כשסיפרו לאמי שיש לה סרטן לבלב גרורתי, היא הישירה מבט לאונקולוג ושאלה אותו בפשטות, כמה זמן עוד נשאר לה. הוא ידע את התשובה, אבל ביקשנו שלא יגיד לה, שישאיר קמצוץ של חוסר ודאות, יש כאלו שקוראים לזה תקווה. הרופא הרים עיניים למעלה ואמר משהו כמו, 'רק אלוהים יכול לדעת'. אחרי שנודע לה שאין שום אפשרות להחלמה, אמא שלי החליטה למות. היא סירבה לטיפולים, נכנסה למיטה, ולא קמה ממנה עד מותה. אפילו חנינה, שזוכה לה גם אחרון הפושעים, לא ניתנה לה. הסיטואציה של צוות הוספיס ביתי שיושב מולה ומסביר לה ביובש על מותה הקרב, כאילו מדובר בשיחה על דה ועל הא, היא אחד הדברים האכזריים ביותר שנאלצנו לחוות כמשפחה.
לתקווה, כך עולה ממחקרים שהתפרסמו לאחרונה בכתבי העת SAGE, PERSONAL VIEW, וFORBS - יש השפעה לא מבוטלת על בריאותנו, גם באירועים של חיים ומוות. תקווה היא כבר מזמן לא מושג מופשט ורומנטי כפי שהורגלנו לחשוב, אלא מושג קליני מדיד שיכול להשפיע לא רק על איכות החיים אלא גם על תוחלת החיים.
קראו עוד:
פרופסור בן קורן, סגן מנהל המכון האונקולוגי בשערי צדק, פרופ' מן המניין באוניברסיטה העברית ויו"ר 'גישה לחיים', הוא חוקר תקווה כבר כמעט שני עשורים. הארגון שלו 'גישה לחיים' מציע 'סדנאות תקווה' בה עוזרים לאנשים בסוף החיים להגדיר מחדש את משמעות החיים, באמצעות מושג התקווה.
וככה זה עובד: תחושת תקווה מייצרת במוח עוד דופמין, הורמון שקשור לריגושים, אופוריה, עוררות ומוטיביציה וזה כבר משפיע על כל היתר. לתחום שבודק את כל מה שמפעיל ומקשר בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי ומערכת החיסון קוראים פסיכונוירואימונולוגיה – והתקווה משחקת שם תפקיד מרכזי.
תורת התקווה
פרופסור בן קורן מוביל מה שמכונה היום 'מחקר תקווה', שמתקיים בימים אלו בישראל ובארה"ב תחת אישור הלסינקי ו-NCI, בשיתוף אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המחקר מתקיים במקביל, הן קלינית (הקרנות נמנעות מאזור ההיפוקמפוס במוח) והן התנהגותיות (סדנאות) – עבור נשים חולות סרטן שד בדרגה 4. שותפים נוספים למחקר הם המרכז הרפואי תל אביב, המרכז הרפואי שערי צדק, מרכז פרס ו-NRG ONCOLOGY.
"בשנים האחרונות החלטנו לדבר על הצד השני של סוף החיים, ולצד הזה קוראים תקווה", אומר פרופ' קורן. את עמותת 'גישה לחיים' הקים לפני 17, ביחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית. "המפתח לתקווה הוא לא סתם חלום אמורפי רומנטי" הוא אומר. "אני מדבר על משהו פרקטי, מבוסס מטרות".
מה לתקוה ולסוף החיים?
"יש חפיפה מובהקת בין תקווה לסוף החיים", אומר קורן. "בסופו של דבר מדובר על איך אני באמת ממקסם את היום-יום שלי. אני רוצה להתמקד באיך אתה חי, לא באיך אתה מת. מה חשוב לך באמת, מה ערכי הליבה שלך. ברגע שבן אדם מגדיר את זה לעצמו, הוא יכול לתאם את סוף חייו לפי תעדוף שהוא קובע. זו בדיוק מהותה של תורת התקווה".
"לכל מטרה יש שתי תכונות שמאפשרות תקווה", מסביר קורן. "הקריטריון הראשון זה שזו תהיה מטרה בת יישום. לקוות לזכות בלוטו מחר, לא נקרא תקווה כי אין פה שום גורם של שליטה. כדאי לבחור מטרה ישימה והיא לא חייבת להיות סופר משמעותית. מספיק שאני חושב שזה יעזור לי לעבור את היום ואז תהיה לי יותר מוטיבציה להגיע למטרה הזו".
