"זה יום השואה הראשון שאני יתומה מאם ואב, ניצולי השואה, שני ילדים יתומים וגלמודים שעברו את התופת הקשה ביותר במחנות הריכוז והשמדה. אני שנולדתי לשמור על הוריי, אני שידעתי מתי טוב להם ומתי קשה להם, אני שידעתי למה הם זקוקים, אני שלמדתי לחיות עם המוות ולהכיל אותו, גם אני עכשיו יתומה. אמא ואבא אינם עוד לצידי, כל כך רציתי שתמיד יהיו, כדי שאוכל להמשיך ולשמור עליהם, לנסות להשיב להם קצת מתוך מה שאיבדו, לא הצלחתי לשמור עליהם עוד בחיים", כך כתבה השבוע בפייסבוק אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון "משפחה חדשה", לזכר הוריה בתיה ודב ברנרד למל ז"ל.
"תם פרק החיים בו עשיתי הכל כדי לגונן על הוריי. זוהי תמצית תפקידו של דור שלם שנולד אחרי השואה, דור שלם שלא ידע את נפשו כדי לגאול את הוריו מיסוריהם, כדי לנסות למלא את מקומם של אלה שאיבדו, כדי להשכיח מהם את הכאב שהיה בא לבקר מדי פעם בפעם, כדי לשמח אותם במה שיש. הייתה לי זכות ענקית למלא את התפקיד הזה, למלא את החלל אם תרצו, זכות שלימדה אותי את ערך החיים, ערך האדם וצלמו וערך הרוח, בעיקר בימים אלו של מחלוקת המאיימת על מה שנוצר כאן בישראל. אל תהרסו את מה שבנינו כאן, שלא יתהפכו הוריי בקברם. הם אותו מגש כסף שהעניק לנו את כל מה שיש לנו ושלשמו נתנו את נשמתם".
מבין ארבעת הדורות המדוברים של השואה, דומה שהדור השני, דור האמצע, דור המתווכים בין הסבים לנכדים – הוא דור קצת אבוד. מחקרים שנעשו מזהים מאפיינים ייחודיים לאישיותם. אלה כוללים, בין היתר, נטייה לדיכאונות, תחושת אשמה, קשר שתיקה, קושי בשליטה בכעסים, חרדתיות גבוהה, דאגה כרונית, קושי בהבעת רגשות ובמגע, חוסר גבולות, פחד נטישה קיצוני. וזו רק ההתחלה.
קראו עוד:
הסיבות לכך אינן פסיכולוגיות בלבד אלא גם ביולוגיות. במחקר השוואתי שנערך בשנת 2003 בין סבתות שהיו ילדות ניצולות שואה, לבין סבתות שלא חוו את השואה, נמצא שדור הסבתות סבל מאובדנות, ובנותיהן, שכבר היו אמהות בעצמן, סבלו מתגובות מתח טראומטיות. במחקר של החוקרת רחל יהודה, שהתפרסם ב-2016, עלה שגנים שנבעו מהטראומה של ניצולי השואה עברו לילדי הדור השני בדי.אן.אי, למרות הניסיון של ההורים לגונן על ילדיהם. במילים אחרות, האפי-גנטיקה ממחישה לנו, במובן הכי ברור, מהי טראומה בין דורית.
הצד האפל של שורדי השואה
"אף אחד לא מדבר על הצד האפל של שורדי השואה", אומרת נ', פסיכולוגית שמתגוררת באחד היישובים בצפון הארץ. "ההורים שחזרו משם לא היו בסדר לגמרי, ואי אפשר להאשים אותם כמובן. חלק איבדו ילדים בשואה וחלק, כמו הוריי, היו ילדים בזמן המלחמה, ילדי שואה שעברו זוועות".
באיזה בית גדלת?
"אבא שלי השליט בבית חינוך קשוח באופן קיצוני. אסור היה לי ולאחותי להיות פחות ממושלמות. אם התנהגנו לא יפה, קיבלנו מכות. אסור היה להמרות את פיו ופחדנו ממנו פחד מוות. מאחורי הגב קראנו לו 'גסטפו'. הוא עבר זוועות כילד אבל מעולם לא דיבר עליהם. אני זוכרת שהוא היה מסדר את העפרונות בשולחן שלו במרווחים שווים ואוי למי שהיה נוגע לו במשהו או לוקח עיפרון ומחזיר לא בדיוק למקום. הוא היה משתולל. היום יודעים שהייתה לו הפרעת חרדה קשה. הוא סבל מדאגנות ומרה שחורה, כל החיים הסתובב בבית עם אנרגיה קשה והתפרצויות זעם אלימות.
