בשיתוף אסטרהזניקה ו-MSD
"לפני כעשור ישבתי עם חברות לקפה. שוחחנו על זה שאנחנו מתבגרות, ולכן הגיע הזמן שנדאג לבריאות שלנו. אני אישה מאוד אחראית ותמיד עשיתי את כל הבדיקות הנדרשות. הייתי בת 45 ויזמתי לנו חוג בדיקות שגרתיות אצל רופאים שונים. לא דמיינתי לאן זה יוביל", מספרת יעל ביגון חן.
יעל (55), מרמת גן, נשואה לעפר ואם לשני ילדים בוגרים, מאמנת עסקית, מנהלת השיווק של המערך האונקולוגי של בית החולים איכילוב, וגם מנהלת בהתנדבות את השיווק של עמותת "הבית של בר – למען נשים עם סרטן גינקולוגי". "לפני 6 שנים, הגעתי עם חברה מה'חוג' לבדיקה שגרתית אצל הגניקולוגית שלנו" מספרת יעל על היום ששינה את חייה. "לא ציפיתי לשום דבר חריג, רק שהפעם הגניקולוגית מצאה ציסטה – מעין שק מלא בנוזל הממוקם בתוך השחלה. הוסבר לי שיש צורך בבדיקות מקיפות יותר כדי להבין את המשמעות, אבל הרגיעו אותי שכרגע אין טעם לדאגה", היא משחזרת.
אף אחת לא חושדת שזה סרטן השחלה
"בגלל בעיית זמינות תורים, נאלצתי להמתין ששה שבועות לבדיקת אולטרסאונד דופלר, ובחדר, הטכנאית קראה לרופא. אז שמעתי לראשונה את המילה סרטן. 'זה נראה כמו סרטן מפושט בכל הבטן, אני לא יודעת מה המקור מרב שזה מפושט בחלל הבטן' הרופא אמר לי ואני נתקפתי בתדהמה".
"איך יכול להיות שאני, האישה האחראית שהולכת לבדיקות, מצליחה להיות מופתעת?!" מתארת יעל את ההלם בו הייתה שרויה "לא הייתי מסוגלת לישון. כל הלילה בכיתי. חשבתי שהחיים שלי נגמרו. משם התחיל תהליך הבירור עד לאישוש החשד שאכן מדובר בסרטן שחלות מפושט בשלב 3, משום שמצאו גרורות בבטן, בסרעפת ובכבד".
"היום אני יודעת לומר שאת התסמינים של סרטן שחלות אף אחת מאיתנו לא מכירה. זה מרגיש כמו וירוס בטן, או אי נעימות גסטרולוגית, אבל אף אחת מאיתנו לא חושדת בסרטן בשחלה, ולצערי גם לא הרופאים. ואז, כשזה כבר מפושט בכל הבטן והתסמינים צועקים, רק אז מצליחים לאבחן".
יעל יצאה למסע שנמשך כבר שש שנים. במסע הזה היא עברה טיפולים כימותרפיים, הדמיות פט סיטי תכופות, ניתוחי בטן מורכבים ונטלה תרופות מותאמות אישית. "מהניתוח האחרון לא קמתי עשרה ימים. עשרה ימים שהייתי בטיפול נמרץ מורדמת ומונשמת, אבל הנה אני היום" משחזרת יעל. "זכיתי בצוות רפואי שנלחם עליי. המנתח שלי איתי יד ביד לאורך הדרך והאונקולוגית שלי מצליחה למצוא לי פתרונות חדשים בכל פעם באמצעות תרופות מותאמות אישית".
