שנה וחצי לפני שנרצחה עמית מן בטבח הנורא בקיבוץ בארי, התפנתה משרה של פרמדיק כונן בקיבוץ. זו הייתה משרת חלומות נחשקת עם כל התוספות: דירה בקיבוץ, שכר טוב ותנאים טובים. ועם זאת, על אף כי לא מעט מועמדים התחרו ונאבקו עליה, מהרגע הראשון היא הייתה שמורה אך ורק לה. החובש הבכיר ממד"א אביה (אבויה) חצרוני ז"ל, תושב קיבוץ בארי שנרצח אף הוא במתקפת הטרור, התעקש שאין מתאימה ממנה לתפקיד.
"אביה היה נהג אמבולנס במד"א. הוא הכיר את עמית מאז שהייתה בת 14 והתחילה להתנדב בתחנה, והוא היה כמו סבא בשבילה", מספרת חביבה איציקזון, אחותה הגדולה של עמית, בפגישתנו בביתה שבכרמיאל. "ברגע שהתפנתה המשרה הוא הציע אותה לעמית. היה מדובר בלצאת מהבית ולעבור לגור בקיבוץ, ואימא שלי אלמנה, עמית היחידה שעוד גרה איתה בבית. חצרוני עשה לה שיחה ואמר לה 'היא כמו הבת שלי, אני אדאג לה, תסמכי עליי, היא בידיים טובות', ואימא שלי השתכנעה. היה לה מדהים בקיבוץ. ממש גן עדן. אנשים נפלאים, קהילה טובה. היא ממש פרחה".
בבוקר שמחת תורה, ב-7 באוקטובר, עמית הייתה אמורה להיות פרמדיקית כוננית בקיבוץ. יום קודם לכן הספיקה לבקר את אמה בעיר מגוריה נתיבות. במבט לאחור, מפגש זה, שעתיד היה להיות האחרון בין האם לבתה הצעירה, טמן בחובו מסרים כואבים.
"היא קפצה לבקר באופן ספונטני כי היא ידעה שהיא לא תהיה איתה בחג", מספרת חביבה. "בסוף אימא שלי אמרה לה שאם היא לא מבטלת את המשמרת היא לא מדברת איתה. אימא שלי בחיים לא ביקשה ממנה לבטל משמרות, בחיים. כאילו הייתה לה איזושהי הרגשה פנימית כזאת. ועמית אמרה לה 'אימא, איך? זה מחר. אין מי שיחליף אותי'. וכך הן נפרדו.
"תוך כדי שעמית במעלית, אימא שלי צועקת לה 'רגע, רגע, עמית', ועמית נבהלת, פותחת, ושואלת 'מה קרה?'. אימא שלי מבקשת עוד חיבוק, דופקת לה את החיבוק של החיים ומתחילה פתאום למנות לה את כל הדברים שהיא הספיקה בחיים: 'תראי בת כמה את, תראי כמה הספקת. פתאום משום מקום, משהו לא ברור. ממש תחושה של אימא. כאילו היא ידעה שזה החיבוק האחרון", אומרת חביבה, ובו ברגע אני מרגיש מחנק הולך ומתפשט בגרון.
אנחנו יושבים במרפסת ביתה בשעת בוקר מאוחרת של אמצע השבוע ובוכים. מסביבנו פרוס הנוף הפתוח של צפון הארץ, שידע ימים שקטים וטובים יותר, וחביבה, שלא זנחה את תפקיד האחות הגדולה והמגוננת, מספרת ברגש על יומה האחרון של אחותה הקטנה. איך בבוקר אחד תמים של חג, התערער כל עולמה של משפחתה.