"אבא שלי לא היה איש רע, להיפך, הוא היה סופר-רגיש ותמיד דאג לכל מחסורנו, אבל הוא התייחס למשפחה כמו לצבא, וגם היחס שלו לאמא שלי, ילדה שורדת שואה עם סיפור איום משלה, שסבלה מבעיות נפשיות כתוצאה מהטראומות – היה קשה. מצד אחד הוא מאוד אהב אותה והתגאה ביופי שלה ובכישרונות שלה, אבל הוא גם התעמר בה וירד לחייה יום וליל.
"היו לה גם ניסיונות אובדניים אבל הכול היה סודי. פעם חזרתי הביתה מבית ספר והיא הייתה במיטה עם ורידים חתוכים, כל הסדין ספוג בדם. היא בכתה ואמרה, 'תראי מה עשיתי'. כל הילדות שלנו בבית עברה בחרדה מול האפיזודות האלו, שהיום נראות לי טבעיות מול הזוועות שעברה, אבל כילדה זה היה נורא"
"אמא שלי הייתה אישה עדינה ואצילית שרק רצתה לעזור לכל העולם. בלילות של סערות וגשמים הייתה יורדת למטה ומצילה גורי חתולים קטנים מטביעה, עוטפת אותם בנייר עיתון, מאכילה אותם בטיפות קטנות ואפילו שמה להם משחה בעיניים. מוגלי מ'ספר הג'ונגל' היה אהוב עליה במיוחד. היא גידלה אותנו על שילר וגתה, מוצרט, אופרות, ספרים, מחזות, וקולנוע. היא חיה ונשמה מוזיקה ותרבות עם חוש אסתטי ואומנותי יוצא מן הכלל. הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה, אחרי מה שעברה בשואה, זה בעל חרדתי, אובססיבי, הלום טראומות ואלים. היא כל כך רצתה לחיות ולשמוח, אבל האופי שלו, מול הפסיביות המדוכאת שלה, הרס כל חלקה טובה. הוא לא ידע איך לטפל בה.
אמא תפסיקי, אני לא יכולה לשמוע את זה
"אמא שלי הייתה יכולה לדבר על השואה עם כל הפרטים המזוויעים", ממשיכה נ', "לא היו כאן גבולות, ואחותי ואני היינו מתחננות אליה שתפסיק. מכיתה א' היה לי חלום שחזר על עצמו שנים. הנאצים דופקים בדלת, מוצאים את אבא והוא מתחנן על חייו אבל הם הורגים אותו. לילות של אימה שבהם פחדתי לעצום עיניים. אמא שלי לא ידעה מה לעשות איתי.
"התקשורת בבית הייתה 'בלי הרדמה'. כל דבר נאמר כאילו זורקים עליך מים קרים בפרצוף. לפעמים נדמה לי שניצולי השואה, בעיקר נשים, התקשו בוויסות רגשי. הכל היה מותר, לא היו גבולות. התנהלות הזו לא פעם הייתה אכזרית מול הילדים. אמא שלי יכלה להגיד משהו כמו, 'את יודעת, זה לא הטובים ששרדו באושוויץ'. אם היינו מסתובבות בקניון, ופתאום עברה איזו אישה מלאה, היא הייתה מסוגלת להגיד 'השמנים היו הראשונים שהלכו באושוויץ'. אני זוכרת שהתפוצצתי אז מצחוק, אבל עכשיו יש לי צמרמורת. הכל היה קשור לשואה והיא לא בחלה בתיאורי זוועה. לא פעם הייתי צריכה לעצור אותה ולהגיד, 'די אמא, תפסיקי, אני לא יכולה לשמוע את זה'.
לא יאמינו לי אם אספר מה עברנו בבית
"קשה להאשים את הדור הראשון. כל מה שהם רצו זה שהילדים שלהם יגדלו באופן נורמלי, אבל זה היה בלתי אפשרי", מספרת נ'. "אמא שלי עברה טראומות שואה איומות בתור ילדה וסבלה מהתקפי היסטריה בכל פעם ששמעה רעש של מטוסים. שואה זה לא רק מחנות ריכוז. היא וסבתי נתפסו, הוכו, הורעבו, הושלכו לבתי סוהר מופצצים בתת-תנאים. סבתא לא פעם אמרה שכל הלילה הייתה יושבת בעיניים פקוחות ותופסת ג'וקים, רק שלא יטפסו על הילדה שלה.
