זר שיעבור לתומו בסמוך לאימון של קבוצת הריצה "גמאני רצה", ודאי לא ישים לב למשהו שונה. קבוצה זו של נשים שכעת רצה לה במיומנות על מסלול האספלט, נראית רגילה למדי. אלא אם כן יבחן בתשומת לב את אורך שיערן של חלק מהבנות, כנראה לא יבין כי כולן, עד לא מזמן, התמודדו עם סרטן השד.
קראו עוד:
כבר שנתיים שמיזם "גמאני רצה" מהווה בית ספורטיבי למאות נשים המחלימות ומתמודדות עם סרטן השד ברחבי הארץ. המיזם הארצי, שהתחיל מקבוצה אחת בנס ציונה והתרחב מהר מאוד לעשרות ערים נוספות ברחבי הארץ, נוצר מתוך ההבנה כי תרגול ריצה תורם באופן יוצא דופן להחלמה מסרטן השד על ידי הפחתה משמעותית של תופעות הלוואי המתלוות לטיפולים הקשים, עזרה בשמירה על משקל גוף תקין וחיזוק הגוף והנפש.
כמו נשים רבות לפניה, באמצע החיים מצאה עצמה ורד קימל מתמודדות עם הידיעה כי היא חולה בסרטן השד. זה היה ב-2013, קימל הייתה אז אם צעירה שרק חיפשה לאמץ שגרה ספורטיבית חדשה: רק חודש לפני כן היא סיימה בהצלחה את המירוץ הראשון שלה לאחר חודשים של אימונים. אלא שאז, בעת משחק כדורשת, היא קיבלה מכה חזקה מכדור בחזה. הדבר הוביל לשרשרת של אירועים שבסופם נחתה עליה הידיעה הלא פשוטה.
"רופא המשפחה החליט שזה שום דבר והציע לי להגיע לביקורת בעוד חצי שנה, אבל משהו באבחנה לא היה נשמע לי נכון. הלכתי להיבדק באופן פרטי וגיליתי שיש לי סרטן שד. מאדם בריא וספורטיבי גיליתי שאני חולה בסרטן אלים, שנייה לפני שהוא מתפרץ. לא הייתה לי שום מודעות, זה הכל היה עניין של מזל"
"נגעתי בחזה במקום שבו קיבלתי מכה, הרגשתי גוש לא ברור, והחלטתי ללכת לבדוק", היא נזכרת. "רופא המשפחה החליט שזה שום דבר והציע לי להגיע לביקורת בעוד חצי שנה, אבל משהו באבחנה לא היה נשמע לי נכון. הלכתי להיבדק באופן פרטי וגיליתי שיש לי סרטן שד. מאדם בריא וספורטיבי גיליתי שאני חולה בסרטן אלים, שנייה לפני שהוא מתפרץ. לא הייתה לי שום מודעות, זה הכל היה עניין של מזל".
כימותרפיה, הקרנות וניתוח להוצאת הגידול: קימל אס החלה בטיפולים אינטנסיביים על מנת להשיב מלחמה לסרטן, אך בכל העת הזו לא ויתרה על הרצון לחזור לרוץ. "אם מסתכלים על זה מבחינה מטפורית, היה מדובר בתקופה של 'לרדת מתחת לשולחן ולחכות שהסערה תעבור'", היא נזכרת, "כל הזמן הייתי במחשבה שאני מסיימת הכול וחוזרת לרוץ. ממש לפני שאובחנתי סיימתי מירוץ של 5 ק"מ וחלמתי כבר להגיע למטרה הבאה".
היא הקדישה את זמנה להחלמה ולסיום הפרוטוקול הרפואי המחמיר שניתן לה, וכשסיימה החלה לחזור אט אט לשגרה ספורטיבית, אך גם שם נתקלה בקשיים. "בשנתיים הראשונות היו לי כאבי שרירים ברגליים, אז הייתי רצה קצת ועוצרת, ולפעמים זה גרם לי לעזוב את זה לגמרי לכמה חודשים ולחזור לסירוגין. זו הרבה עבודה מנטלית. היו אומרים לי, 'תעזבי את זה כבר, תשחררי את עצמך מריצה', ולא הצלחתי. זו הייתה התעקשות".