"הפצוע ששרד, יאיר אביטל, סיפר לנו שבשלב מסוים לא היה לה יותר איך לטפל בו. הוא היה צריך חדר ניתוח, מנות דם, והיא כל הזמן ליטפה אותו ועודדה אותו. הוא שכב על הרצפה, לא היו מיטות, אז היא שמה לו דברים רכים כדי שיהיה לו נוח, ומתחת לראש הניחה לו קסדה. נתנה לו מים ועודדה אותו. במקום הכי חשוך שיכול להיות היא פשוט נשארה נאמנה לעצמה. אפילו פעם אחת היא לא אמרה לנו 'תוציאו אותי מפה, אני מפחדת'"
עמית נפרדה מאמה וחזרה לדירתה בקיבוץ, שם בילתה את הלילה עם בן זוגה, אופיר. בשש וחצי בבוקר החלו האזעקות. "אופיר גם ככה היה צריך לצאת למשמרת בנתיבות, אז הוא קם לפני האזעקות. כשהן התחילו עמית התעוררה והוא ביקש שתבוא איתו לבית של אימא שלה כי מסוכן. היא ענתה לו "דווקא כי מסוכן, פה אני צריכה להיות', והוא ביקש ממנה שלא תהיה גיבורה ותישאר בממ"ד", משחזרת חביבה, "הוא נסע לנתיבות עם חלונות פתוחים, שמע את המסיבה של הנובה וחשב לעצמו, 'אני הולך לעבודה ואנשים מבלים, איזה כיף להם'. מהרגע שהוא הגיע לתחנה הגיעו פצועים והרוגים מכל הקיבוצים. הוא היה בטירוף וכמעט לא הצליח לדבר עם עמית באותו יום, שזה בכלל טרגי".
ומתי אתן הבנתן שקורה משהו?
"עמית נשארה בממ"ד, אני הייתי פה בכרמיאל. קמתי בשבע בבוקר. יום שבת, חג, הכול טוב ויפה. כבר כשקמתי ראיתי התכתבות בקבוצה המשפחתית. כל האחיות חוץ ממני גרות בדרום. זה לא כל-כך חריג למי שגר שם, אז רק אמרתי להן לשמור על עצמן. רבע שעה אחרי עמית כתבה לנו שיש מחבלים בקיבוץ. ככה זה התחיל. הזעיקו אותה כי היה פצוע ירי בכניסה למרפאת השיניים של הקיבוץ – גיל בויום ז"ל מכיתת הכוננות. הוא הראשון שנפגע שם, והיא, בלי לחשוב פעמיים יצאה מהממ"ד, עלתה על מדים והלכה לטפל בו.
"רק אחר כך בדיעבד התברר לנו שהמחבלים לא הגיעו לדירה שלה, אך היא ישר יצאה למרפאה. לשם הגיעו גם האחות של הקיבוץ, נירית, ששרדה, ועוד שני חברים של כיתת הכוננות – שחר צמח ואיתן חדד ז"ל, שנרצחו גם הם. הם פרצו את דלת המרפאה והכניסו את גיל פנימה. באיזשהו שלב, בערך בעשר בבוקר, הגיע פצוע נוסף במצב מאוד קשה, יאיר אביטל מכיתת הכוננות שגם שרד בסוף. הוא היה עם פצעי ירי, איבד המון דם. היו נדרשות פעולות שרק רופא יכול לעשות. עמית והאחות נירית הזעיקו את ד"ר דניאל לוי ז"ל חבר הקיבוץ, שגם נרצח בסוף.
"מאותו רגע הם היו שם. לא יכלו לצאת. 50 מטר ממרפאת השיניים היה גן ילדים שהמחבלים הפכו למפקדה שלהם. המחבלים ניסו להיכנס. הם ידעו שיש במרפאה צוותי רפואה ופצועים. החבר'ה של כיתת הכוננות, שחר ואיתן, עמדו כל אחד בדלת אחרת ופשוט הדפו אותם עם רובי ה-M-16 שלהם. זה כל הנשק שהיה ברשותם. במשך שבע שעות הצליחו שחר ואיתן להרוג לפחות עשרה מחבלים, וככה הם אפשרו לעמית, לאחות נירית ולדוקטור דניאל לוי, לטפל בפצועים".
ובינתיים, במשך כל השעות האלה, הייתה משפחתה של עמית בקשר כמעט רציף איתה. "אנחנו מדברות איתה, מתכתבות איתה, היא שולחת לנו הקלטות קוליות, ומתי שהיא יכולה לענות לשיחות היא עונה ומתי שלא היא כותבת", מספרת חביבה. "אנחנו כל הזמן מדברות בינינו, מתקשרות למשטרה, לאנשים שאנחנו מכירות מהצבא, שולחות מיקומים, מפרסמות בפייסבוק, מנסות בכל דרך אפשרית.
