אני חשה צורך לומר מיד בהתחלה: גיל 50-55 מסתמן כגיל שבו לנשים נגמרת הסבלנות לבולשיט. מצידי תקראו לזה "מי טו" של גיל המעבר. אפס סובלנות לגזלייטינג, ניצול, חירטוט, הדרה או איומים. עשר השנים האיומות שמתחילות לפעמים בגיל 45 או קודם, הן לא פשוטות, קודם כול מבחינה בריאותית. הגוף שלך אומר את דברו באופן ברור. בחלק הזה של גיל המעבר, כך למדנו בטורים הקודמים, דווקא אפשר לטפל בקלות יחסית. זה לוקח קצת זמן לדעת מה בדיוק עוזר לכל אחת ואחת, אבל ניתן להשיג הקלה משמעותית בסימפטומים (לרשימה המפוארת היכנסו לטורים הקודמים).
הפרקים הקודמים של הסדרה:
אחות לצרה, בואי נודה על האמת. נשים מגיעות לגיל 50 באפיסת כוחות. העצב הקיומי שחי לצידך במשך שנים ארוכות כל כך, הופך למהות, והשמחה כבר לא קלה כל כך כמו פעם. העולם אולי הפסיק לבוא אלייך בדרישות , אבל את המשכת לדבר לעצמך בטון אכזרי שאין בו טיפה אחת של חמלה. מבחינת החברה, הפכת לשקופה. תמו הימים שבהם נעורייך המיסו כל דלת אפשרית. אולי נבהלת בקלות כל החיים, אולי התרגלת לחנוק כעסים ואז, בדיוק בנקודה הזו, דברים מתחילים להתמוטט. לא פעם, זהו גם זמן פרידות. הורה קרוב, חיה אהובה, חברים טובים, מחלה. לפעמים זה מרגיש כאילו הצרות מתעצמות מסביבך, ואת רק הולכת ונחלשת.
לוקח זמן להבין שאת בתהליך, ובדרך כלל, כמו מחזור ראשון בגיל 11 מול כל הכיתה, גיל המעבר יתגנב אליך די בהפתעה. טרום מנופאוזה, מנופאוזה, סוף מנופאוזה - גם הגיהינום שלך מתחלק לשלושה חלקים, וכל חלק, יפגוש אישה אחרת שתרצי להיות. די. את מרגישה שזה מספיק לך. את רוצה לנוח. פתאום מתחילות לצוץ שאלות קשות, שרק גלי חום יכולים לעורר: מי את ומה את רוצה מהחיים שלך.
אישה חדשה
מוזר. הבטיחו לך שאם תתחתני ותעשי ילדים, תהיי מאושרת עד עצם היום הזה. יכול להיות שהצ'ק הזה חזר ללא כיסוי? "אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימי לרוח?" הפוך, גוטה, הפוך. "זה שאני חיה לי מיום ליום, לא אומר שאני מפזרת את ימי לרוח". תנשמי את זה רגע.
אופרה ווינפרי אמרה פעם, "כשהעולם סביבך קורס ואת לא יודעת מה לעשות, פשוט שבי בשקט. שבי רגע אחד בשקט, ואל תעשי כלום". גיל מעבר הוא הזדמנות עצומה לחשב מסלול מחדש, להיות אישה חדשה, אולי זו שרצית להיות כל חייך. חדשה מכל הבחינות: בריאותית, גופנית, נפשית, רוחנית, יו ניים איט. את לא צריכה לבחור. את יכולה לקבל את כל החבילה. את יכולה להשיב את השמחה שנשתכחה. איך אומרת גיבורת הסדרה "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד? "אל תחכי למישהו אחר. תהי את הבן אדם הזה, שלו את מחכה".
