ליטל אפרים בת ה־18 מראשון לציון, החלימה פעמיים מהסרטן שהפציע בגופה גם בגיל 11 וגם בגיל 16 וכששואלים אותה מאיפה הכוחות והאופטימיות, היא עונה שאין לה כל כוונה להיות ממורמרת ולרחם על עצמה. להפך. במקום לוותר על השירות הצבאי בגלל מצבה, היא בחרה להתנדב לשירות לאומי במערך הכבאות וההצלה, והיא נהנית מכל רגע. "אחרי שישבתי כל כך הרבה בבית בזמן הטיפולים, היה לי ברור שאני מתנדבת לשירות, שאהיה יעילה", היא מכריזה.
בכלל, יעילות ומבט קדימה הם שם המשחק מבחינת מי שחלתה לראשונה באוסטאוסרקומה בגיל 11 המוקדם מאוד, ואומרת שגילוי המחלה גרם לה להתבגר בעשור וללמוד שיעור בפרופורציות וסדרי עדיפויות בחיים.
איך הכול התחיל?
"שלושה חודשים היו לי כאבים מטורפים ברגל, והרופאים התעקשו שזה נובע משריר תפוס ומהעצם שגדלה. רק כשהגענו לרופא מומחה, הוא ראה בצילום שזה סרטן, וכבר ביום למחרת הייתי בבית חולים".
היית בת 11. מה ידעת על סרטן?
"כלום. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה".
ומה הרגשת כשהסבירו לך מה יש לך?
"זה היה שוק. הלם. בעיקר כשחשבתי על השיער שלי. אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריכה להתאפס ולהתחיל להילחם. אין שום אופציה אחרת חוץ מהחלמה. כשיש סיטואציה כזו מולך, את מתבגרת בשנייה ומבינה שצריך לשים את המשחקים בצד".
בלי כעס ומרמור
את הכוח, היא אומרת, קיבלה מהמשפחה ומהחברים שלא הפסיקו לתמוך בה בשגרה הקשה של האשפוזים הרצופים במשך חצי שנה, שבעקבותיהם עברה ניתוח מסובך.
"ניתוח קשה מאוד שנמשך תשע שעות, החליפו לי ירך בשתל, וגם ההתאוששות הייתה לא פשוטה, ושיקום שהתחיל רק בשבוע האחרון, עכשיו. הייתי בין הראשונים שעשו ניתוח כזה, והרופא פחד שיגרמו נזק לשתל ורצה להיות בטוח שהוא נקלט ומתפתח כמו שצריך והגוף מקבל אותו".
"צריך לדעת להתמודד בלי לעצור את החיים. הסרטן שינה אותי לגמרי, את לא תשמעי ממני התבכיינות, כי אני יודעת שאם קמתי בבוקר ועמדתי על הרגליים ואני בריאה – החיים מדהימים"
ובין לבין הסרטן חזר.
"נכון, בגיל 16. הוא החליט שהוא רוצה לחזור. לצוץ עוד פעם", היא אומרת כאילו מדובר בחבר לכיתה שמבקש סיכומים בהיסטוריה. "הוא חזר באותו מקום, הפעם זה היה יותר קל. עשיתי חצי שנה של טיפולים, חודשיים הקרנות וניצחנו גם אותו".
ומה עם כעס? מרמור?
"אין כעס, אין מרמור. מה זה יעזור לי? אני רוצה לחיות בראש טוב למרות המתנה המסוימת שקיבלתי".
אבל, לצד התחושות הללו היא אומרת שיש תמיד את הפחד שמא הסרטן יחזור. "אלה מחשבות ורגשות שלא ייעלמו לעולם, אבל צריך לדעת להתמודד בלי לעצור את החיים. הסרטן שינה אותי לגמרי, את לא תשמעי ממני התבכיינות, כי אני יודעת שאם קמתי בבוקר ועמדתי על הרגליים ואני בריאה – החיים מדהימים".
עם תמיכה וחיבוק
את התשובות על ההתמודדות עם מחלה שכל אימת העולם רבוצה עליה, יפגשו צופי "כאן חינוכית" במסגרת העונה השלישית של הסדרה "סליחה על השאלה ילדים", שעולה בימים אלה. לצד ליטל, עוד משתתפות ומשתתפים, חכמים, נבונים, יפים, שמדברים באופן רהוט על מורכבות החיים.
