"אני מקבל קריאה מילד בן שש שאומר לי שהוא מסתתר בארון ועל הרצפה שוכבים אבא, אמא ושני האחים שלו, ומבקש שנגיע מהר", מספר אדר גרשוני, שאייש את אחת מעמדות המוקד במרכז השליטה של מד"א בקריית אונו במשמרת הבוקר של יום שבת, 7 באוקטובר. גרשוני, שאת השיחה הזו לא ישכח כל חייו, הדריך את הילד שיישאר בארון ונאלץ לשקר לו שהעזרה תגיע עוד מעט. המחסומים שהוצבו בכבישים - כדי להציל חיים ולמנוע עוד מעשי טבח בידי המחבלים שעדיין היו בשטח - מנעו מכוחות ההצלה להיכנס. צפו בסרטון הבא:
מוקד הזוועות: מד"א בשבת השחורה
(צילום: אלי דסה)
שבת, 06:30. תורני הלילה במשל"ט מד"א שבקריית אונו מתכוננים לסיים את המשמרת ולהעביר אותה לתורני הבוקר. "בסביבות 06:35 אנחנו מדווחים מאנשי ביטחון על חדירת מחבלים לשטח ישראל באמצעות רחפנים. מיד הבנו שהפעם לא מדובר בעוד אירוע רקטי אלא במשהו אחר", מספר עומרי לוי, מפקח מוקדנים ארצי.
פניאל בוסקילה, מוקדן שהגיע לתורנות שלו במשמרת הבוקר, משחזר: "בתוך דקות התחיל רצף קריאות מטורף למוקד מהפצועים עצמם או ממי שמדווחים עליהם. הקריאות הראשונות היו על פציעות ירי. קיבלתי פניות רצופות, אחת אחרי השנייה, מאזור רעים, מצעירים שחגגו בפסטיבל נובה. חלקם דיברו בלחש, חלקם ממקום המסתור שלהם, כשברקע אני שומע ירי שלא נפסק לשנייה".
החזית הרפואית בחרבות ברזל:
מרכז העצבים של מד"א, שמקושר למערכות מתקדמות המאפשרות שליטה כלל-ארצית ומתן סיוע, מתארגן בנוהל חירום והופך ל"בור" של ארגון ההצלה. באותו זמן פרמדיקים מהדרום עושים את דרכם למשמרת בוקר בתחנות מד"א בדרום הארץ. "הם שמעו את האזעקות ואת תחילת הדיווחים על מה שמתרחש באזור ושבו לאחור, לחלץ את הנפגעים הראשונים", מספר זכי הלר, דובר מד"א.
במהלך פינוי נורה נהג אמבולנס למוות. בקיבוץ בארי, פרמדיקית רצה לסייע במרפאת הקיבוץ, ובעודה רוכנת על אישה פצועה חדרו המרצחים למקום וירו בשתיהן למוות.
"היינו במוכנות שיא והיחידים שפעלו בתוך הכאוס הזה"
ממרכז השליטה של מד"א כבר התחילו להזרים מכל הארץ ניידות רגילות וטיפול נמרץ. בפועל, אומרים לנו בתסכול במד"א, הפינויים היחידים שהתאפשרו היו באמצעות צוותים מהדרום ולזמן קצר ביותר, עד שהמשטרה וצה"ל חסמו לשש שעות הרות גורל את כל אזור הדרום מקו נתיבות. "בלי שמץ של יהירות אני יכול להגיד שהיינו הראשונים להתעשת, להבין את ממדי האסון ולהיערך לתפקוד היקפי", אומר לנו בכיר במד"א שמבקש להימנע מחשיפת שמו.
"בשעה שכל הגופים בישראל, כולל כולם - משרד הבריאות, צה"ל, משרד הרווחה, החינוך ועוד - קפאו ולקו בשיתוק מעוצמת האירוע, אנחנו כבר היינו במוכנות שיא והיחידים שפעלו בתוך הכאוס הזה, כשאף אחד עוד לא מבין בכלל מי נגד מי".
"זה הגיהינום המקצועי של צוותי רפואה, כשמישהו זועק לעזרה וכל מה שאתה יכול להגיד לו זה שיירגע ולהבטיח הבטחת שווא שהנה כבר נגיע לחלץ. ובמקרים לא מעטים אתה מדבר עם פצוע או עם מדווח ויודע היטב שהוא לא ישרוד"
ככל שחולפות השעות, ההצפה הטלפונית על המוקדנים של מד"א במשל"ט לא פוסקת. בכוורת הזו, שבשגרה מאוישת על ידי 65 מוקדנים שכולם גם פרמדיקים, נשמעו זעקות שבר וצעקות מבוהלות מכל עמדה. "קיבלנו פניות מהורים שדיווחו על ילדים פצועים או מתים ומילדים שדיווחו אותו דיווח על ההורים שלהם. קיבלנו קריאות ששורפים את הבית, שיורים לתוך ממ"דים", אומר לוי.