"לקח לי זמן להבין שההורים שלי היו פגועי נפש כתוצאה מהשואה. מבחוץ ההורים שלי היו נראים כמו הורים ממגזין. יפים, מחייכים, מנומסים. איזו הצגה זו הייתה. עד היום אף אחד לא יאמין לי אם אספר מה עברנו באמת בבית, ובגלל זה אני גם לא נחשפת בשם ובתמונה.
"היו לה גם ניסיונות אובדניים במשך השנים, אבל הכול היה סודי. פעם חזרתי הביתה מבית ספר והיא הייתה במיטה עם ורידים חתוכים, כל הסדין ספוג בדם. היא בכתה ואמרה, 'תראי מה עשיתי'. כל הילדות שלנו בבית עברה בחרדה מול האפיזודות האלו, שהיום נראות לי טבעיות מול הזוועות שעברה, אבל בתור ילדה זה היה נורא. בעיקר העמדת הפנים כלפי העולם החיצוני, שהכל בסדר. זה משא כבד מנשוא.
"בתור ילדה קטנה הבנתי שהיא אומללה ועצובה, ולקחתי על עצמי משא כבד: למצוא סיבות טובות לאמא שלי לחיות. אמא שלי הייתה נותנת את חייה עבורי בהינף יד. אחותי ואני היינו מקור גאוותה והסיבה שלה להמשיך לחיות. היינו הולכות ברחוב ומחזיקות ידיים. לפעמים הייתה לוחצת את ידי חזק מדי, כאילו מבקשת, תצילי אותי. אהבתי אותה אהבה גדולה וכעסתי עליה כל החיים כי כבכורה נאלצתי לוותר על הילדות ולהיות האמא שלה. כשהיא נפטרה הרגשתי שאיבדתי גם בת, לא רק אם. אני לא חושבת שהראיתי לה אפילו פעם אחת חמלה וזה מייסר אותי מאוד.
"במחקרים שנעשו על בנות לניצולות שואה רואים לא פעם קשר סימביוטי. האם השורדת מעודדת את הבת להצליח ולפרוץ, אבל בפועל היא תלויה בה ושומרת אותה קרוב וחזק מדי. במשך השנים לא יכולתי בכלל להתפנות לבניית יחסים נורמליים עם אף אחד. בכל פעם שהיה לי חבר חדש ויצאתי איתו, הייתה לה איזו אפיזודה אובדנית. הקשרים הזוגיים שלי לאורך השנים היו אסון. זה כאילו שבחרתי מראש רק את הגברים שלא אוכל להישאר איתם ושיפגעו בי. אני זוכרת שכשהודעתי לה שלא אתחתן ושאני לא רוצה ילדים היא לקחה את זה מאוד קשה, למרות שעבורי זו הייתה החלטה נכונה שאני שמחה בה עד היום.
"הכאב שלה נשאר אצלי גם אחרי מותה והיום אני יכולה להגיד בפיוס – גם הכאב של אבא שלי. שניהם אהבו אותי ודאגו לי ונתנו לי כלים מדהימים לחיים. עם כל הקושי והעצב, אני מאמינה שמהמקום הזה, מהאומללות הנוראה שלנו, נוצרו תעצומות הנפש שלי. היכולת להכיל כאב, הרצון לעזור ולטפל במי שחלש יותר. אם תשאלו אותי מי הייתי בחיים שלי, אני אגיד שהייתי הבת של אמא שלי, ואני גאה בתשובה הזו".
צביקה ניר: זעקות שבר בשיכון העולים
חנה אירנה, אמו של עו"ד צביקה ניר, 77, סופר ומשורר מרמת גן, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל, הייתה בת הזקונים במשפחה בת חמישה אחים מקולוגוואר בטרנסילבניה. בגיל 14 הכירה את מי שיהיה אביו, שהיה אז בן 17. אחרי שהעיירה עברה לכיבוש הונגרי, נלקח אביו לעבודות כפייה. "אמא שלי יחד עם שאר הנשים גורשו לגטו קלוג', וכשנכנסו הגרמנים הן נשלחו לאושוויץ".