עבור כל מי שהרגישה או מרגישה כמוני, אבודה וכועסת, נטולת מידע אפקטיבי, חשופה לגחמות, הפחדות או הכחשה - הנה רשימת השחרור שלי, הפסיעות שלי בדרך להתמודדות, בינתיים, בתקווה שתשאיר אותי בחיים יותר שלמה, פחות נאבקת, מתחילה מחדש:
טיפול רפואי
חד משמעית. בין אם החלטת לקחת הורמונים סינטטיים, הורמונים זהים ביולוגית, טיפול אסטרוגן מקומי, ציפרלקס, מדבקת אסטרוג'ל, או לחיות רק על גלי חום ותוספי תזונה - הכל בסדר. כבר הבנו שאין פה דרך אחת, ושבכל שביל שתבחרי יש סיכון. החיים הם רולטה, פשוט קחי החלטה אחרי ייעוץ מתאים.
נשים שלוקחות הורמונים מדווחות על הרגשה מופלאה, על שיבת הנעורים. אני מאמינה להן וקצת מקנאה. מצד שני, כירורגיות השד והאונקולוגיות שאיתן דיברתי אמרו שהן מקבלות חלחלה מעצם המחשבה על טיפול הורמונלי, גם אם לא לציטוט. מה שבטוח זה שהכול פתוח בפניי, ואני המחליטה הסופית על חיי. כך אמרה לי אחת המרואיינות: "הייתי ממש נגד הורמונים כל חיי. כשהתחילו כל תופעות גיל המעבר במשך שנה לא עלה בדעתי לקחת הורמונים סינטטיים, אמרתי שאעשה הכל רק לא אכניס את הדברים האלו לגוף שלי, ולמדתי שיעור חשוב. לא לבוא במחשבה מקובעת. היום אני אישה אחרת, ההורמונים האלו הצילו לי את החיים. השינה, העור, המיניות, אי אפשר להשוות את זה לאישה שהייתי לפני. מצד שני, יהיו נשים שזה לא יתאים להן והן מתמודדות וחיות עם זה בשלום".
תכשירים מקומיים
זה עושה פלאים. איך אמרה ד"ר רותי וייזל באר? "לפנק נרתיק". סקר שנערך לאחרונה על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה עבור מותג חדש שפיתחה חברה ישראלית לג'ל אינטימי עשוי מאצות, מגלה שכ-20% מהנשים בגילאי 35-60 לא נמנעות כלל מיחסים למרות היובש, הכאב ואי הנוחות, מפחד לפגוע בזוגיות ועוד 15% נמנעות במידה מועטה. בממוצע כ-20% נמנעות במידה רבה או לחלוטין מיחסי מין, ובקרב גילאי 55-60 הסטטיסטיקה אף מגיעה ל-27% מהישראליות. כך או כך, נמצא שסה"כ כ-50% נמנעות במידה כזו או אחרת מיחסי מין. בשוק קיימים כמובן תכשירים נוספים. החל מטבליות אסטרוגן ואגינליות כמו ואגיפם, אינטרה רוזה ועד קרמים למיניהם. לא חסר.
ניסוי ותהייה
זה שהחלטת לטפל בעצמך זה נהדר, אבל מי אמר שהטיפול יתאים לך? היומיים שלקחתי הורמונים סינטטיים שרשם רופא קופ"ח, היו הנוראים ביותר בחיי. אחר כך ניסיתי גם הורמונים זהים ביולוגית. זה היה יקר, זה היה מסובך אבל הרגשתי יופי. בוקר אחד קמתי עם גוש בצוואר, וזה היה הסוף גם של זה. במשך שבע שנים הייתי על סימידונה בלבד, אבל הייתה בעיה עם תפקודי כבד. עכשיו אני בבירור ריאומטולוגי שיאשר לי לקחת אסטרוג'ל במינון נמוך. נראה מה יהיה.
