בשבועות האחרונים, עם התגברות קצב הפיגועים, ניצבים הצוותים הרפואיים בבתי החולים שוב בחזית ולא אחת נאלצים לבשר למשפחות את בשורת איוב. איך עושים את זה נכון? "זה כמעט אף פעם לא נכון", אמרה היום (א') לאולפן ynet סיון חבר, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב. "זה תמיד קוטע את החיים של המשפחה שהגיעה לסיטואציה הזאת. אבל בחדר המיון אנחנו מנוסים בנושא. עובדים סוציאליים מועסקים בו באופן קבוע".
קראו עוד:
חבר אומרת שגם בימי שגרה מתמודדים הצוותים הרפואיים עם פצועים שונים, וגם במקרים אלה יש להודיע למשפחה. "גם כשאנשים נפצעים, אנחנו צריכים לאתר את קרובי המשפחה שלהם, וכשמגיע קרוב המשפחה, אנחנו צריכים לתווך לו מידע, לראות מה אפשר לספר לו, מה הוא רוצה לדעת", היא מסבירה.
קורה שהרשתות החברתיות מקדימות אתכם, וכשאתם מתקשרים לבני משפחות של נפגעים, הם כבר יודעים משהו?
"בשנים האחרונות נדיר שהם לא יודעים שום דבר. הרשתות החברתיות גורמות נזק לא פשוט. לפעמים המשפחות מקבלות מידע לפני שאנחנו מצליחים להגיע אליהן, אבל התפקיד שלנו הוא עדיין מאוד חשוב: לתת את המידע הנכון והרלוונטי, לא דברים שמסתמכים על שמועות. אנחנו עוזרים למשפחות לנווט את המסלול שלהן בתוך הכאוס הגדול שנקרא חדר מיון".
בצבא יש קציני נפגעים, ויש תהליך שלם של עזרה למשפחות. איך זה בחברה האזרחית? האם מישהו מלווה את המשפחות אחרי שהטיפול ביקירן מסתיים?
"בזמן האשפוז אנחנו עוטפים אותן לאורך כל הדרך. אחד התפקידים שלנו הוא לתווך אותן החוצה, לפי הצורך. לרוב אנחנו עובדים עם עיריית תל אביב-יפו, שהיא מאוד חזקה ומאוד עוטפת. אנחנו יודעים ליצור איתה את הקשר הנכון. אנחנו עובדים גם עם קופות החולים, ובמקרה של פעולות איבה, גם הביטוח הלאומי תמיד נמצא בתמונה".
איך הצוותים מתמודדים עם הקושי הזה שחוזר לחיינו?
"אנחנו מנסים לתמוך, לעזור ולדבר. לכל הצוותים יש גם הדרכות פרטניות וקבוצתיות. אבל עם כל העזרה, העבודה בבית חולים משפיעה ונותנת את אותותיה. מצד שני, אנחנו מאוד אוהבים את מקום העבודה שלנו, מרגישים את השייכות ואת החיבור. אנחנו לא סתם עובדים פה. כל אחד גם משתמש בדרכי העזרה העצמית שלו".