בקובה, ארץ הולדתה, לד"ר דורייניס טורס מרטינז (41) היו רק שני סטים של בגדים וזוג אחד של נעליים. היה לה גם מעט מאוד אוכל, אבל הרבה שמחת חיים וגם הזדמנות אחת ששינתה את חייה: ללמוד לימודים גבוהים ללא תשלום. "בחרתי ברפואה כי רציתי לעזור לאחרים ולרפא ככל שזה בידי", היא מספרת.
השאיפה למצוינות לא הפתיעה אף אחד, שכן ד"ר טורס מרטינז, בת יחידה להוריה, לא הייתה צריכה לספר בבית איזה ציון קיבלה במבחנים – הם לא הכירו שם ציון אחר מ-100. אביה היה רואה חשבון שעשה הסבה לטבחות, ואמה עבדה כפקידה. השניים חיים עד היום בקובה. "הם עודדו אותי ללמוד ולהתקדם, כי לא רצו שאחווה את העוני והמחסור שהיו להם".
עוד בנושא:
בגיל 22 היא הכירה את אריה ינאי, ישראלי המבוגר ממנה ב-19 שנה, שהגיע לטיול בקובה וסיפור האהבה שלהם נמשך שלוש שנים, בעיקר בטלפון. "הבנתי שאין לי עתיד בקובה. הרווחתי ממש גרושים כרופאה. בגיל 25, ללא ידיעת הוריי, תכננתי את הבריחה לארץ. ידעתי שאם אספר להם, הם לא יתנו לי לעזוב הכול ולנסוע".
היציאה מהמדינה הקומוניסטית לא הייתה פשוטה כלל. "נאלצתי 'לסגור דיל' עם מבריחים שחיכו לי ולעוד כמה אנשים עם סירה באישון לילה". טורס מרטינז דמיינה יאכטה, וקיוותה שמחכות לה רק כמה שעות עד ההגעה לתחנה הראשונה - ארצות הברית, אבל מצאה את עצמה אחוזת אימה במסע ארוך ומסוכן בלב ים, שנמשך ארבעה ימים, ללא אוכל ושתייה, "כשאני אפילו לא יודעת לשחות".
"אני יכולה לומר שהיום אני מממשת את המוטו שלי שאומר, שלפני שאני רופאה, אני בן אדם. על זה בדיוק חלמתי. לעזור ולראות את המטופל בגובה העיניים. שהוא ידע שיש לו עם מי להתייעץ"
ביום הרביעי הגיעה לחופי ארה"ב. "העבירו אותנו למעין כלא שבו תושאלנו על ידי הרשויות. אי אפשר אפילו לתאר את מה שעברתי כדי להגיע לכאן. מאז שיצאתי מקובה, לא חזרתי לשם. ההורים שלי באים והולכים, אבל אני לא".
אהובה מישראל הצטרף אליה לסירוגין לתקופת שהות בת שנה בארצות הברית, וכשעלה בידה, הם הגיעו לישראל. "בארץ לא היו סביבי דוברי ספרדית. היה לי המון על הלב ורציתי לדבר עם מישהו על הכול, כך שנאלצתי ללמוד מהר עברית ובתוך חודש כבר דיברתי שוטף".
לפני שאני רופאה, אני בן אדם
בישראל החלה במסע חדש: היא עברה גיור וניסתה להרות. אחרי שנים של טיפולים נולדו התאומים אנאל ונתנאל, בני עשר היום. "שנתיים לאחר הלידה, כשסוף סוף הרגשתי שהגעתי לשלווה, עבר בעלי עבר משבר רפואי שטלטל את חיינו, והבנתי שאני צריכה לעבוד לפרנסת המשפחה".
במשך חודשיים עבדה במשק בית ולאיש ממעסיקיה לא היה מושג שמדובר ברופאה. "עד שאחת מהמעסיקות סיפרה לי שבתה לומדת רפואה, וסיפרתי לה עליי. היא לא האמינה ואמרה שהיא לא מוותרת לי ושאני חייבת לחזור למקצוע. היא שכנעה אותי לעבור את המבחן הארצי לרפואה וביררה עבורי את כל הפרטים והדרישות. היא גם עזרה לי להירשם לקורס עברית-רפואית וממש סללה לי את הדרך.
"עבדתי בפרך כדי לממש את זה: למדתי תוך כדי שאני מגדלת תאומים, מבשלת, לא מוותרת על כלום. ואני יכולה לומר שהיום אני מממשת את המוטו שלי שאומר, שלפני שאני רופאה, אני בן אדם. על זה בדיוק חלמתי. לעזור ולראות את המטופל בגובה העיניים. שהוא ידע שיש לו עם מי להתייעץ".
כיום ד"ר טורס מרטינס היא מומחית ברפואת משפחה וילדים ומנהלת מרפאת כללית לב שוהם במחוז מרכז כללית, סמוך למושב בית עריף, שבו היא גרה. לפני כמה שנים הגיעה אליה למרפאה אותה מעסיקה שבזכותה חזרה למקצוע. "כשהיא קבעה את התור, לא היה לה מושג שהיא הולכת לפגוש אותי וההתרגשות הייתה גדולה. אמרתי לה שאין יום שאני לא חושבת עליה, שאני מודה לה ושאלוקים שלח לי אותה".
