(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, ליהי קרופניק)
עדיין לא ברור מתי הילדים יחזרו לגנים ולבתי הספר, והורים מנסים למצוא פתרונות כדי להצליח לעבוד. "אנחנו לא מחכים לממשלה שתמצא לנו פתרונות", אומרת רות גרון, אמא לילד בגן, בראיון לאולפן ynet. "אני עובדת ובן הזוג שלי עובד ואנחנו מתארגנים עם בייביסיטר או במסגרת 'גן פיראטי' שאנחנו משלמים לגננת שתשמור על כמה ילדים".
מה העלות של הפתרון הזה?
"זה מגיע לאלפי שקלים שצריך גם לבייביסיטר וגם לגננת, ורק בשביל שאמשיך להחזיק בעבודה שלי ואעבוד. אני עושה את זה אבל התחושה היא רעה, שמי שיש לו יותר כסף לעשות את זה, יכול למצוא לעצמו מסגרות, בעוד שאני מכירה נשים אחרות שאין להן כסף והן פשוט תקועות.
"כשאין פתרון מוותרים על העבודה או פשוט מתחרפנים בבית עם הילדים או שהילדים תקועים מול המסכים. אני יכולה לראות איך זה מגביר את הפערים, לילד שלי יש גננת אז הוא יוצא איתה לפארקים, עושים פעילויות, בעוד שיש ילדים שתקועים מול המסכים שעות על גבי שעות. כל הפערים שהיו לפני זה, עוד יותר מתחדדים".
לדברי גרון, "אין ודאות, אי אפשר לתכנן שום דבר. זה מתחבר לתוהו ובוהו הכללי במדינה שאנחנו עכשיו חווים. מין חוסר אונים, אבל אנחנו מבינים שכמו שהחרדים מייצרים לעצמם את האוטונומיות שלהם ולא מקשיבים לממשלה במיוחד, כך גם אנחנו החילונים, לאט לאט מבינים שאם לא נייצר לעצמנו את המסגרות שלנו, לא נשרוד במציאות העכשווית".
"הודעתי לכל מי שרוצה לדבר איתי שאני פנויה מתשע בערב ועד 2:00 בלילה"
"צריך כבר לקבל החלטות"
גם מור דקל, אם לשלושה ילדים, מספרת שהיא מתמקדת בעיקר בלעבור את היום. "יש לי ילדה בת שנה וחצי שלא יושבת בלול כבר וצריך להעסיק אותה, ילד בן ארבע עם זומים בגן שזו מורכבות בפני עצמה וילד שהתחיל כיתה א' לא מזמן. אני מחלקת את עצמי בין זומים, ארוחת בוקר ומשחקים. פשוט פרויקט חיי".
איך את מסתדרת?
"יש לנו סופר פרטי לכן בעלי עובד כל היום. הודעתי מראש לכל מי שרוצה לדבר איתי שאני פנויה מתשע בערב ועד 2:00 בלילה. במהלך היום, כמו עכשיו, לדבר איתכם, זה דורש ממני פרוצדורה. כלומר, לשים את הילדים מול הטלוויזיה".
מה את רוצה לומר לחברי קבינט הקורונה?
"אני חושבת שרוב מי שיושב בקבינט אין לו ילדים קטנים ולא נמצא בסיטואציה הזו. הייתי לפני יומיים בוועדה של זכויות הילד עם הקורונה ושמענו את הדיבורים של להחזיר או לא. הם כל כך התמקדו באחוז הנדבקים או לא נדבקים.
"אנחנו נמצאים במציאות הקורונה, היא כאן כדי להישאר – נדבקים יהיו, השאלה איך לומדים להתנהל. הוצע שם מתווה מאוד מעניין – לתת חמישה ימים בשבוע לגנים ולשמור על סדר יום מסודר עם צוות קבוע. יש פתרונות, פשוט צריך להקשיב לשטח ולהתחיל כבר לקבל החלטות".
קראו עוד:
"אני סוג של קרקס אנושי"
ליאור בוגנים, אם לילד בן ארבע ופעוט בן שנה, מספרת שבנה הבכור לא מבין מה קורה ולמה אין גן. "הוא בנתק מהחברים בגן. ניסיתי לייצר שגרה כלשהי שבה אנחנו פוגשים ילדים מהגן, כמובן לא את כולם, חבר מהגן.
"יש לי גם פעוט בן שנה שרק למד ללכת והוא פשוט דוהר ברחבי הבית. אני מחלקת את עצמי בין סדר יום ומרגישה שאני סוג של קרקס אנושי. אני אחות בחל"ת כי הילדים בסגר, בעלי חיוני ומגיע הביתה בשעה מאוחרת.
"אני פעילה חברתית ועושה דברים מהבית ומשלמת על עזרה בתשלום. מגיעה אליי בת משפחה שגרה בבניין אז זה סוג של קפסולה, שלוש פעמים בשבוע, כדי שאוכל להעניק לילד הגדול, לשבת איתו ולתת לו שעתיים של חינוך. ככה אני פותרת את המצוקה".
"צריכה ללמד את הילדים"
"הבנים שלי לומדים בתלמוד תורה. אין להם זום ולמורים אין אינטרנט", מספרת רבקה בן לולו. "יש סוג של מרחב קולי. הבנים עושים תורות, מקליטים את השיחות ואז שומעים אותן אחר כך אם יש שני שיעורים באותה שעה".
איך את מסתדרת?
"חובה לפתוח את הגנים קודם כל. יש לי תינוק בבית בן שנתיים וחצי, בגיל גמילה. בלי העזרה של המטפלות לא נראה לי שאצליח לגמול אותו. אני מנסה, אני אמא לארבעה ילדים אז יש לי ניסיון. הילד השני שלי בכיתה א', רק התחיל את הכיתה וכבר יש לו חופש, אני צריכה גם להקנות לו את האותיות כי המורה בסך הכול מקריאה סוג של דקלום ומשמיעה להם איך כותבים את זה ואז אני צריכה להמשיך.
"יש לי בן גדול בן 14 שעוזר לי המון. יש לי היום יום חופשי והבאתי לו את האפשרות לצאת קצת ואני עם הילדים בבית. אחרי הכול זה גם ביטול תורה כי הבן הגדול בכלל לא לומד כשאין ישיבה".
עובדתית אנחנו מדברים רק עם אימהות, זאת עוד בעיה – המצב הזה בסופו של דבר דופק את הנשים.
"איך אני כאישה ממשיכה בקריירה שלי? מה אני אמורה להגיד למעסיק?"
בוגנים: "נכון, לחלוטין. במקרה שלנו שנינו עובדים חיוניים. אי אפשר ששנינו נעבוד כי אין איפה לשים את הילדים. אני חייבת לציין, כאחות, אחד הדברים שמטרידים אותי – יש כאן אי ודאות מטורפת של מתי חוזרים לשגרה ובאיזה מתווה, ומעבר לכך תחשבו שאנחנו לפני החורף.
"אני יודעת להגיד לכם כאחות שעובדת תחת מערכת הבריאות שאין מספיק חיסוני שפעת לכולם והתחילו לחסן את בני ה-70, אוכלוסיות הסיכון. אני שואלת את עצמי כאמא וכאחות מה הולך לקרות כאן בחורף, יהיו חולי שפעת, חולי קורונה.
"אני רואה אותנו רוקדים טנגו עם מערכת החינוך. לפתוח, לסגור, לפתוח, לסגור. נשאלת השאלה איך אני כאישה ממשיכה בקריירה שלי? מה אני אמורה להגיד למעסיק?"
(צילום: ירון ברנר, ליהי קרופניק)