ויקטור פרנקל, רופא נוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט וינאי, אבי תורת הלוגותרפיה, הוא ניצול שואה שהתפרסם בזכות ספרו "האדם מחפש משמעות". בימים אלו יצא אוסף הרצאות שלו מהתקופה של אחרי המלחמה, תחת השם "כן לחיים". פרנקל מתאר בספר שורה של אסירים תשושים ונוטים למות, בצעדת המוות, ביניהם הוא עצמו, כאשר הוא מצליח להתעלות מעל לייסורים ורואה את עצמו נותן הרצאה באוניברסיטה. אותה הרצאה בדיוק שנשא כמה חודשים אחרי השחרור. פרנקל טוען שלתקווה הזו היה חלק משמעותי בהישרדותו.
"לקוות לזכות בלוטו מחר, לא נקרא תקווה כי אין פה שום גורם של שליטה. כדאי לבחור מטרה ישימה והיא לא חייבת להיות סופר משמעותית. מספיק שאני חושב שזה יעזור לי לעבור את היום"
דופמין: הורמון התקווה
את תאוריית התקווה הגה במקור פרופסור שניידר האמריקאי, לפני שלושים שנה. הוא גם זה שפיתח סקאלת מדידה מחקרית בנושא תקווה. "שניידר קבע שלושה תנאים שמאפשרים לנו לחולל תקווה", מסביר קורן, "קודם כל -מטרה, כפי שהגדרנו אותה. שנית, להבין שאולי לא הכל יילך חלק ויהיו תקלות אבל אפשר להפעיל תושייה ולחשוב איך לעקוף אותן. ואחרון – מוטיבציה. למצוא את הדחף לעשות את זה. אלו שלושת הדברים שאנחנו מיישמים בסדנאות התקווה של 'גישה לחיים'.
מחקרים שנעשו לפני שלשה עשורים והתפרסמו תחת השם המקורי LIFELINE OR DEADLINE עקבו אחרי יותר משני מיליון אנשים שמתו מוות טבעי. נשים, כך עלה במחקר, נוטות למות במהלך השבוע הראשון לאחר יום הולדתן, בעוד שגברים נוטים למות שבוע קודם. תקווה לקראת התאריך, שאצל הנשים הייתה על פי המחקר חזקה יותר, האריכה את חייהן, בעוד שההתייחסות הגברית ליום ההולדת הייתה פחות רומנטית וקשה יותר.
סקר נוסף שנערך בניו-יורק בשנת 2000 מצא שבשבוע האחרון של דצמבר 99 הייתה ירידה חדה בנתוני הפטירה. ההערכה היא שלסקרנות של מה שכונה 'באג 2000' היה חלק גדול בכך.
תקווה במעבדה
קורן, יליד פילדלפיה היה כבר פרופסור לאונקולוגיה בגיל 36. הוא עלה לארץ בשנת 1997 ועבד כמנכ"ל חברה ביוטכנולוגית בהייטק במשך שש שנים. ב-2003 חזר לעסוק ברפואה קלינית באיכילוב. היום הוא מנהל מכון רדיותרפיה בבי"ח שערי צדק.
"על עמותת 'גישה לחיים' חלמנו במשך עשורים", הוא אומר. "כל המחקרים של השנים האחרונות מעידים שאנחנו בכיוון הנכון. התקווה היא דבר מדיד, אפשר למדוד סקאלות של תקווה ולראות שבן אדם עולה בסקאלה".
נשים, כך עלה במחקר, נוטות למות במהלך השבוע הראשון לאחר יום הולדתן, בעוד שגברים נוטים למות שבוע קודם. תקווה לקראת התאריך, שאצל הנשים הייתה על פי המחקר חזקה יותר, האריכה את חייהן, בעוד שההתייחסות הגברית ליום ההולדת הייתה פחות רומנטית וקשה יותר
במחקר שנעשה בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס, נערך פיילוט עם נשים שחלו בסרטן שד גרורתי שכבר התפשט. "העברנו להן סדנת תקווה", מספר קורן, "ומדדנו את הסקאלה לפני ואחרי וראינו איך התקווה עושה שינוי לטובה במצבן הבריאותי והנפשי".
