קנה אוטה (טנקה כיום) נולדה ב-2 בינואר 1903 בפגייה של מחוז פוקואוקה בקיושו, יפן. בגיל 19 היא התחתנה עם הידאו טנקה, בן גילה, ויחד פתחו השניים חנות קטנה שבה מכרו נודלס לצד קינוחים יפניים מסורתיים. במהלך השנים נולדו לזוג טנקה חמישה ילדים, וכאשר אחד מהם מת הם החליטו לאמץ ילד נוסף. אחרי פרישתה לפנסיה הגשימה גברת טנקה חלום ישן, וביקרה לראשונה בחייה בארצות הברית. גם שם, כמו בכל רגע בחייה, היא הקפידה להתנסות במאכלים מתוקים חדשים ושתתה שלוש כוסות קפה מדי יום. בזקנתה חלתה בסרטן המעי הגס, אבל הצליחה להחלים ממנו. הסיפור של קנה אוטה הוא סיפור חיים שגרתי למדי, אין בו משהו יוצא דופן. הדבר היחיד שמשונה בו זו העובדה שהיא עדיין חיה.
מי שאיחל לה השבוע ביפנית "עד מאה ועשרים שנה" בעצם איחל לה לחיות עוד שנה אחת בלבד, משום שהיא חגגה השבוע 119. אם היא תשרוד עוד כמה שנים ותמשוך עד 17 ביוני 2025, טנקה תירשם בהיסטוריה כאדם המבוגר ביותר שתועד אי פעם ותעקוף את השיאנית הנוכחית, הצרפתייה ז'אן-לואיז קלמן. כרגע מסתפקת טנקה בתואר האדם המבוגר ביותר שעדיין חי ברגע זה.
2 צפייה בגלריה
קנה טנקה, האישה החיה המבוגרת ביותר בעולם כיום. אל תאחלו לה "עד 120", היא מכוונת ליותר
(צילום: רויטרס)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות ב"מדור לחיפוש":
טנקה מובילה רשימה ארוכה של כ-600 בני אדם שחיים על פני כדור הארץ לפחות 110 שנים, 90% מהם נשים. בנוסף, 47 בני האדם המבוגרים ביותר שחיים כיום הם נשים. הגבר הזקן ביותר שנמצא בחיים מתברג רק במקום ה-48. נשים חיות הרבה יותר זמן מגברים – זו עובדה. קחו מאה בנים ומאה בנות שנולדו בתחילת שנת 2020; 46 בנים ו-61 בנות – כלומר שליש יותר לטובת הבנות – יגיעו לגיל 80 ויזכו לחיות גם במאה ה־22. הפער הזה נמצא בכל יבשת, בכל מדינה, בכל שנה, בכל עידן, אולי למעט שנת 1870 בארצות הברית שבה ניצחו הגברים על חודה של עשירית: הם חיו בממוצע 44 שנים בעוד הנשים חיו בממוצע 43.9 שנים. אבל זו נחמת עניים, וזה קרה ממש מזמן. השאלה הגדולה היא למה נשים חיות יותר מגברים.
בשנות ה־70 של המאה שעברה חשבו החוקרים כי התשובה לשאלה טמונה בעיקר בהבדלים מהותיים באורחות החיים בין גברים ונשים. נתוני העישון תמכו בתיאוריה: בעוד 30% מהגברים מעשנים, רק 19% מהנשים מעשנות. גם ההבדלים באורחות המוות מחזקים את הנקודה: גברים מתאבדים פי 3.5 מנשים. באופן מסורתי, במדינות מערביות הנשים מודעות יותר לבריאות, נבדקות יותר על ידי רופאים, מעשנות ושותות פחות, ממושמעות ומצייתות יותר לחוקים, נוטלות פחות סיכונים ונהרגות פחות בתאונות דרכים. גברים גם נוטלים סיכונים גדולים יותר - הם עושים ספורט אתגרי, מנסים לכבוש יעדים בלתי אפשריים וחווים משברי גיל בצורה פומפוזית, חיצונית, אינפנטילית וראוותנית.