לבסוף היא קיבלה החלטה: כואב, לא כואב – היא תעשה את זה ויהי מה. מהר מאוד הנחישות תורגמה לתוצאות בשטח. קימל אס צלחה מקצי 5 ו-10 ק"מ במירוצים שונים. ב-2019 היא כבר כבשה את חצי המרתון הראשון שלה, ומאז כבר הגיעו אחרים.
"הריצה עוזרת לי להרגיש בריאה, להרגיש חיונית", היא אומרת. זה כבר מעבר לעניין המדעי, אני מדברת על להרגיש חיה, להרגיש צעירה. אתה רואה נשים שרצות, הן יותר קלילות וספונטניות. כמובן שזה גם תורם למראה החיצוני, אבל גם הרבה מעבר. אני פשוט לא יכולה בלי זה. מי שלא רץ לא יבין".
לפני כשנתיים סגרה קימל אס מעגל כשסיימה קורס מאמני ריצות ארוכות בוינגייט והייתה בין הראשונות לקחת חלק במיזם "גמאני רצה". מאז יולי 2020 היא מאמנת בקבוצת הריצה בראשון לציון ומעבירה את הידע והנחישות שלה הלאה לנשים שנמצאות על המסלול אותו עברה בעצמה.
"יש איתי עוד שתי מאמנות שהחלימו אף הן מסרטן השד ויחד אנחנו מעבירות אימונים בהתנדבות לבנות", היא מסבירה. "המיזם הוקם ב-2019 על ידי עומרי פדהצור ומאז כבר גדלנו ל-56 קבוצות ברחבי הארץ, כמעט בכל עיר. פעילות גופנית ושמירה על אורח חיים בריא מעלים את סיכויי ההחלמה בעשרות אחוזים. אלה לא רק המלצות, יש לזה כבר ביסוס מחקרי. בנוסף, החלמה היא לא רק ללכת לבית החולים ולקבל את הטיפול, 50 אחוזים זה מה שאת עושה בעצמך".
את מרגישה שבתור מחלימה יש לך ערך מוסף לתת למתאמנות?
"בהחלט. אני יודעת עם מה הן מתמודדות, אני מכירה את השדים שנמצאים אצלן ויכולים לפעמים לעכב אותן. אני יודעת להכיל כשאין להן כוח או לקבל בהבנה כשהן לא מגיעות כי קר להן או כי הן רוצות לשמור על המערכת החיסונית. זו ממש לא התפנקות ואני מבינה את זה. אבל אני גם יודעת לדחוף קדימה כשצריך. הבנות רואות בי ובשאר המאמנות מודל לחיקוי עבורן. זה נותן להן דוגמה אישית ממישהי שעברה בדיוק את אותו הדבר".
קימל אס לא נחה לרגע וכבר מתכוננת למירוץ הבא שלה – הלייף ראן בחסות סופר פארם, מירוץ הנשים הגדול ביותר בישראל, אשר יתקיים ב-11 במאי בתל אביב. השנה יעמוד המירוץ בנושא "אלימות במשפחה, זה לא נורמלי". היא תשתתף ביחד עם המתאמנות שלה לקבוצה, ושם היא תסייע להן באמצעות תפקיד מיוחד.
"אני הולכת לשמש כפייסרית – מכתיבת קצב. התפקיד מסייע לרצות במירוץ להישאר בזמן המטרה שלהן", היא מסבירה. "הרבה יותר קל לרצים להיצמד לפייסר ועל ידי כך להתאים את הקצב של המירוץ – לא לרוץ מהר או לאט מדי. כך ניתן לתכנן את הזמן ולשמור כוחות לכל מקטע".
איך את מרגישה היום?