"היא כל הזמן ניסתה לשדר לנו שהיא בסדר. באיזשהו שלב אני אומרת לה 'עמית, תשלחי תמונה, התגעגעתי'. ממש רציתי לראות אותה, והיא שלחה את התמונה המפורסמת שלה עם הכפפות במרפאה. מאחוריה זירת פשע, הכול דם על הרצפה. היא עושה סלפי ומנסה לחייך, ואתה רואה בעיניים שלה שהן כבויות"
"בזמן שהיא שם היא התקשרה למד"א וביקשה סיוע וחילוץ לפצועים. יש לא מעט שיחות מוקלטות שלה למוקד - מספרת, מדווחת על המצב במקצועיות וקור רוח. אתה שומע בשיחות את כל האדרנלין שיש לה בהתחלה: איך היא רצה ומתנשפת ותוך כדי נותנת הוראות 'תסובבו אותו', 'תשלחו לי אמבולנס'. ועם הזמן אתה שומע בשיחות איך היא מתחילה להבין שהסיוע לא יגיע".
בשלב מסוים התבקשה עמית על ידי מוקד מד"א ליצור קשר עם הכונן התורן של האמבולנס בקיבוץ. היה זה אביה חצרוני חברה הטוב. איש לא ידע כי באותם רגעים נמצא חצרוני ירוי בביתו, וגסס במשך שעות מפצעיו. גם אחותו איילה, ושני נכדיו בני ה-12, ליאל וינאי, נרצחו באכזריות. "היא התקשרה אליו והוא לא ענה. לא הבנו למה", מספרת חביבה, "הוא גסס בבית שלו במשך שעות עד שמת. אימא שלי חשבה שהוא זה שיציל את עמית. היא מתקשרת והוא לא עונה במשך שעות, והיא משתגעת. רק אחר כך הבנו".
ולמרות הכול, גם באותן שעות בני המשפחה, כמו כל תושבי ישראל, עדיין לא הצליחו לתפוס את גודל האירוע. "הבנו שקורה משהו בסדר גודל לא הגיוני, אך האמנו באלף אחוז שיוציאו אותה משם. היה לי ברור שהצבא החזק שלנו יגיע. הרי לא יודעים איפה היא? יודעים. כל הזמן אמרתי 'מסכנה, איזו טראומה תהיה לה, היא בטח תצטרך טיפול פסיכולוגי אחרי היום הזה', לא חשבתי לרגע שהיא לא יוצאת משם. בסופו של דבר הודיעו לה מהמוקד שלא יגיעו אמבולנסים, שאין חילוץ כי פשוט לא יכולים, שיורים על אמבולנסים".
והיא? היא כבר מבינה מה קורה?
"היא ידעה הכי טוב מה קורה. היא הריחה את העשן והשריפות של הבתים בקיבוץ. במקביל כותבים לה בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ומבקשים ממנה עזרה והיא נותנת להם הוראות מרחוק. אומרים לה שלא תגיע עזרה ולמרות כל זה ילדה בת 22 שומרת על קור-רוח, כותבת לנו לשמור על עצמנו. שואלת מה עם אימא. היא כל הזמן ניסתה לשדר לנו שהיא בסדר. באיזשהו שלב אני אומרת לה 'עמית, תשלחי תמונה, התגעגעתי'. ממש רציתי לראות אותה, והיא שלחה את התמונה המפורסמת שלה עם הכפפות במרפאה. מאחוריה זירת פשע, הכול דם על הרצפה. היא עושה סלפי ומנסה לחייך, ואתה רואה בעיניים שלה שהן כבויות.
"הפצוע ששרד, יאיר אביטל, סיפר לנו ממש יום-יומיים אחרי, ממש לאחר שיצא מחדר הניתוח, שבשלב מסוים לא היה לה יותר איך לטפל בו מבחינה רפואית. הוא היה צריך חדר ניתוח, מנות דם, והיא כל הזמן ליטפה אותו ועודדה אותו. הוא שכב על הרצפה, לא היו מיטות, אז היא שמה לו דברים רכים כדי שיהיה לו נוח, ומתחת לראש הניחה לו קסדה. נתנה לו מים ועודדה אותו. במקום הכי חשוך שיכול להיות היא פשוט נשארה נאמנה לעצמה. אפילו פעם אחת היא לא אמרה לנו 'תוציאו אותי מפה, אני מפחדת'".