אומנם זה נשמע כמו קשקוש מקושקש, שנכתב בממלכת הבומרים על ידי רוכב הארלי דיווידסון שסובל מעוויתות בטן תרבותיות וניסיון חיים אורבני אך אין לו אחיזה במציאות. אבל לא, מדובר בעניין שמבוסס על מחקרים של שנים. בז'רגון המדעי קוראים לזה "שיטיון טסטוסטרון". מחקר שנערך ב-1998 על תוחלת החיים של גברים ונשים במדינות שונות תומך בנימוק ההתנהגותי: במדינות מתפתחות נשים עדיין חיות יותר, אך הפער הממוצע בין תוחלת החיים של הנשים לתוחלת החיים של הגברים קטן יותר לעומת הפער במדינות מערביות. ועדיין, גם אחרי ניכוי הממד ההתנהגותי והתרבותי, נשים פשוט חיות יותר; וגם כאשר בוחנים נתונים של תמותה בגיל מבוגר יותר, שבו היצר ההרפתקני מרוסן יחסית ולגבר-גבר הממוצע פחות דחוף לחיות על הקצה, עדיין נשים חיות יותר.
בשנים האחרונות בוחרים רוב חוקרי הגילנות להתמקד פחות במדעי ההתנהגות ויותר במדעי הטבע. סטיבן אוסטרד, חוקר מאוניברסיטת אלבמה בברמינגהם, לא השתכנע כי הסיבה קשורה בהכרח בפער שבין מדינות עשירות ועניות – וניסה על עכברים זכרים תרופות שהאריכו את חייהם אך לא השפיעו כלל על תוחלת החיים של העכברות. היה לאוסטרד ברור: בדיוק כמו שיש הבדלים בין עכברים לעכברות, יש הבדל בין גברים לנשים. שום דבר פה לא יכול להיות מקרי. יש סיבה לפער הזה, והיא חייבת להיות מדעית. וזה מדהים, כי בינתיים אין תשובה חד-משמעית לשאלה הזו, אבל אנחנו מתחילים להתקרב. באמת.
העובדה שהניסוי של אוסטרד נערך רק בשנים האחרונות היא תוצאה של הנחיה ברורה וגורפת של מכוני בריאות עולמיים לפני כחמש שנים, כי יש לחקור בעלי חיים משני המינים בכל פעם שרוצים לקבל תוצאות שעוסקות בהבדלים בין המינים. זה נשמע כל כך טריוויאלי, אבל עד אז התבצעו רוב הניסויים המגדריים במעמד מין אחד בלבד. הסיבות: תקציב וזמן. כדי לבדוק שני מינים נדרש תקציב כפול לעומת מחקר של מין אחד, ובדרך כלל זה גם משפיע על הזמן שעובר עד לקבלת התוצאות – לא תמיד כפול, אבל לבטח ארוך יותר ויקר יותר. בקונפליקט הנוכחי בין מדע לכסף ניקח את הצד של המדע המדויק. כאלה אנחנו – איינשטיינים קטנים.
לפני כשנה בחנו חוקרים אוסטרלים מאוניברסיטת ניו סאות' וויילס 229 מיני בעלי חיים והגיעו למסקנות: המין שיש בו שני כרומוזומים זהים הוא זה שיחיה בממוצע יותר שנים. אצל היונקים יש לנקבות כרומוזומים זהים (XX), ואילו אצל זכרים ההרכב שונה (XY). אצל העופות, לעומת זאת, יש לזכרים הרכב כרומוזומים זהה (ZZ) ואצל הנקבות שונה (ZW). בכל אחד מהמינים שנדבקו, מי שיש לו זוג כרומוזומים זהים חי בממוצע 17.6% יותר מזה שיש לו כרומוזומים שונים, אבל יש פער בין מינים שונים ובין מחלקות שונות. חתולה, למשל, תחיה 20.9% יותר מהחתול. נחליאלי, לעומת זאת, יחיה רק 7.1% יותר מהנחליאלית. אצל התיקן הגרמני נרשם הפער הגדול ביותר בין המינים – הנקבה חיה 77% יותר מהזכר.