איך מודדים תקווה?
"המדע היום מדבר על תקווה באופן קליני, ופה החידוש המהפכני. אנחנו מדברים על תקווה בקנה מידה של המדען. כלומר, ברגע שתקווה מהווה דבר מדיד, כאיש מדע זה עושה לי את היום, כי אני לא מדבר על רעיונות ומושגים, אלא על עובדות. אפשר לבצע מעורבות ולחולל תקווה בקרב חולים, בני משפחותיהם, וגם המטפלים שלהם".
מה כוללת הסקאלה?
"בין היתר מדובר ב-10 ל-12 שאלות, ועל פי התשובות אנחנו יודעים להגיד עד כמה הבן אדם תקוותי, ומה משלושת הקריטריונים של התקווה אנחנו צריכים לתקן. הדברים האלו נעשו בהצלחה גם בארה"ב ואנחנו עשינו את זה גם בארץ".
לפני כשבוע אירח קורן את הסופר והמטפל הנודע ארווין יאלום באירוע זום חדשני ומיוחד בנושא מדע התקווה. יאלום, שספרו "עניין של חיים ומוות", יצא לאור לאחרונה, כתב את הספר ביחד עם אשתו, מרלין, שנפטרה בשנה שעברה. "יאלום הוא מאיץ התנועה של העיסוק ברפואה באיכות חיים", מספר קורן, והוא גרם לנו, הרופאים, להסתכל על המחלה בצורה אחרת. כאונקולוג, כל מה שהעסיק אותי הוא איך לעזור לחולים סופניים לשרוד. היום אני חושב גם על איכות החיים שלהם בזמן הזה. איך להפוך את הזמן לנעים וקל יותר עבורם".
אופטימיות זה לא תקווה
"אנחנו לא באים לחולה סופני עם ססמאות ריקות ושמחה מזויפת. אני רוצה להפריד בין שני מושגים שאנשים מתבלבלים ביניהם: אופטימיות לעומת תקווה. זה לא מילים נרדפות. אופטימיות, כך אנחנו יודעים מזמן, זה עניין מולד. או שיש לך את זה או שאין לך את זה. כמו החבר הזה שיודע להדביק סמיילי על כל דבר שקורה לו בחיים. אני מדבר על משהו אחר - תקווה בתור מיומנות שאפשר ללמד כמו שלומדים להפעיל שריר במכון כושר".
"בסופו של דבר כולנו בני תמותה וכולנו נמות, אלו כללי המשחק שלא משתנים. השאלה היותר חשובה היא - האם ברגע שהפנמתי את המציאות החדשה, עגומה ככל שתהיה – אני מתחיל להתאבל על עצמי, דבר שקורה לא פעם – או שאני בוחר לזכור שבינתיים נותרו לי חודשים, שבועות או ימים וזו הזדמנות. זה סוויצ' מחשבתי מ'אני הולך למות' ל'מה אני עדיין יכול לעשות שעדיין לא עשיתי'"
"אז מה נעשה עם אותו אדם שימיו ספורים והוא לא רואה אור בקצה המנהרה, והספירה לאחור החלה? כאונקולוג אני יודע שלפעמים זה המצב ואין מה לעשות. במקרה כזה אני מנהל שיחה מאד כנה עם אותו אדם, נעזר בפסיכואונקולוגים ובאנשים צוות נוספים כדי שאותו אדם ישמע את מה שהוא צריך לשמוע".
אבל איזו תקווה אתה נותן לו במקרה כזה?
"פה בדיוק הטעות בהנחת היסוד שהתקווה קשורה אך ורק לנושא של ריפוי. זו טעות אדירה. בסופו של דבר כולנו בני תמותה וכולנו נמות, אלו כללי המשחק שאף אחד לא יכול לשנות. השאלה היותר חשובה היא - האם ברגע שהפנמתי את המציאות החדשה, עגומה ככל שתהיה – אני מתחיל להתאבל על עצמי או על מישהו קרוב שחולה עוד בחייו, דבר שקורה לא פעם – או שאני בוחר לזכור שבינתיים נותרו לי חודשים, שבועות או ימים וזו הזדמנות. זה סוויצ' מחשבתי מ'אני הולך למות' ל"מה אני עדיין יכול לעשות שעדיין לא עשיתי".