אחת מהן היא יעל שרוני, 15 וחצי, מרמת גן, שלאחר שסבתא שלה נפטרה מסרטן, החלה לפחד שמא המחלה תתנחל גם בגופה. "סבתא שלי נפטרה כשהייתי צעירה, וכל מה שידעתי על סרטן זה שיש קרחת ואז מוות. מאוד חששתי מהסרטן, וכל פציעה או דבר שנראה לי מוזר, הייתי שואלת את אמא שלי, 'אמא זה סרטן, אמא זה סרטן?' ובסופו של דבר צדקתי".
כלומר?
"כלומר, כשהייתי בת 11 וחצי, בארוחת צהריים קצת לפני חנוכה, כשהכול היה רגיל לגמרי, התחילו לי כאבים בצד ימין במותן. הראיתי לאמא, כי דאגתי, ואמא אמרה שזה שום דבר. בסוף, כשהכאב לא עבר, שאלתי שוב את ההורים, והם ראו בליטה, גוש, שיוצא מהמותן. באותו ערב הלכנו לרופא ילדים שעובד בשניידר, באותה קומה של האונקולוגיה, והוא שלח אותנו לצילומים ובדיקות, ובסופו של דבר אמרו לנו שזה סרטן העצמות, גושים בעצמות".
מה הרגשת?
"הייתי עם אמא ואבא בקומה שבע, באונקולוגית, והרופאה אמרה שהיא צריכה שהם ייכנסו לחדר ושאני אשאר בחוץ. כשאמא יצאה, היא התיישבה לידי ואמרה לי, 'יעלי, זה סרטן', ושתינו התחלנו לבכות בהיסטריה, ולהתחבק. נבהלתי מאוד. לא הייתי מוכנה עוד למות".
"סבתא שלי נפטרה כשהייתי צעירה, וכל מה שידעתי על סרטן זה שיש קרחת ואז מוות. מאוד חששתי מהסרטן, וכל פציעה או דבר שנראה לי מוזר, הייתי שואלת את אמא שלי, 'אמא זה סרטן, אמא זה סרטן?' ובסופו של דבר צדקתי"
כמו ליטל, גם יעל מדברת על העוצמה והתמיכה שקיבלה מהמשפחה, כולל האחיות עמית ונעם. "היה לי גב תומך ואוהב ומחבק וזה עדיין מאוד עוזר".
והבנתי שהיו לך קשרים מיוחדים עם ילדים במחלקה.
"הכרתי הרבה חברים במחלקה וגם בזכות טיולים ופעילויות שמגבשות ויוצרות בינינו חברויות. פתאום יש לנו דבר ענק שאפשר לדבר עליו ולהזדהות אחד עם השני וזה כיף נורא. זה עוזר לי להיות אני".
כיף? אמרת עכשיו כיף?
"הסרטן ביגר אותי וחישל אותי ולימד אותי המון על עצמי ועל החיים ועל פרופורציות. הכרתי אנשים מדהימים וזו חוויה", היא עוצרת לרגע וממשיכה: "חוויה מטורפת. יש את השאלה שתמיד שואלים, 'אם היית יכולה לבחור, האם היית מוותרת על הסרטן? והתשובה שלי היא חד־משמעית: 'לא'".
לא רק שלא הייתה מוותרת, שרוני גם מצאה את עצמה בתפקיד זו שמנחמת את חבריה, כששמעו שהיא חולה. "סיפרתי להם, הם היו בשוק. חלקם בכו כמובן וזה היה מצחיק שאני זו שיש לי סרטן, אבל אני צריכה לנחם את החברים שלי. אבל זה נותן לי גם כוח".
יעל בוכה כשהיא נזכרת בחבריה החולים שנפטרו. "כשאני חושבת עליהם, אני מתחילה לבכות. היה למשל איתי במחלקה ילד מקסים, בן 18, שפגשתי בפעם הראשונה כשהייתי שבוע באשפוז ולא יצאתי הביתה. הוא היה בחדר לידי, ובא לחזק אותי בעודו מטופל וזה היה מקסים. הוא הגיע עם גיטרה ועם חיוך ענקי והשמחה שלו יכלה למלא את כל כדור הארץ ועוד גלקסיות שלמות. מאוד עצוב לי לחשוב על זה שהוא לא כאן", היא אומרת ומספרת בדמעות שהיא נזכרת בו לעיתים קרובות יחסית.
היום את מנהלת חיים רגילים?
"טפו־טפו־טפו, מה זה חיים רגילים? אצלי הסרטן הוא עדיין חלק מהחיים", היא אומרת בבגרות שאין שנייה לה.