אצל בני אדם, הזכר מקבל X מהאם ו־Y מהאב. הנקבה מקבלת X מכל אחד מהוריה. אחד ה־Xים של האישה אמור להיות מושבת, לכאורה - כך חשבו פעם. החידוש: הוא לא באמת מושבת, או לפחות לא כולו מושבת. אצל נשים, 15% מה־X "הדומם" עדיין עובדים בצורה מסוימת. אם לגבר יש בעיה עם ה־X, ה־Y לא ממש יכול לסייע, אך אצל הנשים ה־X המושבת יודע לבוא לעזרת חבר. במקרים מסוימים זה סיוע שיכול להיות משמעותי, לפעמים ברמה של הצלת חיים. השוואה שנערכה בין ארבע קבוצות של עכברי מעבדה - XX עם אשכים, XX עם שחלות, XY עם אשכים ו־XY עם שחלות - הניבה תשובה ברורה: ה־XX הצליחו לחיות יותר.
במחקר שהתפרסם במגזין Scientific Journal ב־2006 נטען כי התשובה קשורה בפריון וברבייה. לפי המחקר, שמתבסס בין היתר על נתוני מרשם האוכלוסין ביוטה בשנים 1919-1820, ישנו מתאם בין שיעור ילודה נמוך יותר לתוחלת חיים ארוכה יותר. עד אותו זמן, גברים חיו בממוצע שנתיים יותר מנשים. ירידה בפוריות שמתועדת בשנים 1880-1870 השפיעה באופן קיצוני על תוחלת החיים: בעוד מספר הילדים הממוצע שילדה אישה אחת ירד מ־8.5 ל־4.2, גילה הממוצע עלה ב־12%. באותו זמן, גילו הממוצע של הגבר עלה ב־2% בלבד. השילוב בין עידן רפואי לא מתקדם מספיק שהוביל לתמותת נשים במהלך לידה, היעדר אמצעי מניעה מחד ואיסורים דתיים מאידך, ונקודת מוצא בדמות תוחלת חיים קצרה יותר ביחס לימינו הוא כמובן ההסבר לכך.
נקפוץ בחזרה לימינו, כי שם יש יתרון גדול לרבייה ואנחנו באנו להרים: התכונות של נשים שקשורות ליכולת לשאת ילדים בתוכן – לסבול מתח ולאגור מזון – מהוות סיוע אבולוציוני קריטי להישרדותן. הבעיה הגדולה של עידן הסושיאל היא שבכל פעם שמישהו בא להרים, יש מי שמוריד: גיל המעבר מוריד את רמת האסטרוגן אצל נשים. האסטרוגן עוזר במניעת מחלות. ירידת האסטרוגן ותחילת גיל המעבר מאיצות את ההזדקנות בקרב נשים ב־6%, ומזמנות רעות חולות כמו מחלות לב, פגיעה קוגנטיבית והיחלשות העצם. ככל שגיל המעבר מתחיל מאוחר יותר, כך גדלים סיכוייה של האישה להאריך ימים. ג'ניפר גאריסון, חוקרת הזדקנות, מצהירה כי היא מתכוונת לבטל את גיל המעבר וקוראת לו בשמות גנאי: "מערכת ביולוגית כפייתית ולא מעודכנת", כלשונה. ביטול גיל המעבר אומנם יעלה לנשים בעוד הרבה שנים של מחזור חודשי ובחשש תמידי מפני היריון בלתי רצוי, אבל גם יאריך את חייהן במידה ניכרת. יעבור עוד זמן רב עד שמישהו יחשוב על תיקון דומה אצל גברים. עד אז גברים ימשיכו לחיות פחות, והפער בין תוחלת החיים של שני המינים רק יגדל.
על פי מרכז הבריאות העולמי, נשים שורדות טוב יותר מגברים 13 מתוך 15 סיבות המוות המרכזיות. אלצהיימר היא סיבת המוות היחידה שבה הנשים "מנצחות" את הגברים. בשבץ מוחי יש תיקו מוחלט בין גברים לנשים. בכל שאר סיבות המוות הגברים שולטים. נשים מתות, רק מאוחר יותר. זו עובדה: בכל מה שקשור לתמותה, הרבה יותר משתלם להיוולד אישה. לגבי החיים עצמם – כל אחד ואחת מוזמנים לעשות את השיקולים שלהם בעצמם.