לרשימה הזו, כך מסביר קורן, יש קטגוריות נפרדות. "יש קטגוריה רפואית, שזו השאיפה לריפוי, מה שאין לחולים במצבים יותר קשים. במקרה כזה אפשר לתת את הדעת על תרופות מנעות כאבים. אני זוכר את בין המטופלים האחרונים שהיו לי לפני שעליתי לארץ, חולה בסרטן לבלב שסבל מאד מעצירות. להקל עליו במצב הזה, היה עבורו גורם משנה חיים".
"אופטימיות זו לא תקווה. זה לא מילים נרדפות. אופטימיות, זה עניין מולד. אני מדבר על משהו אחר - תקווה בתור מיומנות שאפשר ללמד כמו שלומדים להפעיל שריר במכון כושר"
רוצה לרקוד בחתונה לפני שאמות
מירית הררי ז"ל, אשתו של דידי הררי, היא דוגמת מופת לאסכולת התקווה שפרופ' קורן מדבר עליה. תקווה במובן משמעות שיכולה להאריך חיים. "אחרי שקיבלנו את האבחנה הרופא נתן לה ארבעה עד חמישה חודשים לחיות, והיא חיה שנתיים"' מספר דידי. מירית שיתפה באומץ את כל הדרך הקשה שעברה ולא מנעה מעצמה הנאות ומטרות למרות מצבה הגופני הקשה. מירית ציפתה מאד להשתתף בחתונת בתה ואכן הגשימה את חלומה. זמן לא רב אחרי, מצבה הידרדר במהירות והיא נפטרה.
לאחר מותה שודר סרטון שביקשה לפרסם. "זו הייתה השנה היפה בחיי", אמרה שם. "עברתי דברים קשים אבל בשנה הזו קיבלתי את ההזדמנות להוציא את הטוב שבי, וקיבלתי משמעות לה לא זכיתי ב-51 השנים שקדמו לה וזה הדבר הנפלא ביותר". בעיניה, משמעות החיים הייתה אהבת חינם, לעשות טוב, לחזק אנשים אחרים.
"כל דבר שמירית הייתה עושה גם לפני המחלה, היה עם משמעות וכוונה", מספר דידי. "הייתה בה אופטימיות חסרת תקנה, אני הייתי הקוטר בבית. היא חזרה על המשפט שלא הסכמתי אתו "הסרטן היה המתנה הכי גדולה שקיבלתי".
למה היא התכוונה לדעתך?
"היא התכוונה למשמעות שהיא מצאה בכל רגע בחייה, גם כשיש לך תאריך פג תוקף מול העיניים. זה היכולת ליהנות באונקולוגית מזריחה בחמש בבוקר, ולהרגיש שהלב שלך נפתח כאילו אתה נמצא באתר נופש הכי יפה בעולם. אני לא יודע אם זו תקווה אבל זו הבנה של לחיות כל רגע. כשהרופא רצה לספר לה תופעות לוואי של טיפול, היא הייתה יוצאת מהחדר. אם אני אשמע אותו זה יקרה לי, ככה היא אמרה".
היה מאד חשוב לה להיות בחתונה של אבישג בתכם.
"כן, זה החזיק אותה אבל היא גם אמרה לכולנו, אל תנסו לשנות דברים כי תמיד יהיה עוד אירוע שאני אחמיץ. היום אני מנסה להיות כאן ועכשיו, וזה לא פשוט כי אני בן אדם שכל הזמן עסוק בתוכניות קדימה, אבל אני לומד לחיות את הרגע. אחת לכמה ימים אני חוזר לפוסטים שלה וקורא אותם כמו תנ"ך. אני לא יודע אם היא הבינה איזו דרגה גבוהה של חוכמת חיים הייתה לה".
4 צפייה בגלריה
מירית ז"ל ודידי הררי. "אני לא יודע אם זו תקווה אבל זו הבנה של לחיות כל רגע"
(צילום: אינסטגרם)
"אנשים צריכים שתהיה להם מטרה, גם בזמן כזה", אומר קורן. "אני זוכר מטופלת שלי, רקדנית שחלתה בסרטן השד שהתפשט לעמוד השדרה שלה ואי אפשר לטפל בו כי הקרינה עלולה לגרום לשיתוק. משיחה איתה הבנתי שהדבר היחיד שהיא רוצה זה לרקוד בחתונת בתה של חברתה הטובה. טיפלנו בכאבים שלה והיא הגיעה לחתונה ושלחה לי וידאו שלה רוקדת עם החברה. זה היה דבר גדול בשבילה. המטרה שלה הייתה לרקוד בלי כאב, והיא הצליחה".