צביקה פרסם מספר ספרי פרוזה ושירה. ספרו "זמן הלב", קרוב ביותר לסיפורו האישי וספר השירים שלו "אוטהון" (בית בהונגרית) יצא לפני חמש שנים. ספרו האחרון נקרא "אלוהי התשוקות הבוערות".
"שם ברציף עם אמה, סבתה וגיסתה, מתרחשת הפרידה החטופה מהאם, פרידה שהיא מעולם לא התאוששה ממנה", הוא מספר. "היא נשלחה לעבודות והשאר נשלחו למשרפות. זמן קצר לאחר מכן היא נשלחה למחנה שטוטהוף הנורא וסיפרה שהבנות היו מתות שם כמו זבובים. כשהרוסים התקרבו, הגרמנים נסוגו ולקחו אתם את הנשים בחזרה לגרמניה בצעדת המוות. היא סיפרה שכל הדרך הייתה זרועה גופות. הם הגיעו לבית חרושת לתחמושת ושם פגשה את דודה ובאחת ההפגזות שניהם ברחו וחיו באירופה עד לשחרור. תמיד חשדתי שאמא לא סיפרה לי הכול. היא הייתה אישה מאוד יפה וניצלה בזכות המראה שלה. אין לי הוכחות, זו הרגשה.
"זיכרון השואה הראשון שלי כילד, וגם כתבתי על זה בספר, הן אותן שאגות וזעקות שבר בשיכון עולים בטבעון, שם גרנו. זה היה שיכון מלא בניצולי שואה שהגיעו באוניות מעפילים. אני זוכר את אמא שלי בוכה ללא הפסקה, היא הייתה מסוגרת מאוד וסבלה מדיכאון קשה. מיד כשעלינו התחילה מלחמת השחרור, אבא גויס ואני, הבכור, הפכתי לסוג של אב המשפחה".
בגיל כל כך צעיר?
"כילד הבנתי שיש לי אמא חלשה, בעייתית, וצריך לקחת אחריות. כשאחי, עמוס, נולד, אבא שלי כבר היה במשטרה יום וליל, ואני בעצם זה שגידלתי אותו. אמא לא הייתה מעורבת בשום דבר. לא לקחת לגן או להחזיר ולא אספות הורים. המצב הכלכלי לא היה משהו וכבר בגיל שמונה התחלתי להביא כסף הביתה. בגיל 13 זכיתי בתחרות כתיבת תשבצים וככה מימנתי את עצמי. הייתי ילד שלוקח את החיים לבד על עצמו, ורואה את עצמו אחראי על כל מה שקורה במשפחה, גם כלכלית.
9 צפייה בגלריה
"הייתי סוג של אבא בשבילה". ניר עם האח הקטן עמוס, ההורים והדודה בשיכון העולים בטבעון
(צילום: אלבום משפחתי)
"אמא לא ידעה טוב עברית, אז אחד התפקידים שלי היה לשבת מול הרדיו עם מחברת ועיפרון ולהקשיב למדור לחיפוש קרובים, אולי היא תמצא מישהו מהמשפחה שלה. רק ב-1960 הגיעו חלק מאחיה מרומניה.
"הרבה ילדים של שורדי שואה מדברים על נושא האוכל. אני זוכר את שנות הצנע. אמא שלי הייתה חותכת כל דבר לארבע. ביצה לארבע, לחם לארבע, וככה מחלקת לכולם בחלקים קטנים. בסך הכל הייתי ילד רגיל, אהבתי מאד את אמא שלי ודאגתי לה בכבוד. אני זה שלקח אותה לקולנוע, שקרא לה ספרים וכתבות מה'אויקלט' (עיתון הונגרי). הייתי סוג של אבא בשבילה וראיתי בזה גאווה".
הדור השני הוא דור מופקר
הוא מספר: "אחי עמוס, שהיה צעיר ממני בארבע וחצי, היה מאוד קרוב אליה. היא תמיד רצתה בת, ואני הייתי בן שובב יותר ובמובן מסוים הייתי גם אבא שלו. עמוס נהרג במלחמת יום הכיפורים, ועד היום אני מייסר את עצמי, שכשנודע לי חשבתי רק על איך אני מספר את זה לאמא, על אבא שלי לא חשבתי בכלל. במשך שנים היא טענה קשות כלפיי שזו אשמתי, כי אני הפקרתי אותו, יכולתי למצוא לו ג'וב בצבא והוא סירב".
