(צילום: משי בן עמי)
החיסונים נגד הקורונה יוצרים תקווה ל"חיסון עדר", כלומר, כשחלק ניכר מהאוכלוסייה תהיה מחוסנת. אבל הדרך לכך עוד ארוכה מאוד, ועל אף שהחיסונים הראו יעילות גבוהה מאוד במניעת תחלואה בקורונה, עדיין לא ברור האם הם מונעים מהנגיף לעבור מאדם מחוסן לאדם אחר. כלומר, האם מי שמתחסן נגד קורונה, עלול להפיץ את המחלה לכאלה שאינם מחוסנים או שאינם יכולים להתחסן – כמו ילדים?
השאלה האם החיסון מונע מהמתחסן להדביק אחרים אינה ייחודית רק למגפת הקורונה והיא נדונה כבר שנים ארוכות תחת המונח "חסינות סטרילית", והייתה גורם מרכזי בחיסול מגפה אחרת – אבעבועות שחורות.
מחלת האבעבועות השחורות, או "ווריולה", תקפה את בני האדם במשך אלפי שנים. ראיות לכך נמצאו על מומיה בת 3,000 שנים של הפרעונים. הדיווחים מצביעים על כך שנגיף האבעבועות השחורות התפשט ברחבי העולם במאה הראשונה לספירה, ובסופו של דבר הוביל למגפה בת מאות שנים.
היסטוריונים סבורים שמגפת האבעבועות הרגה מעל 300 מיליון בני אדם בין שנת 1900 עד למיגורה הרשמי בשנת 1980. המאבק נגדה עורר את מאמצי החיסון המוקדם והוביל לפיתוחו של החיסון של הרופא האנגלי אדוארד ג'נר בשנת 1796. החיסון לא רק שהגן מפני מחלה אצל המתחסן, אלא גם יצר את אותה "חסינות סטרילית", כלומר – תגובת המערכת החיסונית של הגוף הביאה לחיסול מוחלט של הנגיף כך שהמתחסן גם לא העביר את המחלה הלאה.
לא כל החיסונים מחסלים את הנגיפים
מצב של חסינות סטרילית, כלומר חיסול מוחלט של הנגיף על ידי החיסון, הוא שאיפה של כל מפתחי החיסונים נגד הקורונה, אבל הוא לא הכרחי לחיסול מגפות. כלומר, על ידי הפחתת העומס הנגיפי בגוף, ניתן להפחית משמעותית את סיכון ההדבקה, כך שהמגפה יכולה להיעצר.
כך קרה למשל עם פיתוח החיסון נגד נגיף הרוטה האלים, שגורם למחלת שלשולים והקאות קשה בתינוקות וילדים, עד כדי התייבשות ואפילו מוות. החיסון מונע מהנגיף להשתכפל בגוף, אבל הוא אינו משמיד אותו לחלוטין. עשר שנים לאחר כניסת החיסון, מספר הבדיקות החיוביות לנגיף הרוטה – כלומר מספר החולים במחלה, צנח בתשעים אחוזים.
דוגמה נוספת היא של חיידק השעלת – בורדטלה פרטוזיס. החיסון נגד המחלה לא משמיד לחלוטין את החיידק. אבל הכנסת החיסון בשנות הארבעים, הפחיתה את מספר המקרים באופן משמעותי. בשנים האחרונות החלו שוב המקרים לטפס, בעקבות הורים סרבני חיסונים, ולכן נעשה מאמץ גדול לחסן נשים בהיריון כך שגם העובר יהיה מחוסן.
המאמצים לעצור את נגיף הפוליו הגורם לשיתוק מספק תובנה נוספת למורכבות העצירה של מגפה: שני חיסונים קיימים היום נגד פוליו – האחד IPV הניתן בזריקה, מגן מפני זיהום כללי בגוף של הנגיף ושיתוק, אך הוא אינו עוצר את שכפול הווירוס במעיים. מנגד, החיסון שניתן דרך הפה – OPV, יוצר חסינות מקומית במעיים, ומונע את המשך העברת הנגיף דרך הצואה.
בחלק מהמדינות, ניתנים שני החיסונים גם יחד, במדינות אחרות ניתן רק החיסון שבזריקה. כך או כך, הודות לתוכניות החיסון הנרחבות, אין כמעט דיווחים על מקרי פוליו בעולם מאז שנות השמונים, והמחלה נמצאת על סף מיגור עולמי.
הסיכוי לשוב לחיים שלפני המגפה
ומה לגבי נגיף הקורונה? לדעת חוקרים, חיסון 75% מהאוכלוסייה יוביל למיגור מגפת הקורונה, מה שיאפשר לבטל את הצורך בסגרים, בריחוק ובמסכות. זו כמובן השערה בלבד, על סמך מגפות עבר והבנה של התנהגות נגיף הקורונה. אך התשובה עשויה להיות מורכבת הרבה יותר.
אין ספק שהחיסונים נגד קורונה, אם לא משמידים לחלוטין את הנגיף בגוף, הם לפחות מונעים את השכפול שלו ומפחיתים משמעותית את הסיכון של אדם מחוסן להדביק אחרים. עם זאת, עדיין קיימת אפשרות תיאורטית קלושה, שהנגיף מצליח להתחבא בגוף, במנגנוני הסתרה שונים, ולהשתכפל שם או ששיירים שלו במערכת הנשימה אינם מושמדים ועלולים לעבור לאחרים.
הסיכוי לכך אינו גדול. מגפת השפעת נותנת רמזים לכך: נגיפי השפעת עוברים כל הזמן שינויים ומפתחים מוטציות, והנגיף בעל יכולת הדבקה מהירה, אף שאינה כמו זו של נגיף הקורונה. ובכל זאת, הוכח כי החיסונים נגד שפעת מפחיתים את האשפוזים בקרב מבוגרים בכ-40 אחוזים, ואת האשפוזים ביחידות לטיפול נמרץ בשיעור של 80 אחוזים ואף יותר. מחקרים נוספים הראו גם כי צוותים רפואיים מחוסנים מוגנים מהדבקה, ובמחלקות כאלה בהן הצוותים מחוסנים – ישנה פחות הדבקה של מאושפזים שאינם מחוסנים.
בשורה התחתונה, התשובה לשאלה מתי נוכל להסיר את המסכות ולהחזיר את הגלגל אחורנית כנראה מורכבת. עם זאת, יש לא מעט סיבה לאופטימיות: היעילות הגבוהה כל כך של חיסוני ה-mRNA, והידע על מגפות קודמות, תומכים בהערכה הזהירה שהסיכוי של אדם מחוסן להדביק אחרים הוא נמוך מאוד.
אבל גם בתרחיש הגרוע מכל, לפיו נגיף הקורונה מסוגל להתחמק ממערכת החיסון ולהישאר בגוף ואולי להדביק אחרים, הרי שהחיסונים הרבים שפותחו תוך זמן קצר, והראו יעילות גבוהה כל כך, יביאו מהר משחשבנו למיגור המגפה. וככל שנגיע לחסינות עדר מהר יותר, כלומר חיסונם של 80% מהאוכלוסייה ויותר, כך יגבר הסיכוי שנשוב לחיים הרגילים, ואולי גם לפנים מחייכות סביבנו, לא מבעד המסכה.