אך כל האומץ שבעולם לא יכל לאכזריותם של המחבלים שצבאו על דלת המרפאה. בשעה 13:50 בצהריים כתבה עמית למשפחתה כי לשני חיילי כיתת הכוננות במרפאה נגמרה התחמושת. "זה בעצם היה שובר השוויון מול המחבלים", מספרת חביבה בעצב, "היא כתבה לנו 'אני לא חושבת שנצא מפה, תתפללו עלינו'. בשלב מסוים היא לא יכלה לכתוב אז היא שלחה לנו הודעה קולית שגם התפרסמה שבה שומעים אותה צועקת 'שחר,שחר! בבקשה!'. כנראה בדיוק היא ראתה שיורים בו. זה היה ממש רגע חדירת המחבלים למרפאה.
"אנחנו מקבלות את ההקלטה ואתה יכול לנסות לדמיין מה עובר עלינו. אנחנו מתקשרות בטירוף, במשך כמה דקות היא לא עונה, ואז כותבת לנו 'אני לא יוצאת מפה, בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו'. גיסי התקשר אליה והיא ענתה, אמרה לו שירו לה ברגל. אפילו עם אימא שלנו היא הספיקה לדבר, צעקה לה 'סליחה אימא'. אני לא יודעת אפילו על מה היא ביקשה סליחה. אולי כי היא פשוט ידעה שהיא הולכת".
את כל השיחות האלה היא ניהלה בזמן שהמחבלים כבר במרפאה?
"מהנקודות שהצלחתי לחבר הבנתי שכנראה הם נכנסו עם כל מה שיש להם – רימונים, RPG, נשקים, הכול. מכיר את המשפט 'אם הקירות יכלו לדבר?'. אז שם הקירות מדברים. אין שלושה סנטימטרים רצופים בלי חור, קליע, פחם, חורבן. הם נכנסו בטירוף וירו בכל מי שהם ראו. הם ירו בעמית ברגל קודם כול, ואז כנראה הלכו לסיים את העבודה עם כל השאר. היו להם שיטות עבודה: קודם כול לנטרל, לירות ברגליים, ואז לחזור לסיים את העבודה. זה חזר על עצמו בהרבה מקרים.
"ירו לה ברגל עם קלצ'ניקוב, שזה לא סתם כדור, זה כדור שקורע את הרגל. הכול עניין של אולי דקה, כל מה שאני מספרת לך. היא מדברת עם גיסי, עם אימא שלי, עם אחותי ואז גם אני באיזשהו אינסטינקט פשוט חייגתי אליה, והיא עונה לי. אולי שמונה שניות של שיחה. אני שואלת אותה 'עמית, ירו בך?', והיא אומרת לי 'כן, אני לא אשרוד את זה. הם רצחו את כולם'. היא לא ידעה שיאיר שרד והאחות נירית שהתחבאה בשירותים שרדה גם".
ההרס במרפאת השיניים בבארי לאחר הטבח:
חביבה ממשיכה: "'היא אומרת לי 'הם עליי'. אני שומעת מלא צעקות בערבית ורעש ושואלת אותה, 'מה הכוונה הם עלייך?, וזהו. השיחה מתנתקת. מאז היא לא עונה יותר. זה היה בשתיים ורבע בצהריים. אני כבר מבינה שזהו, כותבת בקבוצה של המשפחה המורחבת 'עמית הלכה'. 'אבא מת בסוכות ועמית בשמחת תורה', ככה אני כותבת להם. והם אומרים לי מה פתאום, אל תחשבי ככה, אבל אני הבנתי שזהו. לאורך השעות התחלנו לשמוע שחוטפים לעזה, ומתחילים להגיד לי 'היא פרמדיקית, אולי טיפלה בעצמה, אולי התחבאה'. אתה מתחיל לתלות תקווה בכל מה שאפשר. חיפשנו אותה בטירוף משבת בצהריים".
במשך יומיים חיפשה משפחתה של עמית איזשהו שביב של מידע בנוגע לגורלה. ביום שני הגיעה הבשורה הקשה. "קיבלנו זיהוי ודאי שהיא הרוגה, מתה במרפאה", מספרת חביבה בעצב, "הקצין שמצא אותה אחר כך סיפר לי שמצאו אותה עם פצע ירי ברגל ופצע ירי בראש. הם פשוט עשו לה וידוא הריגה. על רגל שמאל היה חוסם עורקים מאולתר שהיא עשתה לעצמה כניסיון נואש לחיות. בערב אימא שלי ואחיות שלי הלכו לראות אותה בבית העלמין בנתיבות. ביום שלישי הייתה הלוויה. היא קבורה ליד אבא שלי. אימא שלי ויתרה על החלקה שלה בשביל עמית".
