המושג "לידה שקטה" מתאר מצב שבו תינוק נולד ללא רוח חיים. האחות נעמי שכטר מכירה את המושג הזה היטב, משום שעברה חוויה כזו בעצמה. וזה לא היה המקרה היחיד בחייה שבו הלידה התערבבה עם מוות.
קראו עוד:
שכטר (40) היא חברת קיבוץ יזרעאל שבצפון, נשואה לאיציק ואם לחמישה: יעל (14), גיל-לי (11), הדר (9), סהר (3) ורון (שבעה חודשים). עוד בתיכון נמשכה לטיפול באנשים והתנדבה במד"א. בצבא שירתה כחובשת, ואחרי השחרור למדה סיעוד, סיימה תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ועבדה בחדר המיון של בית החולים העמק. בהמשך עבדה במרפאות שונות, וכיום היא משמשת כמנהלת הסיעוד של מרפאת כללית בגן נר ועובדת כאחות בטיפת חלב. אבל לפני 11 שנה היא נקלעה למשבר שגרם לה לשאול את עצמה אם היא במקצוע הנכון.
3 צפייה בגלריה
נעמי שכטר עם בעלה וחמשת ילדיה. "הנפש שלי הייתה זקוקה לטיפול רגשי"
( צילום: בת אל מלכה)
למה אני צריכה להיות אחות?
"כשנולדה בתי גיל-לי, אחרי היריון מורכב שכלל שמירה", היא מספרת. "דווקא הלידה עצמה הייתה קלה ומופלאה והביאה איתה שמחה גדולה. אחרי הלידה הגיעו ההורים שלי לבקר אותי. אבא שלי החזיק את גיל-לי, והיא חייכה את החיוך הראשון והמתוק שלה. אבא אמר, 'תראו, היא חייכה אליי', וכולנו הרגשנו מעין שיא מטורף של שמחה אחרי ההיריון המסובך. למחרת דיברתי עם אבא שלי בטלפון, והוא הבטיח שבקרוב יבוא עם אמא שלי לבקר אותי שוב".
כעבור כשעה שמעה בכריזה של בית החולים קריאה: "צוות טראומה לחדר הלם". "כאחות בחדר מיון לשעבר עניין אותי מה קרה. התברר שזה היה אבא שלי, דוד מושיאשוילי: הוא נקלע לשוד בסניף בנק בנצרת עילית ונורה בראשו. בחדר ההלם נקבע מותו, בדיוק 24 שעות אחרי שנולדה בתי. הוא היה בן 48, וההלם היה עצום. אסון בלתי נתפס. אמרתי לבעלי שאני רוצה להיפרד ממנו בפתולוגיה, ושם, בכניסה, אמרתי לו שאקבל את ההצעה של בתנו יעל לקרוא לילדה 'גילי', אבל נכתוב זאת אחרת – 'גיל-לי', כדי שכל מי שיפגוש בה יחייך וישמח. נפרדתי מאבא שלי וסיפרתי לו על השם שבחרנו.
"אבא היה נכה שנים, ותמיד דאגנו לו, ופתאום בא בן בליעל ולקח לו את החיים. לקח את אבא שלי. אני הבנתי אז כמה החיים שבריריים, ונכנסתי למערבולת לגבי הזהות האישית והמקצועית שלי. שאלתי את עצמי, למה אני צריכה להיות אחות? משקיעים כל כך הרבה מאמצים בטיפול באנשים, ואז מגיע מישהו ומחסל אותם. מה זה שווה? עברתי ממש משבר שנמשך כמה שנים. עברתי גם טיפול רגשי שהנפש שלי הייתה זקוקה לו בתוך כל הטלטלה. באותה תקופה התקדמתי בניהול והתפתחתי, אבל לא הפסקתי לחשוב אם סיעוד הוא באמת הייעוד שלי".
"אין מה לראות, אין דופק"
שנתיים לאחר מכן נולד הדר, ולפני שש שנים גילתה שהיא שוב מצפה – הפעם לתינוקת. "זה היה היריון לא מתוכנן אבל מאוד רצוי, והכול היה מושלם. היריון תקין, בדיקות תקינות. באיזשהו שלב יצאתי לטיול עם המשפחה, ולמחרת הרגשתי לא טוב. לא עשיתי מזה עניין, אבל אחר כך שמתי לב שאני לא מרגישה את תנועות העוברית. הרגעתי את עצמי וניסיתי להמשיך הלאה, אפילו הלכתי לעבודה, אבל כשראיתי שאני לא נרגעת, חיפשתי רופא נשים והלכתי להיבדק.
"בחדר ההמתנה הייתה אישה עם תינוקת מתוקה ששיחקה איתי, ואני אמרתי לעצמי, תכף גם לי תהיה אחת כזו. הרופא הדליק את מכשיר האולטרסאונד, ואני הסברתי לו שאני אחות ושאשמח אם הוא יסובב את המסך גם לכיווני. הוא הביט שוב במסך ואמר, 'אין מה לסובב את המסך. אין מה לראות. אין דופק'. לא הבנתי מה הוא אומר לי. אמרתי לו, 'על מה אתה מדבר? רק לפני שבוע הייתי בבדיקה. תסובב את המסך עכשיו. אני חייבת לראות את הבת שלי'. הוא סובב, ואני ראיתי את הבבואה שלה, שוכבת, ללא דופק.