לשיר ולרקוד ליד המיטה
הקטגוריה הבאה ברשימה של קורן היא המשפחה. "כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזה בן דוד מנוכר או חבר קרוב שהיחסים איתו התקררו. כשנכנס סרטן סופני למשוואה, אנשים מוכנים להתעלות מעל האגו. אולי הגיע הזמן להרים טלפון לאותו קרוב ולברר מה פשר הריב וליישר את ההדורים. את לא תאמיני עד כמה זה משמעותי לאדם ולמשפחה שלו".
אחת ממשפחות כאלו היא משפחתה של ש', ממושב ליד ירושלים, שעשתה מאמצים אדירים כדי לנסוך תקווה באב המשפחה שאובחן בסרטן מוח מסוג Oligodendroglioma ונפטר לפני כשנתיים. בשנה האחרונה לחייו נעזרה ב'סדנאות התקווה' של 'גישה לחיים'. "בעלי נפטר בגיל 48 מסרטן במוח", היא מספרת. את פרופ' קורן פגשו באיכילוב, באחד הסבבים של הכימותרפיה. לפני שנה לא היה כבר מה לעשות. החלטנו להביא אותו הביתה, למה שנקרא הוספיס בית".
איך מכניסים משמעות בסיטואציה איומה כל כך?
"שמנו דגש גדול על המשפחה. היה לנו ברור שאת השבועיים האחרונים לחייו הוא יבלה איתנו. לא עזבנו אותו, ישנו ואכלנו בחדר שלו. גם ארוחות שבת אכלנו סביב מיטתו. הרגשתי כל כך איום בשבילו. הוא היה איש כל כך אינטליגנטי, נדיב וטוב לב ולראות אותו במקום שהוא לא מזהה את עצמו זה נורא".
מאיפה מגיעה תקווה במצב כזה?
"הלוואי שהרופאים היו אומרים לי את האמת, לא באמת הבנתי את זה כמה זה חמור, אבל ברגע שהבנו, הוספנו הרבה יותר מוזיקה לחיים שלנו. בעלי היה שליח ציבור, היה לו קול יפה ואהב לשיר, אז שרנו לו את כל השירים שאהב ואחד הבנים ליווה בגיטרה. אפילו רקדנו לצד המיטה שלו, היינו ביחד, גם אם היו לכולם עיסוקים כולם הבינו שהזמן עם אבא קצר, וצריך להיות אתו, זה יותר חשוב עכשיו.
"היה חשוב לו לסדר את העניינים הכלכליים ואת זה הוא הספיק לעשות. גם שאלתי אותו אם הוא רוצה למות בבית והוא אמר שכן. הדבר הכי חשוב שעשינו זו המשמעות המשפחתית. במקום לרוץ לכל מיני מקומות, פשוט להשלים עם המצב ולהתמקד רק בו. זה היה טבעי לנו להחזיק לו את היד ולשיר. גם אם בכינו מבפנים. הוא היה בן אדם כל כך כך טוב".
בתה מ', היום בת 22, מספרת: "כשהבנתי שאבא שלי הולך למות, חזרתי מיד הביתה, נכנסתי למיטה שלו ובכיתי. אמרתי לו שהוא לא יכול למות עכשיו כי אני צעירה מדי, ומי ייקח אותי לחופה? אבא לא כל כך הגיב. פשוט חיבקתי אותו".
הייתה לכם רשימה של דברים לעשות לפני מותו?
"רצינו לקחת אותו לים כדי שיראה אותו בפעם האחרונה, בסוף זה לא יצא, אבל כן הספקנו לעשות טיול משפחתי לגן החיות. אני זוכרת שתוך כדי אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני עם אבא בגן חיות ואפילו הצטלמנו תמונה משפחתית אחרונה. בעיקר היה חשוב לנו לשמור על המשפחה עבורו, להיות ביחד מלוכדים, תמכנו אחד בשני, זה מאד חיבר אותנו כמשפחה".
