בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
"לפעמים אומרים לי שיצאתי בזול. יש את היותר חצופים שאומרים לי 'אה, זה סרטן בקטנה. לא עברת כימו'' יש גם את אלה שיאמרו - 'אה, רק כריתת שד?' פחחח, הצחקתם אותי (not) עם ה 'רק'. בא לי לענות להם 'כן, ממש 'בקטנה' לעבור 'רק' כריתת שד. אה ויש גם את אלה שאומרים- אצל חברה שלי זה יותר קשוח/ רציני. אז קבלו טיפ - אל תגידו לחולת סרטן מסוג אחד שהסרטן של חברה שלכם הוא יותר קשה, כי את עברת 'רק כריתה/ ניתוח/הקרנות'".
כך נפתח הפוסט בפייסבוק שכתבה לפני חודש רוני ליכט רותם (47), נשואה ואם לארבעה, מטפלת ב-CBT מרמת השרון. פוסט המחאה האישי והחשוף הזה, אינו הראשון שהיא כותבת מאז שגילתה שהיא חולה בסרטן השד, אבל הוא בהחלט מאלו שעוררו הכי הרבה תגובות הזדהות.
"את המחלה גילו אצלי לפני שנה וחצי", היא מספרת, "כמה שנים לפני כן היה לי גוש שפיר, והמחשבה שאני עלולה לחלות בסרטן תמיד ריחפה ברקע. לכן, כשהתגלה הסרטן, זה היה אפילו כמעט צפוי. אבל זו לא הייתה התמודדות פשוטה. למזלי, הגילוי היה מוקדם, ואחרי כריתת השד, לא הייתי צריכה טיפולים כימותרפיים. מנגד, אני מטופלת בטיפול אנטי הורמונלי שאמור להימשך כעשר שנים".
היא מספרת שגילוי המחלה הכניס אותה באופן מיידי למצב "מלחמתי". "זה מצב שכולן עוברות אותו. גם אלו שעוברות טיפולים כימותרפיים וגם אלה שלא. הרי בשלב הזה אף אחת לא יודעת מה יקרה. רק אחר כך מתחיל מה שאני קוראת לו – "ההיררכיה של הסרטן".
למה הכוונה היררכיה?
"אנשים מתייחסים לסרטן לפי רמות החומרה. אם יש כימותרפיה, אז המחלה יותר "קשה", ואם אין כימו ואין קרחת, שזה הסימן המובהק של המחלה, אז כביכול המחלה "קלה יותר". אבל כל התפיסה הזו שגויה לחלוטין. כי חוץ מכימו, יש טיפולים מורכבים נוספים, יש ניתוחים, יש כריתת שד, יש תרופות עם תופעות לוואי מורכבות. נכון שאני עומדת על שתי רגליים ונראית כלפי חוץ כמו תמיד, אבל אתם לא יודעים מה עובר לי בפנים, שהרי מעבר לכימו ולניתוחים יש את ההתמודדות הרגשית", היא מסכמת.
עינת פרישר (42), ממעלה אדומים, נשואה ואם לילדה בת 14, עובדת באוניברסיטה העברית ומזדהה מאד עם התחושות הללו. "אני במעקב מגיל 22 כי היו לי גידולים שפירים. בגיל 39 הרופא ביקש שאעשה ממוגרפיה, אבל הגעתי לזה רק בגיל 40. ואז גילו משהו בשד שמאל.
"הרופא ביקש שאעשה ביופסיה. ההמתנה לתשובות נראתה לי כמו נצח. כשקיבלתי אותן והבנתי שזה סרטן הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה הכימו, איך אני איראה עם קרחת. כי זה מה שאנשים חושבים עליו כשהם שומעים את המילה "סרטן".
היא ממשיכה ומספרת: "נאמר לי שאני צריכה לכרות את השד והבנתי שאני צריכה להקיף את עצמי בתמיכה. כמובן שהייתה התמיכה המשפחתית אבל חיפשתי גם את התמיכה המקצועית. בשלב מאד מוקדם פניתי אל 'אחת מתשע'. הייתי בקשר רציף עם מתנדבות של העמותה וגם אחרי הכריתה נעזרתי מאד בפסיכולוגית של בית החולים".