"הרופא חזר למחשב שלו, הגיש לי נייר וביקש שאחכה רגע בחדר המתנה. נשארתי לבד. הרגשתי כאילו חור שחור בולע אותי פנימה. לקחתי את הדפים ורציתי לצאת משם, כשאני שואלת את עצמי, איפה היציאה? איך יוצאים מכאן? היה לי בלק-אאוט. עובדת סוציאלית קלטה אותי, רצה אחריי ואמרה לי, 'את לא יכולה ככה ללכת. חכי רגע'. ייאמר לזכותה שהיא לא עזבה אותי. ממש נצמדה אליי. כשמצאתי את הרכב שלי, התקשרתי לאיציק, סיפרתי לו מה קרה ואמרתי שצריך ללכת לבית חולים".
"אמרתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה. שאני חייבת להיפרד מהתינוקת. אז הביאו לי אותה. אמרתי לה שאני מצטערת, שאני אוהבת אותה, שאמא כאן, שהיא לא הולכת לבד. ברגע הקצר הזה הייתי אמא שלה"
בלבה הייתה עדיין תקווה. "חשבתי שאולי המכשיר מקולקל, אולי הרופא לא ראה טוב. אמרתי לעצמי: אין מצב ששוב יקרה לי דבר כזה, ששמחה של היריון ולידה תתערבב עם אובדן. הגענו לבית החולים העמק, שבו מת אבי, וזה החזיר אותי לרגעי האימה שבהם גיליתי את האובדן שלו. ואז התחילו לדבר איתי על קבורת התינוקת ושאלו על ניתוח הגופה, וכל זה כשהתינוקת עדיין בבטן, מתה".
בשלב הבא היא התקבלה ללידה. "קיבלתי תרופות, ועוד הייתה לי תקווה שאולי בכל זאת התינוקת חיה. גם ביקשתי ממנה סליחה. אולי לא הייתי מספיק בשבילה. הייתה המון האשמה עצמית. הרגשתי שוב שיש חור שחור שבולע אותי פנימה. ואז מצאתי את עצמי מדברת עם אבא שלי: 'אבא, אני משחררת אותך, רק תשמור על הילדה שלי'. באותו רגע משהו השתחרר בי, והלידה התקדמה. וזו המתנה שקיבלתי מהתינוקת: היא עזרה לי לשחרר את אבא שלי".
ראית אותה?
"בהתחלה לא. אמרו לי שהיא יצאה שלמה. האחות שאלה אם אני רוצה לראות אותה, ולא ידעתי מה להגיד. איציק לא רצה. הוא מאוד פחד מהסיטואציה. האחות אמרה שאם אחליט שכן, יש לי הזדמנות לעדכן אותה עד הבוקר. לפנות בוקר התעוררתי, לא הבנתי איפה אני, ואז קלטתי ונתתי צרחה. איציק נבהל. אמרתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה. שאני חייבת להיפרד ממנה. אז הביאו לי אותה. אמרתי לה שאני מצטערת, שאני אוהבת אותה, שאמא כאן, שהיא לא הולכת לבד. ברגע הקצר הזה הייתי אמא שלה".
"הייעוד שלי זה לספר את הסיפור שלי שוב ושוב"
שכטר זוכרת שהיא לא ממש הבינה מה קורה איתה. "לא קיבלנו הסברים. נשאבנו משלב לשלב. חתמנו שבית החולים יקבור אותה, ואחרי שהשתחררתי הביתה הייתה לי תחושה שנטשתי את הבת שלי והיו המון כעסים על המערכת. בינתיים נרגעו הכעסים, והפעלתי את השכל הישר. שאלתי את עצמי, את בתוך אחות עברת הכשרה? דיברו איתך על לידה שקטה? על ההשלכות? התשובה לכל השאלות הייתה שלילית. בשלב הזה פינו הכעסים את מקומם לחמלה ולהבנה שהצוות לא אשם. הוא לא יודע. אין לו כלים להתמודד. אין לו הדרכה. פניתי לאחראית הישירה שלי, סיפרתי לה הכול ואמרתי לה שאני חוזרת לעבודה רק אם מטפלים בנושא הזה".
מהר מאוד עבר הרעיון לפסים אופרטיביים. "התחלנו הדרכות לאחיות, ובהן סיפרתי מה שקרה לי, מרגע הבשורה, דרך כל התחנות שעברתי ועד ליציאה מבית החולים. שאלתי, איך אפשר לתקן את מה שקורה? איך אפשר לגלות רגישות וליידע את הזוגות לגבי מה שהם הולכים לעבור? הניסיון שלי נעשה הפרויקט שלי".
כל ההדרכות שמועברות במסגרת הפרויקט שלה נבנו על התהליכים שהיא עברה בעצמה, וכיום שכטר מובילה את התחום של נשים לאחר לידה שקטה במחוז צפון של הכללית. "יש מעטפת גם ליולדות וגם לצוות", היא מסבירה. "בנינו סדנה ייעודית לאחיות ולעובדות סוציאליות. יש גם שיתוף פעולה עם בית החולים העמק, שבו הייתה הלידה השקטה שלי ובו גם אבא שלי נפטר, כי הבנו שכדי שהתהליך יהיה שלם, הוא צריך לכלול גם את בית החולים. הרי שם הכול קורה. היום יש שם תהליך מסודר סביב הלידה השקטה, וזה מרגש אותי".
איך אספת את עצמך כדי לעזור לאחרים? נדרשים המון כוחות לכך.
"הייתי אחרי טיפול רגשי שעברתי בעקבות המוות של אבא שלי, וזה מאוד עזר לי. בזכות הטיפול יכולתי גם להשתקם וגם לתת לאחרים. היה לי קשה לספר את הסיפור שלי שוב ושוב, אבל הרגשתי שזה הייעוד שלי, זו השליחות. הייתה תקופה שבה לא הבנתי למה אני במקצוע הזה. עכשיו אני מבינה. בדיוק בגלל זה אני במקצוע".