מחקר אישי
כשהתחלתי ללמוד את הנושא, דיברתי עם הרבה מאוד נשים, וחיפשתי כל דרך להשיג מידע. גוגל, ספרים, מאמרים, וגם רשתות חברתיות, בהחלט. רופאים מבוגרים מאוד הסבירו לי איך אני צריכה להרגיש עם השחלות שלי, הרחם שלי, ובכלל, עם עצמי. עם כל הפחדה ואזהרה הרגשתי שאני קמלה יותר ויותר וקיבלתי דיכאון. בשנה האחרונה יש התעוררות לטובה. נשים מסירות מעליהן את הפטרוניות הזכרית, שקובעת עבורן איך להרגיש, מה לחשוב, ואילו תרופות לקחת.
ספרים בולטים שיכולים לספק לכן מידע ואינפורמציה מקצועית ואישית: טלי רוזין כתבה מזמן את "המדריך הישראלי לבנות ארבעים פלוס". לא מזמן יצא הספר "כל מה שאת חייבת לדעת על גיל המעבר" של ד"ר ג'ן גונטר, רופאת נשים ופמיניסטית אקטיביסטית אותו ערכה ד"ר נועה חובב. ענת לב אדלר כתבה את הרומן המצליח "אישה בעונת מעבר" שמתאר באומץ את מסלול ההתמודדות הנשית, ויש גם את "הורמוניה" של הנטורופטית פזית פרטוש פרסי, ו"מסע נשי אל גיל המעבר" של מירה ארצי פדן. "הורמוניה" אגב, הוא לא רק ספר אלא גם פודקסט מעניין במיוחד, שעוסק בכל האספקטים של הורמונים בגוף ומשתף מידע בנושא הורמונים זהים ביולוגית. "בסופו של דבר", אומרת פזית וצודקת מאוד, "הכל מתחיל ונגמר בהורמונים".
ניה תנועי
אם יש משהו חדש בחיי, כזה שמשנה אותם לטובה, זו התנועה. חשוב להבין, התנועה היחידה שאני עושה בחיים, היא התנועה מהסלון למקרר, בדרך כלל תוך כדי לעיסה. הפעם האחרונה שרצתי ממש מהר, הייתה כשעמדו לסגור את הקיוסק ונורא התחשק לי קרמבו. ספורט או פעילות גופנית הם מילים שאני לא אוהבת. בגיל שש אמא שלי רשמה אותי לחוג בלט. כולן היו דקיקות גמישות וחיוורות ואני הייתי ילדה עגלגלה ועצלנית. המורה הייתה חניכה למסורת בולשביקית. זה לא עבד, והייתה גם השפלה.
בהמשך ניסיתי להשתלב בחוגי ריקוד ללא הצלחה. אבל את מורה לפסנתר, צעקתי על עצמי בראש, יש לך קואורדינציה - לא עבד. הקבוצה פנתה ימינה, חיימק'ה שלי פנתה שמאלה. וכך עברו להן שנים ארוכות של רביצות ולעיסות במקביל, עד שמצאתי את ניה. באתי, ולא האמנתי. אני? רוקדת? ניה היא טכניקת תנועה שמשלבת תשע שיטות תנועה שונות. שלוש טכניקות מתחום המחול המודרני ג'אז ודאנקן, שלוש מאמנויות הלחימה טאי צ'י, טאיקוונדו ואייקידו, ושלוש טכניקות ריפוי, יוגה, פלדנקרייז ושיטת אלכסנדר. נשים בכל גיל רוקדות ביחד.
אז מה מיוחד בזה? הנה מה שאומרת טולי קרמזין, המדריכה שלי, אישה-פלא שכולה זריקת אנרגיה ושמחת חיים, שמאז 2011 רוקדת ומפיצה את ניה ברחבי הארץ ובעולם: "ניה שומרת על הגוף, מחזקת אותו ומביאה להתרוממות נפש. זו טכניקת תנועה שמאפשרת לכל אישה לרקוד מתוך הנאה והקשבה לגוף, לצלילי מוזיקה מטריפה". קהילת "טוליניה" נעה סביב הגילים 28 עד 70 פלוס. מאז שהתחלתי, ניה הפכה לחוויה שאני מחכה לה בקוצר רוח. היא מחזקת אותי, היא מלטפת אותי, היא גורמת לי אושר עילאי. והכי חשוב: אני זזה!