"מעולה. מעבר לאימון, אני רצה בקבוצת ריצה ומשתדלת לשמור על אורח חיים בריא, בין אם זה תזונה, הקפדה על שעות שינה ופעילות גופנית, והכי חשוב - לעשות את מה שאני אוהבת ולהיות עם אנשים שאני אוהבת".
מעניקות המון השראה לאחרות. הצצה לפעילות קבוצת הריצה:
להיות שם בשביל מי שעוברת את זה עכשיו
בניגוד לקימל אס, הלן מור מעולם לא מצאה עניין בתחום הריצה. מור, אשר החלימה מסרטן השד לפני כשש שנים, מתאמנת אף היא ב"גמאני" רצה ראשון לציון, אך הייתה זקוקה למסע שכנועים לא קטן כדי להתחיל. "אני עושה ספורט כל החיים אבל אף פעם לא רצתי, תמיד הייתי נגד זה. המשפט הקבוע שלי היה: ריצה זה לא אני", היא צוחקת, "רק אחרי שהחלמתי, ולאחר שחברה לחצה לא מעט, השתכנעתי ללכת לנסות אימון בקבוצה".
להפתעתה, מצאה מור את החוויה כמהנה – לא רק בגלל הפעילות הספורטיבית, אלא גם הרבה בגלל המכנה המשותף לה ולחברות לקבוצה. כשהגעתי לאימון הבנתי שכל אחת עושה כפי יכולתה את מה שהיא מסוגלת ולאט לאט מתקדמים, דבר שהרגיע אותי כי פחדתי שישר אצטרך להתחיל לרוץ בכל הכוח. יש שם בנות בטווח גילים רחב וגם ממקומות שונים בחיים מבחינת טיפולים ובכלל", היא מסבירה. "אני שש שנים אחרי, אז התמיכה פחות משמעותית לי, אבל יש בנות שעושות את זה תוך כדי טיפולים, כאלה שלא מזמן סיימו או שנה אחרי, והרגשתי שאני יכולה לתת מעצמי בשבילן".
לדברי מור, החברויות הנוצרות בקבוצה נובעות מתוך קשר של שותפות גורל וערבות הדדית אחת לשנייה. "אצלנו ניתן לדעת באיזה שלב כל אחת נמצאת לפי השיער. השיער שלי ארוך, ניתן לראות שעברתי את הסרטן לפני הרבה זמן, אז הרבה בנות באות ושואלות שאלות: 'איך לעבור את הטיפול הזה', 'מתי השיער צומח', וכל מיני עצות איך לעבור את התקופה. אני למשל המשכתי לעבוד בכל התקופה שהייתי חולה. אני חושבת שהייתי דוגמה לזה שאפשר להמשיך, אפשר להצליח ולהתגבר והכל בסדר. אנחנו מדברות על הכול: על התרופות שלוקחים ועל איזה רופא מתאים למה ולאיזה טיפול, או במקרים של תופעות לוואי שמישהי חווה ורוצה להתייעץ".
על אף אורח החיים העמוס, מור עדיין מנסה לשמור על שגרת כושר מספקת ולא מוותרת לעצמה. ממש לאחרונה היא אף סיימה בהצלחה את המירוץ הראשון שלה לאחר שצלחה מקצה של 5 ק"מ. "זה הכי ארוך שלי וגם מהתוצאה הזאת אני טופחת לעצמי על השכם שהצלחתי", היא אומרת, "אבל כן חשוב לי להיות שם על אף חוסר הזמן. החורף האחרון לא היה קל אבל לאחר כל אימון היינו מאוד גאות בעצמנו. את אומרת לעצמך, אולי אחרי כל כך הרבה שנים זה הזמן לשחרר, אבל חוץ מזה שכל הבנות שם מהממות, זה מרגיש שיש משהו שמאחד את כולנו אחת אחת".