לאחר הניתוח, היא גילתה את קבוצת התמיכה של העמותה. "זו קבוצת זום של נשים מכל הארץ, המספקת תמיכה באמצעות טיפול ב CBT – טיפול קוגניטיבי התנהגותי. במסגרת הזו למדנו כיצד להחלים נפשית ופיזית, שזה מאד חשוב אחרי ניתוח כזה.
"הטיפול שלי לא נגמר בכריתה עצמה. אני לוקחת טיפול אנטי הורמונלי למניעת הישנות של המחלה וזה כרוך בהרבה תופעות לוואי, בהפרעות בשינה, בתסמינים של גיל המעבר כמו גלי חום ומצבי רוח, והקבוצה עוזרת לי מאוד להתמודד עם כל החרדה".
"כל מי שעוברת כזו טלטלה רפואית ורגשית, רוצה שיבינו אותה"
מאיה קורן וידר, עובדת סוציאלית ומנהלת מערך הטיפול ב"אחת מתשע", מכירה את התחושות של הנשים שמשתתפות בקבוצות.
"החברה מתייחסת אל מי שלא עוברת כימותרפיה אחרת לחלוטין", היא אומרת. "קל הרבה יותר להזדהות עם אישה ש'נראית' חולה, עם מי שמקריחה, עם זו שהגבות שלה נעלמות באחת. אנשים לא תמיד יודעים להגיד את המילה הנכונה ולפעמים אומרים את המילה הלא נכונה, כמו למשל 'נו, עברת את זה בקטנה'.
"בקבוצה אנחנו מחזקות את הנשים ומפנות מקום לכל הכאב, התחושות והחששות. אנחנו מאפשרות להן להכיר במה שהן עברו, לכאוב את זה, וכך לתקשר את זה ולהסביר לעולם שמה שהן עוברות בכלל לא פשוט ושהן צריכות את הזמן ואת המקום שייאפשרו להן להתמודד.
"אי אפשר להתעלם או להתייחס לזה כמשהו שלא היה, גם אם האישה נראית בריאה, ולכן יש לנו קבוצה ייעודית של נשים שלא עוברות כימו".
פרישר מספרת שעצם העובדה שהיא לא הייתה צריכה לעבור טיפולים כימותרפיים, הייתה אחת הבשורות המשמחות שקיבלה בזמן מחלתה. "בנקודה הזו מתחילה התחושה בסביבה ש'זה לא באמת סרטן'. לא מהסוג הקשה. משהו מהסוג הקל, שאפשר לאחריו לחזור לחיים. אנשים לא מבינים. מבחינתם, אם אין קרחת, אין סרטן.
"הקרחת זה סמל של הסרטן ועליי לא רואים כלום. שוכחים שעברתי כריתה שזה טראומטי. יש הרגשה של 'תמשיכי הלאה', אבל אני לא באמת יכולה לשים את זה מאחוריי. לא את ההשלכות, לא את הטראומה. אני עדיין סובלת. הוציאו לי בלוטות לימפה מבית השחי שזה גם כרוך בהרבה סבל- זה הכאב הכי גדול בתהליך ההחלמה שלי - כי מדובר באזור שמרגיש כאב", היא אומרת ומוסיפה שכשהגיעה לקבוצת התמיכה היא קיבלה המון כוח. "מאוד חיזק אותי לגלות שאני לא היחידה ושכך החברה מתייחסת לכל מי שחווה את מה שאני עוברת. להיות עם נשים באותה סירה שלך זה תמיד מחזק. מה שאת אומרת - כל תחושה וכל מחשבה - זה לא רק שלך. מעבר לכך, קיבלנו כלים ותרגילי הרפיה כדי להתמודד עם החרדה. למדנו לתת מקום למחלה שלנו ולא להרגיש כאילו יש לנו סרטן סוג ב'".
קורן וידר מסכמת ואומרת: "כשמקבלים את הבשורה שלא צריך כימותרפיה, אנשים מסביב נוטים לחשוב שזה לא סוף העולם ושאפשר להמשיך משם בקלות. אבל אשה שעוברת כזו טלטלה רפואית ורגשית, רוצה שיבינו אותת. בסופו של דבר זה עדיין סרטן".
לאתר עמותת "אחת מתשע" - לחצו כאן
מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
