בשבועות האחרונים הרגישה מיריל טועמה בת ה-14 שהיא מתקרבת לאלוהים: בקבוצת הווטסאפ של חברותיה הפצירה בהן להתפלל, ועם אחת מאחיותיה דיברה על נושאים הקשורים במוות. למרבה התדהמה, ביום שלישי בשבוע שעבר, התחושות הפכו למציאות: בתום בילוי משותף עם שתיים מאחיותיה, נדין (25) ולארה (19), נסעו השלוש לחיפה כדי להחזיר את נדין לביתה, ואחר כך חזרו לביתן שבכפר יאסיף; בדרך לשם התרחשה תאונה.
קראו עוד:
מיריל הובהלה למרכז הרפואי בגליל עם חבלה קשה. אחרי שלושה ימים הודיעו הרופאים למשפחתה שהיא שרויה במוות מוחי. המשפחה הסכימה לנתק אותה מהמכשירים וגם החליטה לתרום את איבריה, "כי היא הייתה מלאך, מלאך קטן, שכל הזמן עזר לאחרים", אומרת האחות נדין, "אז רצינו שהיא תעזור לאנשים גם במותה".
לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
במותה, עזרה מיריל לחמישה אנשים: ילדה בת תשע קיבלה את ליבה (ההשתלה בוצעה בבית החולים שיבא); נער בן 16 קיבל כליה אחת (ברמב"ם); בת שמונה קיבלה את הכליה האחרת (בשניידר); בת 58 קיבלה את הריאות (בבילינסון); ואת הכבד קיבלה בת 58 (בהדסה).
"היא בטח שמחה עכשיו בגן עדן"
נדין טועמה, אחות מוסמכת בבית החולים האיטלקי בחיפה, מספרת שההתקרבות לדת של אחותה לא הייתה התהליך המוזר היחיד שעברה המשפחה לאחרונה. "שלושה ימים לפני התאונה היה לנו צורך להיות יחד כל הזמן", היא אומרת. "אנחנו ארבע אחיות, וקשה לי להסביר מה היה, אבל כנראה הרגשנו שמשהו עלול לקרות, אז רצינו להישאר יחד, ובמשך שלושה ימים לא נפרדנו זו מזו. אני גם זוכרת שבכל פעם שמישהי מאיתנו הייתה נכנסת לאוטו, היינו אומרות לה, 'סעי בזהירות'. דאגנו בימים האלה יותר מתמיד".
במשפחה לא יודעים פרטים רבים על התאונה, למעט העובדה שהיא הייתה בצומת יאסיף. "לארה, שנהגה, נכנסה להלם, והיא לא ממש זוכרת מה היה שם", אומרת נדין.
2 צפייה בגלריה
ארבע האחיות טועמה מכפר יאסיף. מימין: נדין, יוליאנה, לארה ומיריל. "נשמח להיפגש עם המושתלים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
את אחותה מיריל מתארת נדין כ"ילדה שקטה, שכל הזמן הייתה שקועה בפלאפון שלה ודיברה עם החברות, ותמיד אהבה לעזור לאחרים. אם, נניח, מישהו היה אומר, 'אני רוצה כוס מים' וניגש למטבח לקחת - היא הייתה הולכת למטבח יחד איתו ומביאה לו עוד כוס".
"שלושה ימים לפני התאונה היה לנו צורך להיות יחד כל הזמן. אנחנו ארבע אחיות, וקשה לי להסביר מה היה, אבל כנראה הרגשנו שמשהו עלול לקרות, אז רצינו להישאר יחד, ובמשך שלושה ימים לא נפרדנו זו מזו. בכל פעם שמישהי מאיתנו הייתה נכנסת לאוטו, היינו אומרות לה, 'סעי בזהירות'. דאגנו בימים האלה יותר מתמיד"
ההחלטה לתרום את איבריה לא הייתה קשה עבור המשפחה. "ישבנו בבית החולים", מתארת נדין, "וכשהרופאים דיברו איתנו על אפשרות של השתלה, אמרנו, למה לא? הרי הנפש שלה כבר לא כאן, היא בטח שמחה עכשיו בגן עדן, אז שלפחות הגוף יישאר. עכשיו אנחנו מרגישים שהיא חיה עוד פעם, אבל אצל אנשים אחרים. אנחנו שמחים שעזרנו לאנשים האלה ונשמח מאוד להיפגש איתם".
