ולחוצים.
לא להימנע - לדבר
העניין המרכזי הוא עצם העובדה שהורים רבים נמנעים לעיתים מלשוחח עם המתבגרים על נושאים אלה. זה נותן לנו תחושה שאנחנו "מגנים" עליהם, ולא חושפים אותם לנושאים מבהילים. וכך בדיוק נוצר פער.
במצב שבו הילד יודע ושומע על נושא מסוים חצאי-דברים או חצאי-אמיתות, הוא נותר נבוך ומבולבל ולעיתים גם חרד ודואג. זו הסיבה שכדאי לשוחח על המצב מתוך רגישות למצבם של הילדים - אם הם שואלים שאלות, עדיף להסביר להם את הנושא באופן מסודר, בהתאם לגילם, כמובן. בשיחה עדיף שנעלה שאלות לדיון, קודם כל כדי לברר מה הם שמעו ומה הם יודעים, וכך לבדוק אם המידע שיש להם הוא מדויק.
אין ספק שצפייה לא מבוקרת בחדשות יכולה להפחיד ולהלחיץ את המתבגרים, בשל עודף מידע או בשל חשיפה למידע שגוי. במידה שיש לנו, ההורים, חשד כי הנושאים החדשותיים מלחיצים אותם, אפשר להציע כמה דברים כמו לא להתחבר לאפליקציית ההודעות המידיות אלא לבדוק אותן באופן יזום אם הם מעוניינים. בכלל, כדאי שבתקופה זו הם ישהו זמן מועט יותר ברשתות החברתיות.
ללמד אותם לבדוק את המידע
רצוי להסביר ולחדד את העובדה שחלק מהסרטונים שהם נחשפים אליהם בטיקטוק או ברשתות אחרות, מציגים לעיתים מידע שקרי או מזינים חרושת שמועות. כדאי ללמד אותם כיצד ניתן לבדוק זאת על ידי שאלות: האם המידע הזה מופיע באתרי החדשות הגדולים? האם הוא מוצג באותה דרך כפי שמוצג בסרטון? מי הוא זה שמדבר בסרטון, ומדוע אתה חושב שהוא אומר את זה? ועוד.
ועם כל זאת, כדאי לנסות לשמור על שגרת הילדים עד כמה שניתן. לאפשר להם להיפגש עם חברים, ללכת לחוגים ולהמשיך בפעילויות היום. ובעיקר כדאי לאפשר לילדים להמשיך וללכת לבית הספר כפי שהיינו עושים בזמן שגרה.
מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת בר אילן העלה כי הדבר המשמעותי ביותר שנמצא בקרב מתבגרים בזמן הקורונה - היה קשר חזק בין השינויים בתסמיני הדיכאון ובין השינוי בתחושת השייכות לבית הספר. המשמעות בפועל היא שככל שהייתה ירידה גדולה יותר בתחושת השייכות, כך נראתה עלייה גדולה יותר בתסמיני הדיכאון. כלומר, שמירת השגרה חשובה לרווחתם הנפשית של הילדים.
האורות האדומים
בל נשכח כי בגיל ההתבגרות הילדים עוברים שינויים גופניים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. גופם משתנה, הם חווים שינויים הורמונליים, מצבי הרוח משתנים, ולעיתים הם גם חווים מצבי רוח קיצוניים. במצב הקיים, שבו העולם האישי נמצא בכאוס וכך גם העולם החיצוני, יש ילדים שחשים בעוצמה תחושות של חוסר שליטה, חוסר אונים וחרדה. אם אתם מבחינים בסימני אזהרה, למשל אם הילד נראה מפוחד, לא ישן טוב בלילה, לא רוצה ללכת לבית הספר או לפגוש חברים, כדאי ללמדו טכניקות המקלות על החרדה (נשימות, דמיון מודרך ועוד). אם זה לא עוזר, חשבו להיעזר באיש מקצוע.
לסיום, אלו ימים לא קלים עבור כולנו, וכאלה שבהם עלינו לגלות סבלנות ואורך רוח. בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ההתנהגות שלנו כהורים משפיעה על מצבם הנפשי של הילדים שלנו. לכן כדאי שגם אם אנחנו חרדים ולחוצים, ננסה למצוא דרכים שיקלו עלינו את ההתמודדות עם המצב.