זה דבר נורא אכזרי להגיד.
"נפילת אחי הייתה שואה שנייה בשביל הוריי. אז לא היה מושג של 'אחים שכולים', לא ספרו אותם. לא היה מישהו שיעזור לי, שיברר מה קורה איתי, להיפך, אני זה שדאג לכולם. אמא הייתה בת 49 כשזה קרה, ומאותו רגע היא פשוט הפסיקה לחיות. בשנה הראשונה היא לא קיבלה את עובדת מותו, הסתגרה בבית ולא יצאה כמעט מהחדר. גיליתי שהוריי, שהיו זוג יונים ואהבו זה את זו אהבת נפש, לא יכלו להתאבל יחד באותה צורה. היא לא סלחה לאבא שלי, שניסה לחזור לחיים, והוא נפטר בגיל 55, ארבע שנים אחרי נפילת אחי. כל חיי אבא שלי חינך אותנו, הבנים, שנדאג לאמא. הוא הבטיח לסבתא שיגדל אותה על צמר גפן והרגיש מאוכזב שלא הצליח בזה. את הכל השליך עלינו, לדאוג, לטפל ולשמור עליה".
9 צפייה בגלריה
טקס הענקת דרגות לאביו של ניר. האח עמוס מצד אחד והאם בצד השני. למעלה, טקס הענקת דרגות לבתו של ניר, נעמה, עם אותן דרגות שקיבל סבה
(צילום: אלבום משפחתי)
מה לדעתך המחיר הקשה ביותר ששילם הדור השני?
"הדור הזה הוא דור מופקר, חד וחלק. אין לילה שאני לא חולם על הצעקות של הנשים בשיכון. בתקופת הקורונה התפרצה אצלי חרדה קיומית שלא הכרתי קודם. אף פעם לא הייתי חרדתי ובקורונה תקפה אותי חרדה איומה בפעם הראשונה.
"אמא שלי נפטרה בידיים שלי, בגיל 66, מסרטן. כמה ימים לפני מותה תפסתי אותה בוכה ושאלתי אותה למה. היא בכתה על הפרידה מאמה. בהרבה מובנים אמא שלי נשארה שם, על הרציף. היא לא התאוששה מרגע הפרידה מאמה, ומעולם לא שבה".
יש הקלה בכאב לאחר מותם?
"עם מותם הכאב לא הלך. אנחנו ממשיכים לסחוב אותו. אחרי שאחי נפל לא דיברתי במשך שנים, ורק בזכות אשתי דליה התחלתי לדבר. הנכדים והנכדות נכנסו גם הם למעגל הכאב, אין ספק, זה נופל גם עליהם. במשך השנים טיפלתי גם באלמנות מהחברים של הוריי, שלא היו להן ילדים וידעו רק הונגרית. הרגשתי אחריות וחובה גם כלפיהן".
אירית לרנר: מבחוץ בית שמח, מבפנים עצוב
אירית לרנר בת 68 מכפר סבא, היא מורה למחול ולפדנקרייז, סאונד-הילרית ומטפלת אינטגרטיבית בשיטת אקיוטוניקס. "אימא שלי, לוסי, נולדה בוינה בשנות הזוהר שלה. בליל הבדולח אביה נעצר ונעלם והיא ביחד עם אמה ואחותה נשלחו לגטו טרזיינשטט ומשם נלקחו לאושוויץ. בסלקציה של מנגלה הן נשלחו למשרפות. אמא הייתה בצעדת המוות וברחה ליערות, עד השחרור". ב-1960 קיבלה מכתב מאבא שלה. התברר שהוא חי ברוסיה עם משפחה חדשה".
באיזה בית גדלת?
"אימא עלתה לארץ בהחלטה ברורה שהיא לא תעביר את חייה בשנאה. לכן הבית היה פתוח, מצחיק, נדיב וללא שיפוטיות או ביקורת. כולנו, ארבעת הילדים, גדלנו בבית לא שגרתי מלא חיים. מבחוץ בית שמח, מבפנים עצוב.