תמיכה נשית
פעם זה היה לא מוחלט מבחינתי. בכל פעם שמישהי הייתה אומרת "קבוצת נשים" או "מעגלי נשים', הייתה מצורפת לזה גם המילה "העצמה" ואין מילה שאני שונאת יותר ממנה. למה אני צריכה העצמה? אני מועצמת מלידה, תודה. חשבתי שמגיעות לשם נשים כדי לברוח מחיי נישואים מעייפים, כדי לברוח ממטלות משעממות. איך טעיתי. המלצה חמה לקהילת On fire בפייסבוק, בהנהלת ליאת זנד ועינב בן יהודה, שגם משמשת כקבוצת תמיכה וגם מעדכנת בכל המחקרים האחרונים.
קבוצה נוספת שגיליתי לאחרונה נקראת "האישה הפראית" בהנחייתן של מלכה אשר ואפרת ארגמן (בפייסבוק: האשה הפראית קמה לתחיה) בעקבות הספר "רצות עם זאבים" שכתבה קלאריסה פינקולה אסטס, ספר חובה לכל אישה בעיניי. פתאום חום, פתאום תמיכה, פתאום סיפורים, פתאום אהבה.
וישנה גם קבוצת "נשים לגופן"- שיח נשים ממגוון שכבות האכולוסייה, עמותה ששמה לעצמה מטרה להעלאת מודעותן של נשים ונערות לזכויותיהן ביחס לגופן, למיניותן ולבריאותן, בכל ההיבטים, וכל זאת בגישה בריאותית הוליסטית מקיפה, כך נכתב בקבוצה.
משהו אחד שלא עשית קודם
כמורה לפסנתר אני משוחדת. המוזיקה משנה את חיי ואת חיי התלמידים שלי יום-יום, ושעה-שעה, עד כדי כך. בשבוע הבא אני מתחילה להתנדב בחוות החיות "להתחיל מחדש" במושב חרות. לעבוד בחווה ולעזור לבעלי חיים שעברו התעללות היה מאז ומעולם חלום ילדות שלי. שם בחווה נמצא גם "מרכז חירות ללימודי חדשנות וקיימות ע"ש אגם לוי ז"ל' שאותו הקימו העיתונאית אורלי וילנאי וחוקרת המוח ניצן מייזלס. להיות חלק מבית ספר לחמלה שמלמד תלמידים מכל הארץ איך להמציא מיזמים לטובת בעלי החיים, מפיח בי, באופן אישי, תקווה חדשה. מצד שני, אולי החלומות שלך קשורים פחות לבוץ ותבן. אולי את רוצה לעשות תואר שני? לנסוע לבד לטייל בעולם? לעבור דירה? להתגרש? ואולי את הכול? העולם הוא קשוח, אין יותר קשוח ממנו, אבל זה לא אומר שאת תשבי לבד בחושך. קומי עכשיו, ולכי לתכנן את המסע החדש שלך אל עצמך.
יוגה נשית
רגע, לפני שאת מדלגת. יוגה זה לא אני, הנה אמרתי את זה. גם לא מדיטציה. ובכל זאת, ככה מתחת לאף שלי, נפתח סטודיו שמלמד יוגה. במשך חודשיים עברתי מולו בשאט נפש. למי יש עצבים לעשות מדיטציות? ומה זה בכלל יוגה נשית? בסוף הלכתי. כשתמי אריאלי, המורה הבכירה אמרה: "עכשיו לכווץ את רצפת האגן" רציתי למות. זה לא פשוט לי, יוגה. אני יותר אוהבת ארטיק שוקו בננה. למה אני עדיין הולכת? "היוגה הנשית מחזירה נשים למקורות הכוח הטבעיים בכל הרמות", מוסיפה תמי. "היא מחזקת נשים במיוחד בתקופה הזו של גיל המעבר, ומשפרת מאוד את איכות החיים". אני עדיין לא מצליחה לעשות את כל התנוחות, אבל משהו בי מתחיל להירגע.