"מאחורי כל אישה כאן יש סיפור"
גם ליאת גוטפריד מעולם לא חשבה שגילוי המחלה יביא אותה להתאהב בספורט שהיה כה זר לה. גוטפריד, אובחנה כחולה רק בשנה שעברה, והידיעה הגיעה לחייה בהפתעה גמורה. "ההמלצה ללכת למעקבים היא רק מגיל 40. בגלל שאני עוד צעירה לא חשבתי על זה בכלל, הגילוי היה ממש רנדומלי", היא מספרת. "מצאתי גוש והלכתי לבדוק אותו. גם הרופא לא התרגש אבל כן החליט לערוך בדיקות. תקתקתי את כל הבדיקות וגיליתי שזה סרטן השד".
מהר מאוד מצאה עצמה גוטפריד במציאות חדשה ולא פשוטה כלל. "תמיכה בזמן הזה היא דבר מאוד חשוב", היא אומרת. "למזלי בעלי תמך בי מאוד. יש לנו ילדים קטנים, בזמן הגילוי הילדה שלי הייתה ממש תינוקת אז היה ממש קשה. הייתי עייפה כל הזמן, סבלתי מכאבים ונימולים בידיים וברגליים, רשימה ממש ארוכה של דברים".
היא החלה בטיפולים אינטנסיביים למיגור הסרטן, אך דווקא בתקופה מורכבת זו היא התוודעה לספורט הריצה. הדבר קרה ממש במקרה. "הייתי בתור להקרנות והתחלתי לדבר עם מישהי שהייתה איתי בתור, גם חולת סרטן שד", היא מתארת, "היא סיפרה לי על קבוצות הריצה של "גמאני רצה" ולקראת סוף הטיפולים הצטרפתי לאימונים".
איך זה היה?
"הייתה לי התנסות מאוד חיובית. בעבר לא הייתי בנאדם ספורטיבי, אבל ברגע שנכנסתי לקבוצה התמלאתי בהמון מוטיבציה. הקושי באימון הראשון היה קודם כל לעשות את הצעד הזה - להגיע ולהתחיל. כמי שמעולם לא רצה או עסקה בספורט היו לי חששות שאני אתקשה, אבל כשהגעתי ורד נתנה לי להרגיש מההתחלה שגם אם עכשיו אני בסטטוס מסוים, אני אשתפר ושזה חלק מהתהליך - והיא צדקה לגמרי. הרגשתי שאני מתקדמת בכל אימון. החיבוק החם שכולן נותנות והפרגון, זה נותן המון. אני מתאמנת כבר חצי שנה לפחות והיד עוד נטויה. אוהבת ללכת לאימונים ומחכה להם".
גוטפריד מאמינה שבנוסף לביסוס המדעי בדבר ההשפעה המטיבה של ריצה על אחוזי ההחלמה, גם התמיכה הרגשית שהבנות מקבלת בקבוצה מסייעת לא פחות.
"קודם כל מחקרים מצאו כי ריצה בנפח שבועי של 4 ק"מ בשבוע יכולה לצמצם ב-87 אחוזים את הסיכון למוות מהמחלה. זה מטורף", היא מציינת. "אך גם לראות מישהי בתקופת טיפולים רצה או מישהי בת 70 שעושה את זה, זה נותן מוטיבציה ברמות שאי אפשר לתאר. זאת התמיכה שאת מקבלת שם. נשים חזקות, אמיצות ומבוגרות, חלקן באמצע טיפולים כימותרפיים שפשוט לא מוותרות לעצמן. אני רואה מלא סיפורים מעוררי השראה מסביבי, לכל אחת הסיפור שלה וזה מדהים. כמובן שידוע גם שהרפואה מכירה בזה שיש קשר הדוק בין גוף ונפש וקבוצה כמו שלנו נותנת מענה כמעט הוליסטי לתקופה הזו".
נראה אותך בעוד שנה צולחת מרתון?
"בינתיים נרשמתי ללייף ראן. עדיין מתלבטת לגבי המקצה, ומקווה מאוד שתוך כמה שנים אני אגיע גם למרתון מלא. זו בהחלט מטרה שאני מקווה להגיע אליה".