"מפחיד שאנשים יתרגלו לעולם שאין בו את עמית"
כמעט שנה כבר עברה מאז, אך הכאב לא שכך, גם לא במקצת. "זה לא נתפס. פשוט לא נתפס שזהו, אין אותה יותר. אי אפשר באמת להסביר את זה במילים", אומרת חביבה, "אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר. מי שלא יודע לא יכול להבין. כשקברו אותה רציתי להיכנס לקבר במקומה. היא הייתה אמורה לחיות הרבה אחריי ולא למות בגיל 22 כשכל החלומות שלה לפניה. זו תחושת החמצה מטורפת. העולם פשוט מקום פחות טוב בלעדיה. עכשיו אנחנו עסוקים בתכנון האזכרה של השנה. הולך להיות ערב מאוד מרגש לזכרה. אנחנו עובדים על אוטומט, לא קולטים שאנחנו מארגנים את האזכרה שלה במקום את החתונה שלה. זה מטורף".
חביבה הייתה אחות גדולה ומסורה לעמית - ועודנה. את תפקידה זה לא זנחה גם כיום. כמו בחייה של אחותה הקטנה – גם במותה. היא מספרת בגאווה על מי שהייתה האחות הקטנה של הבית, בת הזקונים שגדלה על ברכיהן של אחיותיה הגדולות. במהלך החודשים שעברו היא מקדישה את מרב זמנה להנצחת אחותה הקטנה, להדהוד שמה. אם יש משהו שמפחיד אותה, הוא המחשבה שאחותה תישכח.
"הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שאנשים יתרגלו לעולם שאין בו את עמית, וזאת מחשבה שאני לא יכולה לסבול", היא אומרת, "מבחינתי, בכל פעם שמדברים עליה, שעושים משהו לזכרה, לעילוי נשמתה, בהשראתה. כל דבר – לא משנה אם זה ציור, משחק כדורגל, מאכל שהיא אהבה, תינוקות שנקראו על שמה - ויש כבר חמישה כאלה, כל דבר קטן כגדול – כל עוד היא מוזכרת, מבחינתי היא ממשיכה להתקיים".
והנה, פה היא מספרת על אירוע יום ההולדת לעמית שהתקיים לזכרה, בהשתתפות אמנים ידועים שבאו לחלוק לה כבוד. ברגע אחר היא מציינת את המחווה המרגשת שעשתה להקת היהודים לזכרה, שבמסגרתה שרו יחד איתה בהופעה את השיר "קח אותי" שהיא אהבה מאוד. רק יום קודם לכן נערך בכרמיאל אירוע הצדעה לכבודה בהשתתפות שחקני נבחרת ישראל. צפו במחווה של להקת היהודים לעמית:
מחווה של "היהודים" לפרמדיקית שנרצחה - ריאיון עם חביבה איציקזון אחותה של עמית מן ז"ל
(צילום ירון ברנר)
הסיפור של עמית מן לא יישכח במהרה. סיפור גבורתה של פרמדיקית צעירה, רק בת 22, שעד הרגע האחרון נלחמה לקיים את שבועתה ולהגן על הפצועים שזקוקים לעזרתה - גם במחיר חייה. מעבר לסיפור גבורתה, הספיקה עמית לא מעט בחייה הקצרים. היא אהבה כל-כך לטפל באחרים, לשיר ולחייך, ולא הפסיקה עד שליבה נדם.
"אנחנו חמש אחיות במשפחה. אני הבכורה ועמית הייתה הכי צעירה", היא מתארת, "גדלנו בנתיבות, בדרום. כשהייתי בת 17 אימא שלי גילתה שהיא בהיריון. היא כבר הייתה בת 42 בזמנו. זה היה לפני יותר מעשרים שנה, לא משהו נפוץ כמו היום, והיא מבחינתה כבר סגרה את הבסטה. היו להם כבר ארבע בנות גדולות. הם נורא התלבטו, היא ואבא שלי. גם אני חטפתי שוק. מה קשור עכשיו היריון? הייתי רגע מלסיים י"ב, לפני גיוס. בסוף החליטו להשאיר את ההיריון. לא ידענו אם זה בן או בת".