"אמא שלי הייתה אמא נהדרת, דואגת, ותמיד עשתה בשבילי דברים קסומים והשקיעה בי המון, אבל בלי אהבה. כל חיי ניסיתי לפענח למה אמא לא אוהבת באמת, היא רק משחקת אוהבת. כשהייתי בת 24 ושאלתי אותה על זה, היא אמרה לי שאסור לה לאהוב, כדי לא להיפגע. אמא תמיד שכחה את כל המילים הנוראיות שאמרה לי במהלך חיי. כשמת אבי החורג, שגידל אותי מגיל שנה ובכיתי, אמרה לי, 'מה את בוכה, הוא לא אהב אותך'. ככה אני יודעת שהיטלר הבן זונה הרס לי ולעוד המון את החיים, כי איך מוותרים על אהבה של אמא?
"אני מאובחנת בדו-קוטביות שכמעט כל פעם הורגת אותי ומתישהו אולי תהרוג, ואני לא מבינה איך זה שעדיין יש בי שמחה עצומה וכוח חיים שלי, שהוא גם שלה. אמא שלי לא הפסיקה לדבר על השואה, היא סיפרה הכול אבל כאילו שזה קרה למישהו אחר, בלי רגשות, כמו סיפור מעשיות. אז מה ילדה עושה כשהיא בטוחה שמספרים לה מעשיות? משלימה עם המצב. בשביל זה נתנו לה דימיון, לא?".
הזקנה יכולה להגביר את הרע
אחיה של אירית התאבד בגיל 46, בלי להקים משפחה משלו. "אח שלי, המתוק והעדין, הגדיל לעשות ויצר התמזגות מוחלטת עם אמא שלי", מספרת אירית, "כך שלא ידעה איפה היא נגמרת ואיפה הוא מתחיל. הוא הצליח להתנתק ממנה רק במותו".
לאחר מות האח עזבה אירית את הצפון כדי לגור קרוב לאמה המתבגרת. "חמש שנים נהדרות של פתיחות וצחוק ובלי הרשעות שהייתה שמורה רק לי", אומרת אירית. "לשאר העולם היא הייתה מלאת הומור דק והורס, מכניסת אורחים גדולה, ליידי מהדור הישן שיודעת לסובב את כולם באצבע הקטנה שלה". בשנים האלו פתחה לראשונה את ליבה. "זו הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת ראתה אותי", אומרת אירית, "אחר כך הגיעה הזקנה עם דמנציה ואירוע מוחי. הזקנה אצל ניצולי שואה יכולה להיות אנוכית, מרושעת, מניפולטיבית ותובענית. במקרה שלה זה רק הגביר את החלק הרע. כל מה שהצליחה להסתיר רוב חייה צף ועלה. מי היה מאמין שזאת אני בסוף שתטפל בה".
דליה הוכברג: מרגישה באושוויץ כמו בבית
"כשאני שומעת שואה, אני בבית. יום השואה זה החג שלי. לי קוראים דליה הוכברג שואה", כך מצהירה דליה הוכברג, 68, מרמת גן, מנכ"לית מרכז המרצים לישראל ואם לתאומים בני 23 מבן זוגה לשעבר, צבי ינאי ז"ל (מנכ"ל משרד המדע לשעבר וחתן פרס ספיר לספרות). כמו רבים מבני הדור השני, חובת ההנצחה היא שליחות עבורה. "לימור לבנת ביקשה שאהיה חברת ועד מנהל בקרן לרווחת ניצולי השואה, ומיד אמרתי כן". הוכברג היא בת לאם שנולדה בלוג' שבפולין, ואב מעיירה קטנה ליד לבוב. "אני ילדת סנדוויץ' שגדלה בבית שואה והכל עבר דרכי", היא אומרת.
"אמא שלי, לוצ'יה, הייתה בת 12 כשהגיעה עם אחותה צ'שיה ואמה לאושוויץ. הן הופנו לשמאל, היא לימין. באיזה אקט לא מוסבר היא מושכת את אחותה בחזרה אליה לתור הימני והן נשארות ביחד במחנה. באותו לילה הריחה ריח מוזר, שריפה, אותו הריח שהרחתי בעצמי כשהגעתי לאושוויץ בתור קצינה. כשהגעתי לאושוויץ הרגשתי בבית. קיבלתי הכנה מדוקדקת מאמא לפני כן". אמה ואחותה שרדו מסלול גיהינום שכלל את ברגן בלזן ומחנה מלטוואר.
"שואה זה שקט, אף אחד לא מדבר, יש סוד ענקי שלא מגלים לנו. אני יודעת שהם היו שם וקרו להם דברים איומים אבל בבית דממה. הדבר היחיד זה אבא שזועק זעקות בלילות כי הוא חולים חלומות נוראיים"
מה זה שואה בשבילך?