המחלה היא לא כל הסיפור שלי
למרות המסע הארוך והמורכב שיעל עוברת, למרות שהמחלה התגלתה בשלב מתקדם וההרגשה שהשמים נופלים עליה וחייה נגמרו, היא קיבלה החלטה. "הסרטן לא מגדיר אותי. הדבר החשוב ביותר מבחינתי הוא שאני מצליחה לחיות. אומנם יש לי סרטן בגוף, אבל אני לא מוותרת לו. אני ממשיכה לעבוד ולהתנדב, להשקיע בזוגיות, להיות אמא נוכחת. אני מגדירה את עצמי כאדם בריא עם סרטן, והמחלה היא לא כל הסיפור שלי".
"חשוב לי להיות שם בשביל אחרות" יעל מוסיפה. "אם יש משהו שלמדתי מהמסע שלי, הוא שצריך כלים וידע להתמודד. בשלב הראשון הבלבול, הכעס והפחד משתלטים. איך מתמודדים עם הבשורה, לאן ניגשים ומה עושים? אופפת אותך תחושה שאת מפספסת מידע חשוב, תחושת FOMO –FEAR OF MISSING OUT", מספרת יעל.
יעל החליטה שהיא תעשה הכל כדי לחיות, באמצעות טיפולים חדשניים, ותעזור למטופלות סרטן כמוה לקבל כמה שיותר מידע רלוונטי ותמיכה לצורך החלמתם. כך, יעל התחילה לעבוד באיכילוב במערך האונקולוגי, והפכה למאמנת אישית עבור נשים חולות סרטן. "התחלתי עם האימון האישי, ובהמשך, הרגשתי את הצורך בעמותה עבורנו. הקמתי ביחד עם נשים נוספות את 'הבית של בר – העמותה לסרטן האישה'", היא נזכרת "בשנה אחת הצלחנו לעשות דברים נפלאים, להעלות מודעות ולפתח מערכי תמיכה למטופלות, וכיום אני מנהלת השיווק של העמותה בהתנדבות".
להקל על המסע של נשים נוספות
"הבית של בר" נוסדה על מנת להוות בית לכל מטופלת בסרטנים גניקולוגיים. למעשה, זוהי העמותה הראשונה והיחידה בישראל שמייחדת את עצמה לסרטנים גניקולוגיים בלבד ואחת ממטרותיה היא לייצג את האינטרסים של מטופלות שאובחנו עם סרטנים גניקולוגיים בפני ולפני מקבלי החלטות.
"אנחנו רוצות להקל על המסע של נשים שאובחנו עם המחלה", מסבירה יעל, "ואנו פועלות כל הזמן כדי לקדם את בריאות האישה באמצעות העלאת המודעות לסרטנים גניקולוגיים, דרך הנגשת מידע לשם מניעה וגילוי מוקדם, ושיפור חווית הטיפול בחולות ובני משפחותיהן. פעמים רבות, נשים מציבות את הבית והמשפחה במקום גבוה בסדר העדיפות – אפילו לפני עצמן ובריאותן", מוסיפה יעל, "לכן בתור מנהלת השיווק של העמותה, הנגשת מידע הוא הכי משמעותית בעיניי ואני פועלת רבות על מנת לשפר אותה".
התכנים שמייצרות בעמותת "הבית של בר" הם לא רק על המחלה והטיפולים, אלא גם על החיים עם המחלה. "אני לא מגדירה את עצמי כחולת סרטן, אלא כאדם בריא שיש לו סרטן", מסכמת יעל, "זו מנטרה שאני חוזרת עליה שוב ושוב, גם בעמותה, עד שהיא כבר הפכה לחלק מהזהות שלי. ברור שיש ימים שאני בדיכאון, או שכואב לי, אבל אני ממשיכה לעבוד, להיות אימא ובת זוג, ולקבל כוחות רבים מהסיוע והתמיכה בנשים רבות אחרות. העשייה מעניקה לי אופטימיות ומשמעות".
להצטרפות לקבוצת הפייסבוק "אחוות השחלות - סרטן השחלה - נשים למען נשים - הבית של בר" – לחצו כאן
בשיתוף אסטרהזניקה ו-MSD