היא זוכרת היטב את הרגע שבו ראתה לראשונה את אחותה הקטנה. "אבא שלי התקשר אלינו וסיפר שאימא ילדה, והשאלה הראשונה הייתה – 'מה נולד?'. כולנו רצינו בן, אח קטן, והוא בישר לנו שזו בת. למחרת הוא חזר ולקח אותנו לבקר את אימא והתינוקת בבית החולים. אפילו עוד לא היה לה שם. ושם אני זוכרת שבפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זו אהבה ממבט ראשון".
כבר?
"כן, כשראיתי אותה פשוט התאהבתי בה. היינו שעתיים בבית החולים וכשהיינו אמורים לצאת לכיוון הבית אני ממש זוכרת שבכיתי שאני רוצה להישאר לישון בחדר עם אימא שלי ועמית. מאותו רגע שהיא הגיעה הביתה היא הייתה נסיכה שלנו. פינקנו אותה, רחצנו אותה, טיפחנו אותה. כולנו היינו כבר גדולות יחסית, אך לא זזנו ממנה. אימא שלי מספרת שהיא כאימא רצתה להיות איתה ולא היה לה מתי. אני זוכרת את עצמי לומדת לבגרויות בחדר והיא בסל-קל לידי מקשיבה לי, תינוקת בת כמה חודשים. ככה היא גדלה, מלאה בחום פינוקים, ואהבה".
כשהייתה עמית בת 10 חלה אבי המשפחה דוד בסרטן. הילדה הצעירה שהייתה כה קשורה לאביה, התקשתה להתמודד עם הבשורה. לימים אירועים אלו ישפיעו מאוד על מסלול חייה. "אבא שלנו היה מאוד משמעותי בחיים שלנו, ואצל עמית זה היה פי כמה יותר מודגש ומוחצן. כולנו היינו ילדות של אבא, אבל היא, בגלל שהיא הייתה הכי קטנה, זה היה פי כמה וכמה. הוא היה מפנק אותה בכל רגע ושנייה ביום", אומרת חביבה.
ארבע שנים התמודד דוד עם המחלה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבו הרפואי. "זאת הייתה שנה קשה מאוד", נזכרת חביבה, "לאורך כל השנה הגיעו הביתה צוותים רפואיים שטיפלו בו והקלו עליו, ועמית כילדה ראתה את זה. היא ראתה את אבא שלנו, החזק והחסון הולך ודועך. שם החל לחול בה איזשהו שינוי. היא הייתה מסתכלת על הצוותים הרפואיים שבאו הביתה, קוראת להם 'המלאכים בלבן'. היא ראתה בהם ממש המצילים של אבא שלה. שם נכנס לה הרעיון ללמוד בעצמה רפואה".
הילדה הקטנה התמסרה לתחביב החדש, שהלך ותפס נפח גדול יותר ויותר בחייה. "כבר בגיל 13-12 היא הייתה הולכת לספרייה העירונית ומשאילה ספרי רפואה עבי כרס, לומדת אותם, קונה פלקטים ומציירת לפרטי-פרטים את מערכות גוף האדם ותולה בחדר", מתארת חביבה, "כנראה שהיא כילדה תמימה חשבה שאם היא תלמד היא תדע איך לעזור, אולי תוכל להשפיע ולשנות את התוצאה. כשהרופאים היו מגיעים אלינו היא הייתה מתייעצת איתם, שואלת, מפגינה ידע. זה באמת מה שהיווה לה את ההשראה לרצות גם להיות מסוגלת לעזור לאנשים ולרפא ולהקל".