5 צפייה בגלריה
"קיבלנו פניות מהורים שדיווחו על ילדים פצועים או מתים, ומילדים שדיווחו אותו דיווח על ההורים שלהם". עומרי לוי
"אנחנו רגילים לתקתק בלהציל חיים, להדריך את מי שפונים אלינו מה לעשות, לתחקר את פרטי האירוע. לא פעם אנחנו מבקשים גם שיצלמו את החתך, הפציעה או כל חבלה אחרת וישלחו לנו בוואטסאפ, כך שבכלום זמן אנחנו כבר נערכים להזניק ניידת. אבל את סגנון מאות הקריאות שזרמו למוקד בתוך זמן קצר מאוד, אף אחד מאיתנו, כולל הכי ותיקים כאן, לא הכיר", אומר פרמדיק נוסף בעילום שם. "אנחנו רגילים להציל חיים, להגיע בכל זמן ומזג אוויר לכל נזקק - דרך האוויר, הים והיבשה - אבל כזה חוסר אונים, כשהידיים שלנו קשורות ואין לנו אפשרות להגיע פיזית לפצועים, לא הרגשנו אף פעם.
"זה הגיהינום המקצועי של צוותי רפואה", הוא מוסיף, "כשמישהו זועק לעזרה וכל מה שאתה יכול להגיד לו זה שיירגע ולהבטיח הבטחת שווא שהנה, כבר נגיע לחלץ. ובמקרים לא מעטים", הוא מוסיף בקול רועד, "אתה מדבר עם פצוע או עם מדווח ויודע היטב שהוא לא ישרוד את הבלוק הזה של הסגר. אנחנו כבר נערכנו עם צי נכבד של אמבולנסים בהמתנה ובקרבה של רבע שעת נסיעה לפצוע. את הייאוש הזה כולנו עברנו, אבל לדעתי עוד לא התחלנו אפילו להפנים, כי אנחנו עדיין באירוע ובהיערכות למה שעוד יתפתח כאן".
עדן בלומנטל, חובשת ומוקדנית, עשתה את תורנות הבוקר שלה באותה שבת שחורה."הקריאה הראשונה שקיבלתי הייתה מאישה שדיווחה שבעלה נכנס הביתה ירוי ואמר לה שיש מחבלים בחוץ. הוא נשכב על הרצפה, מדמם. ביקשתי ממנה לחפש פצע כניסה והיא איתרה אותו בכתף. הדרכתי אותה שתחזיק בחגורת המכנסיים ותהפוך אותו על הצד, כדי שתוכל לאתר פצע יציאה. אני לא יודעת אם היא כבר הצליחה לסובב אותו כשאמרה לי שהוא מקיא דם. הבנתי שהמצב שלו מסובך", היא מספרת, "ואז היא סיפרה לי שהיא בבית עם שלושה ילדים והרביעי בחוץ. הוריתי לה שלא לצאת אליו ולא לחפש אחריו כי מחבלים מסתובבים בחוץ, אמרתי לה לנעול את הדלת ולכבות את האורות".
את יודעת מה המצב שלהם?
"אני סקרנית לדעת, אבל גם פוחדת לגלות".
גם מהעמדה שלה, כמו מכל עמדה בשבת ההיא, נשמעו הקריאות שקיבלו מוקדנים מעמדות קרובות: "שמעתי מוקדנית מדריכה אישה איך לבצע החייאה בבעלה. זה נורא, במצב הזה אפשר בכלל ללמד החייאה? שמעתי קריאות שבחיים לא האמנתי שאשמע. הכי מזעזעת הייתה קריאה מאישה שהנחיתה עלינו: 'אם לא תגיעו - נמות, אתם לא מבינים שאתם הורגים אותו?'. עברתי הרבה דברים מאז שאני במד"א: את צוק איתן ואת עופרת יצוקה, הסלמות ואירועים לאומיים, אבל מה שקרה בשבת היה חסר תקדים".
בנוסף לקריאות רבות שהתקבלו בעמדה של פניאל בוסקילה, מצעירים שחגגו במסיבה ברעים, זרמו גם קריאות מאזרחים מערי הדרום: "קיבלתי קריאה מגבר שדיווח שהוא וחבריו ירויים. התחלתי לתשאל אותו, ותוך כדי השיחה הוא אומר לי שהוא מתחיל לאבד תחושה ברגליים, שהוא נחנק, שיש לו סחרחורות, וטון הדיבור שלו הולך ונחלש".
"אני מבין את הסגר שהטילו על הדרום למשך שש שעות ויותר, ועל הכרזת המקום כשטח צבאי סגור. המהלך הזה היה מחויב המציאות, כיוון שהאזור היה רווי במרצחים. אבל אנחנו במד"א, שהיינו זמינים עם עשרות אמבולנסים בכניסה שנחסמה, חווים בכל יום את התסכול המר מאותה שבת שחורה, כשנמנע מאיתנו במשך שעות קריטיות להציל חיים", מסכם הלר.