"רובנו בחיים מסתובבים כמו זומבי בשגרה שלנו, וכשאנחנו חוטפים סטירת לחי, זה מפגיש אותנו עם משמעות חיינו, ואז אנחנו מתחילים לשאול שאלות חשובות. זה רגע מאתגר וחשוב לנצל רגעים כאלו"
לנגן פסנתר במקום למות
בסדנאות התקווה של ארגון 'גישה לחיים' , שמים דגש על תחביבים, גם בסוף החיים. "נניח שכל חיי אהבתי את הנושא של גינון אבל אף פעם לא היה לי באמת זמן להשקיע בו", מסביר קורן. "זה הזמן לבדוק מה יכול לעניין אותו ולתת לו טעם וריגוש".
איך משכנעים חולה סופני לפתח תחביב?
"הדברים האלו קורים כל הזמן", אומר קורן. "תתארי לך שאולי למדת פסנתר בתור ילדה ומשום מה הפסקת אבל הרגשת תסכול אדיר במשך עשורים. למה שלא תנצלי את הזמן הזה לפתח את המיומנות הזו? זה גורם לסיפור עצום. אני הכרתי אישית אנשים בסוף חיים שהתחילו לנגן בפסנתר או לטפח גינה".
אנשים לא שוקעים בדיכאון אחרי בשורה כזו?
"אדם שהפנים את המציאות שלו, יכול לשאול את עצמו מה הוא יעשה עם החודשים שנותרו לו. אנחנו עוזרים לו להגדיר את ערכי הליבה שלו, זה דבר גדול מאוד. אם אדם סובל מדיכאון אפשר לטפל בדיכאון שלו. התקווה לא באה לרפא דיכאון ודיכאון הוא לא ההיפך מתקווה".
לזהות את הרגע
"אחד הדברים היותר משמעותיים בנושא תקווה וסוף החיים, הוא לזהות רגעי את רגעי ההתעוררות". אומר קורן. "יאלום מדבר על כך. זה יכול להיות המוות שלי, המוות של החבר הכי טוב שלי, או של מישהו קרוב לליבי. זה יכול להיות גם גירושים או יציאה לפנסיה. כל טראומה יכולה להפוך לרגע מכונן".
באיזה מובן?
"רובנו בחיים מסתובבים כמו זומבי בשגרה שלנו, וכשאנחנו חוטפים סטירת לחי, זה מפגיש אותנו עם משמעות חיינו. גם יום הולדת עגול כמו גיל חמישים, למשל, הוא משמעותי יותר. אנחנו מתחילים לשאול שאלות חשובות. זה רגע מאתגר וחשוב לנצל רגעים כאלו כדי להבין מה באמת חשוב ואולי צריך לשקול שינוי בהתנהגות".
להמשיך להדהד גם אחרי המוות
מדע התקווה עוסק גם בהבדל החשוב שבין חרטה לאכזבה. לדברי קורן אנחנו חייבים להפריד בין שני המושגים האלו. "אכזבה זה משהו שניסיתי לעשות ולא הלך לי", אומר קורן, "חרטה היא תחושה קשה יותר לא בגלל שלא הצלחתי אלא דווקא בגלל שלא ניסיתי. כשאדם נמצא בסוף חייו, הוא לא רוצה חרטות.
אחד המושגים החדשים בכל מה שקשור למדע התקווה הוא 'ריפלינג' (הדהוד). המשך החיים באופן שאנשים קצת פחות מודעים לו. "יאלום תמיד שואל, מתי אני מת? אני מת ברגע שהאדם האחרון שהכיר אותי מת גם הוא", אומר קורן. "אבל יש פה המשכיות מסוג אחר, שלא קשורה לילדים או המשך המשפחה. נניח שהילד שלך רואה אותך נותן צדקה ועוזר לאנשים, והוא מפנים את ההתנהגות שלך עד כדי כך שהוא עצמו ממשיך אותה גם אחרי מותך – זה הדהוד. המידות שלך מתקיימות באנשים אחרים. כשאתה מוריש ערך כזה הלאה, אתה יכול להירגע כי אתה יודע שהחיים שלך היו שווי ערך, שהעברת משהו כל כך חשוב שמישהו ימשיך להפיץ אותו. אפילו כשאני אינני, אני משאיר הד חיובי אחריי".