שינוי תזונה
זה לא במקרה שברשימה שלי, שינוי תזונה לא נמצא במקום הראשון, היכן שהיה ראוי להיות. במערכה הזו אני מפסידה יום-יום שעה-שעה. לשינוי תזונה יש חלק עצום בהקלה בתסמיני גיל המעבר ובשיפור הבריאות בכלל. אני מבינה את זה היטב, גם בשעה שתיים בלילה, בעיצומו של פסטיבל תפוצ'יפס, גם כשאני מחממת פיצה או טורפת קופסת וופלים.
למרות כל זה, אני יותר מודעת, יש יותר ירקות במקרר שלי, גם אם הם נרקבים בסוף, ולפעמים, בימים טובים, אני קוראת קצת מה שכתוב על אריזות. בשר הפסקתי לאכול וגם חלב, לא מטעמי בריאות, אני מודה, יותר מטעמי הזדהות עם אסון בעלי החיים. גיליתי את עולם התחליפים, והוא מפתיע אותי לטובה בכל פעם מחדש. תזונה, כך אני מרגישה, הולכת להיות הדבר הבא שלי בהתמודדות אל האושר.
מיניות
שמעתן את ד"ר רוית נחום: יש סקס אחר, ואסור לך לוותר על חיי מין, הם יכולים להיות טובים יותר מאי פעם (לא לשכוח "לפנק נרתיק"). לא מעט נשים מחכות ל"דבר האמיתי" אבל אין דבר כזה. די. הנה הצעה שערורייתית משהו, שהגיע הזמן ליישם ממש עכשיו: מיניות טובה יכולה לפרוח גם מידידות, משיכה או אפילו מיחסים שאינם שלמים. היא יכולה לפרוח בכל מקום שהיא עושה לך טוב. אז קחי לך מאהב אחד או שניים, או אפילו שלשה. (המציאות בתגובה: פחחחח), או אל תקחי כלום. מה שבא לך טוב. "אני מרגישה שהתקופה הזאת בחיי היא הכי טובה", אומרת חברה שלי ג'ודית. "אני מחוברת יותר לרצונותיי ולגוף שלי, וסקס לא מנהל אותי יותר. לא אכפת לי למצוא חן בעיני אף גבר ואני פועלת ממקום הרבה יותר רגוע ושלם. גם סקס הוא מענג יותר במובן של, אני יודעת איך אני רוצה שיגעו בי, ועוד יותר איך אני לא רוצה, ואני לא מפחדת להגיד את זה".
אחרון, אבל בעיני, הכי חשוב בעולם: שחרור נפשי
אם יש משהו אחד שעובר כחוט השני בתהליך הנשי המשמעותי כל כך בתקופה הזו, הוא השחרור. ממה להשתחרר, את שואלת? ממה לא? להשתחרר מהמחשבה שהאושר קשור רק בזוגיות. להשתחרר מהדיבור הפנימי האכזרי וחסר החמלה, להשתחרר מרגשות האשמה על בינג'ים מול נטפליקס בחוסר מעש, להשתחרר מהרצון להוכיח, להשתחרר מהפחד לכעוס, להשתחרר מחזיות! להשתחרר מהפחד מלחוות, מלחיות, מלהיות. להשתחרר מהספקות, מהבהלה. להשתחרר מהפחד להיות לבד. סבתא שלי, שורדת שואה גיבורה, אמרה פעם, שבכל מקום שיש לה בו ארון ספרים ופסנתר, היא אף פעם לא לבד.
גם את לא לבד. קומי, צאי.