"שואה זה שקט, אף אחד לא מדבר, יש סוד ענקי שלא מגלים לנו. אני יודעת שהם היו שם וקרו להם דברים איומים אבל בבית דממה. הדבר היחיד זה אבא שזועק זעקות בלילות כי הוא חולים חלומות נוראיים. מאוחר יותר סיפר שהיה חולם על הר גוויות אדם נושם שהוא צריך לכסות.
"כל חיי חיפשתי בבית, ידעתי שמסתירים משהו. יום אחד מצאתי מכתב של סבא שלי וככה גיליתי שהוא היה ראש היודנרט בעיירה שלו. אבא שלי מאוד התבייש בזה וביקש ממני תמיד להסתיר את העובדה הזו. בקיבוץ, כשאמא ישנה בין שתיים לארבע, ידעתי שאסור להפריע לה, ושאם אני אכנס לחדר היא תמות. בבית שלנו לא זורקים אוכל, וגם אצלי אין דבר כזה, במיוחד לחם. אם אני זורקת לחם לפח, לפני זה יש טקס נשיקה. גם בגדים לא זורקים, אולי נצטרך פעם. וכך יש לי ערמות של בגדים וציוד ושני מחסנים שאני שומרת שם הכול, אולי פעם אצטרך.
"עוד כילדה הרגשתי אשמה שלא שמרתי עליהם מספיק ובגלל זה לא בכיתי בכלל. עד היום קשה לי לבכות והכל נשאר בלב. את זה קיבלתי מההורים. לא בוכים, ממשיכים הלאה. אח שלי מספר שאמא אמרה לו שהיא יודעת שאמה נשרפה באושוויץ בערב ההגעה למחנה, אבל תמיד הסתכלה בסרטי שואה ישנים וחיפשה שם את אמא שלה, אולי בכל זאת".
טל בשן: דברי עם היטלר
העיתונאית והעורכת טל בשן (66) היא בתה של רות בונדי ז"ל. בונדי הייתה עיתונאית, סופרת ומתרגמת, כלת פרס סוקולוב לעיתונות, פרס ראש הממשלה לסופריים עבריים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל בראש ובראשונה – שורדת שואה מצ'כוסלובקיה. בשן מרצה בנושא הדור השני והשלישי לשואה. "אני הייתי הראשונה לכתוב על הדור השני, בסדרת כתבות בשם "סודות מהכספת האפלה", שכתבתי בשנת 83'. אז עוד לא היה לזה שם.
9 צפייה בגלריה
צלחה את צעדת המוות ושוחררה בברגן בלזן במשקל 32 קילו. רות בונדי וטל בשן
(צילום: משה שי)
"אמא שלי סירבה בהתחלה לקבל את המושג 'דור שני', בטענה שזו רק עוד דרך של פסיכולוגים להרוויח כסף", אומרת בשן. "הדור הראשון רצה להאמין שהוא מגדל כאן ילדי שמש בריאים, לא נגועים בחרדות ונקיים מזוועות העבר. כמובן שזה לא הצליח להם ואמי גם הודתה בזה לימים, בביוגרפיה שלה".
בונדי נולדה בפראג ונשלחה בגיל 18 ביחד עם משפחתה לגטו טרזין ומשם לבירקנאו, אושוויץ. היא שהתה במחנה המשפחות ונלקחה לפינוי הריסות בהמבורג, וכך ניצלו חייה. היא צלחה את צעדת המוות ושוחררה בברגן בלזן במשקל 32 קילו. "בכתבות שעשיתי גיליתי שיש לנו, בני הדור השני, מאפיינים דומים", אומרת טל.
"בגיל עשר מצאתי בבית אלבום תמונות אפור עם תמונות זוועה בשחור לבן. לימים התברר שאמא תיעדה צילומים במשך שנים. הדור השני הרגיש כל החיים את הנטל שנשאנו, ואני מרגישה שהעברנו את זה הלאה, לדור השלישי. אנחנו עייפנו, עכשיו זה תורם. היום אני עובדת ביחד עם בני הדור השני במחלקה להנצחת השואה בהסתדרות הציונית, והשאלה החשובה היא איך מנציחים את זה הלאה בצורה רלוונטית לדורות הבאים.