"היה פיגוע דריסה בבאר שבע לפני שלוש-ארבע שנים. בשבעה של עמית הגיע שוטר שסיפר לנו שהוא היה איתה בזירה. היא הייתה מהכוחות הראשונים שהוזעקו, והייתה אישה מוטלת על הכביש במצב אנוש עם סימני דקירה. עמית ניגשה להעניק לה טיפול והשוטר שהיה בזירה אמר לה שהמחבל עוד לא נתפס. הוא ממש תיאר לנו איך עמית הזיזה לו את היד ורצה להעניק טיפול לאישה. ברגע שהיא הבינה שצריכים אותה' לא עניין אותה כלום"
כשהייתה בת 14, נכנע אביהם לאחר מאבק ממושך למחלת הסרטן. "זה השפיע על כולנו וגם עליה מאוד. כבר אז היא החלה להתנדב בתחנת מד"א בנתיבות. בכל זמן פנוי שהיה לה היא הייתה מבלה בתחנה. ממתנדבת נוער היא יצאה לקורס חובשים, התפתחה שם בתפקידים, בקורסים ובידע, ופשוט התאהבה בתחום הזה של הצלת חיים, של טיפול. ככה היא בילתה את כל תקופת הנערות שלה".
אך עולמה של עמית לא סבב רק סביב תחום הרפואה. גם תחום הבמה לא היה זר לה. בסרטונים שפורסמו לאחר הרצח לא מעט פעמים נראתה מפגינה יכולות שירה בכישרון רוב. כל כך קורנת ומלאת חיים היא נראית שם, עד שלרגע קשה לתפוס כי היא כבר אינה איתנו.
"היא הייתה מאוד מוכשרת בשירה ובמשחק", מגלה חביבה, "בגיל 16 היא הייתה שחקנית ראשית במחזה ה'אסופית' בתיאטרון באר שבע יחד עם השחקן אור אדרי. מאז שהיא התחילה לדבר היא גם התחילה לשיר. היה לה קול מדהים. היא כל הזמן הייתה לוקחת מברשת שיניים או מסרק ועושה כאילו היא שרה איתם. היא אהבה מאוד מוזיקה, אך הז'אנר הכי אהוב עליה היה Heavy Metal. כשהיא הייתה חוזרת ממקרים קשים, קובעת מוות - בין אם בתאונה קשה, או פיגוע, היא הייתה נכנסת לחדר, סוגרת את הדלת ושרה במשך שעות. זאת הייתה התרפיה שלה".
בגיל 17 אף ניגשה לאודישנים לאחת מתוכניות ריאליטי השירה בטלוויזיה. "היא עברה את המיונים והתקבלה לתוכנית. זה היה בדיוק בזמן קורס הפרמדיקים והיא הבינה שהיא בתקופה מאוד לחוצה והיא לא תוכל להשקיע בשני הדברים, זאת הייתה מן צומת דרכים", מספרת חביבה, "היא מאוד התלבטה, היו לנו המון שיחות איתה על זה, ובסוף היא קיבלה החלטה שהיא שייכת לקורס פרמדיקים והשירה והמשחק יחכו לאחר כך.
"המפיקה של התוכנית התקשרה לאימא שלי וניסתה לשכנע אותה שתשכנע את עמית להשתתף. היא אמרה לה 'את לא מבינה איך היא זוהרת על הבמה, היא נולדה בשביל זה, היא יכולה לזכות', ועמית פשוט אמרה 'אני לא יכולה לעשות חצי'. לא היה אצלה חצי. כשהיא עשתה משהו זה עד הסוף".
גם את קורס הפרמדיקים היא סיימה כמצטיינת. "היא הייתה מאוד מאושרת וגאה בעצמה. התפקיד והקורס הם לא פשוטים פיזית ומנטלית", אומרת חביבה, "לאורך השנים היא הצילה המון חיים ועזרה להמון אנשים. גם לאחר מותה אנחנו מקבלים הודעות מאנשים שהיא הצילה את חייהם. מה שחוזר על עצמו זה לא רק המקצועיות וקור הרוח שלה, אלא גם האנושיות. זה היה שילוב נדיר".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"אם היא הייתה מפנה מטופלים לבתי חולים בכל מיני סיטואציות, היא תמיד הייתה דואגת אחר כך להתקשר לבית החולים ולשאול מה שלום המטופל. היה לה מאוד חשוב לדעת מה איתם. אם המטופל היה נפטר, היא הייתה הולכת לשבעה, לנחם.