הדור השני והשלישי, גם של הנאצים
"תסמינים של דור שני ושלישי לשואה הם לא רק אצלנו, היהודים", אומרת בשן. "במשך השנים ראיינתי המון בנים ונכדים של נאצים, זה תמיד עניין אותי". לפני כמה שנים קיבלה פנייה יוצאת דופן מאוניברסיטת מסריק בצ'כיה. "שאלו אותי אם אני מוכנה לנהל דיאלוג פומבי עם הנכד של רודולף הס, שהיה מפקד אושוויץ. באותו רגע פשוט כיביתי את המחשב, ממש נבהלתי. לא רציתי לעשות את זה והתייעצתי עם אמי. היא אמרה לי, תעשי את זה, הוא לא אשם, הם לא נולדו אז. נסעתי לשם וקיימתי את הריאיון הפומבי.
טל בשן: "הדור הראשון רצה להאמין שהוא מגדל כאן ילדי שמש בריאים, לא נגועים בחרדות ונקיים מזוועות העבר. כמובן שזה לא הצליח להם ואמי גם הודתה בזה לימים, בביוגרפיה שלה"
"אמא תמיד אמרה שאם זה כבר קרה, מוטב שחלקנו היה עם הנרצחים ולא עם הרוצחים. מהר מאד התברר לי שהם די מסכנים. רובם היו ילדים קטנים בסוף המלחמה וחיו בבריחה תמידית, רבים מהדור השלישי בגרמניה התנכר למשפחות המקור הנאציות והרבה באים לארץ להתנדב. עבורם השואה היא חור שחור מוסרי פי אלף יותר גדול מכל דבר".
בתה של בשן, כרמל, שחקנית, משחקת ביחד עם עוד שני שחקנים צעירים בני הדור השלישי, בן יוספוביץ ואודי ברינט, בהצגה "בירה ונזכירה", מופע סטירי על אופן הנצחת השואה במדינת ישראל. "הם יורדים שם על הבנאליות, על הסגידה לרייטינג והשימוש הפוליטי בשואה", אומרת בשן. "הם משתמשים בהומור, ואמא שלי, שעוד הספיקה לראות את המופע, סמכה עליו את ידיה. היא כתבה לא מעט על הומור כנשק בשואה. ההורים שלה יעדו אותה להיות פקידה והיא לא סבלה את זה. היא תמיד אמרה שהיטלר הציל אותה מגורל של פקידה".
דפנה שדה-טסה: רובנו שרוטים בזה, אין ספק
דפנה שדה-טסה, 67, עובדת סוציאלית ומנחה קבוצות לניצולי שואה דרך מרכז 'אלה', היא בת לאיבי-ויולה, מקושיצה שבסלובקיה. "אמא שלי העבירה את המלחמה בגטו, בהפגזות, ברעב, בבריחה ובהסתתרות בבתים בבודפשט. בזכות דודה וגיסה היא ניצלה, אבל רוב המשפחה שלה הושמדה".
בשונה מבתים רבים שבהם השואה הייתה סוד גדול ודממה, אמה של דפנה לא הפסיקה לדבר. "אמא שלי דיברה כל הזמן כך שממש ספגתי בבית את הפחד מהגרמנים", אומרת דפנה, "השואה השתלטה על הבית לגמרי. כשהייתי בת חמש עם אח קטן, ההורים היו יוצאים לפעמים לבלות ואנחנו נשארנו לבד בבית. הדלת לא הייתה נעולה ואני הייתי שוכבת במיטה ערה ומדמיינת שעוד רגע אשמע נקישות של מגפיים בחדר המדרגות והגרמנים ייכנסו ויהרגו אותנו. ליתר ביטחון הייתי מתכופפת מתחת למיטה ומתכננת איך אציל את אחי".
כמו רבים מבני הדור השני, היא מרגישה שחובת ההנצחה חלה גם עליה. "אני מנחת קבוצות של הדור הראשון וזו ממש הזדמנות אחרונה. אני נמצאת עם אנשים שעוד מעט לא יהיו כאן יותר ואני עוד מחזיקה את הנר. במפגשים אני אוהבת לצטט להם קטעים מתוך הספר 'דברים אחרונים', טקסטים של רות בונדי שהוציאה לאור בתה טל. חלק גדול מאתנו, בני הדור השני, שרוטים. בזה אין ספק. ביום השואה לא הפסקתי לבכות כל היום. הייתי מרותקת לרדיו ולטלוויזיה וזה כאב עמוק-עמוק שאף אחד לא יכול לעקור".