"היה מקרה שהיה פיגוע דריסה בבאר שבע, לפני שלוש-ארבע שנים. בשבעה של עמית הגיע אלינו שוטר שסיפר לנו שהוא היה איתה בזירה. היא הייתה מהכוחות הראשונים שהוזעקו, והייתה שם אישה מוטלת על הכביש במצב אנוש עם סימני דקירה. עמית ניגשה להעניק לה טיפול והשוטר שהיה בזירה אמר לה שהמחבל עוד לא נתפס, שהזירה עדיין לא מטוהרת. הוא ממש תיאר לנו איך עמית הזיזה לו את היד ורצה להעניק טיפול לאישה. ברגע שהיא הבינה שצריכים אותה לא עניין אותה כלום.
"כשנכנסו לאמבולנס גילה החובש שאיתה שהאישה הזאת זו דודה שלו. הוא התפרק, איבד את זה. לבסוף היה עליהם לקבוע לה מוות. עמית הייתה צריכה בזירה כל כך מורכבת ומסוכנת לטפל בחובש שאיתה. זאת אומרת, גם לטפל מקצועית באישה ולנסות להציל אותה וגם להרגיע אותו. סיטואציה בלתי אפשרית. בתחקיר שעשו אחר כך במד"א על האירוע אמר לנו בכיר משם שהם היו פשוט בהלם. כתפיים כל כך צנומות של בחורה צעירה – וכמה משקל היא החזיקה, והתנהלה בצורה הכי מדויקת ומופתית בסיטואציה הבלתי-אפשרית הזאת. לנו היא לא סיפרה כלום, חוץ מהעובדה שהיא הייתה בפיגוע. בשבילה זה היה עוד יום במשרד".
במקרה אחר נתקלה מן בעת הליכה בעיר בתושב מתמודד נפש. "הוא סובל מבעיה נפשית, סכיזופרניה. הוא חטף התקף והיא במקרה עברה שם, לא בתפקיד אפילו", מתארת חביבה, "היא לא הכירה אותו והוא לא אותה, אך היא זיהתה שעובר עליו משהו לא טוב. הוא סיפר לי שהיא ניגשה אליו ואמרה לו 'אתה שומע עכשיו רק את הקול שלי, אני פה איתך'. כשהיא ראתה שהוא טיפה נרגע היא הלכה לחנות וחזרה עם פחית קולה וטורטית כי היא ידעה שהוא צריך להעלות סוכר. לאחר שהוא אכל את זה ונרגע הוא ביקש להחזיר לה כסף אך היא לא נתנה לו. לאחר שהיא נרצחה הוא כתב לי הודעה וביקש ממני לא להפסיק להנציח אותה. זה היה הרגיל שלה, אתה מבין? הכול תמיד בצניעות. זאת הייתה עמית".
חיבוק ענק מהלב השבור
כיום נשארו רק זיכרונות. קשה שלא לחשוב מה עמית עצמה הייתה חושבת לו ידעה כי היא נמצאת בליבם של כל כך הרבה אנשים. "אני חושבת שהסיבה שהיא חדרה ללבבות של כל כך הרבה אנשים היא בגלל כל ההנצחה וההסברה שאנחנו עושים, אבל זאת גם היא. אי אפשר למכור סיפור בכוח אם היא לא הייתה מי שהיא הייתה", אומרת חביבה, "כל אחד יכול להתחבר אליה. חלק לרפואה וחלק לשירה וחלק פשוט לחיוך המהמם שלה. כל אחד מוצא משהו. היו לה כל כך הרבה חברים. מה שבאמת אפיין אותה זה שכל בן אדם שראה אותה התאהב בה".
"אם אני יכולה להעביר איזשהו מסר, זה שבאמת ימשיכו להזכיר את עמית. כל דבר, בין אם פעולה, חיוך לבן אדם זר, לא משנה מה, שהאור שלה ימשיך לזרוח, שהטוב שלה בעולם ימשיך להתקיים. ומעבר לזה, אני נושאת תפילה ותקווה שהחטופים יחזרו בהקדם לביתם ולמשפחותיהם, שהחיילים שלנו יחזרו בשלום, ורוצה לשלוח חיבוק ענק מהלב השבור שלנו לכל הלבבות השבורים של המשפחות והאוהבים של הנרצחים וההרוגים בעם הזה. שנדע ימים טובים יותר, אמן".
אני נפרד מחביבה ומודה לה על הזמן שהקדישה לשיחתנו. רגע לפני שאני עוזב היא מחבקת אותי, "אם בכינו יחד אפשר גם להתחבק", היא אומרת. אי אפשר שלא.
