בימים אלו של חוסר ודאות כללי וכאוס במדינה בעקבות מגפת הקורונה, האפשרות של סגר כללי היא ריאלית ביותר, בטח כשמספר שרים בממשלה מציינים שזו האפשרות היחידה כדי להתמודד עם הנגיף. כזכור, הסגר הראשון לא סיפק את המטרה בסופו של דבר, והוביל לריסוק הכלכלה.הסיבה העיקרית לסגר הייתה הניסיון להגן על האוכלוסייה הנמצאת בסיכון, שגם כיום מהווה את מרבית מקרי המוות והמקרים הקשים. עם זאת, חשוב ליצור הבחנה - לא כל הזקנים הם אוכלוסייה בסיכון.
לצערי, אוכלוסיית הזקנים עדיין נתפסת בעיני רבים באופן מאוד סטיגמתי כאוכלוסיית הסיכון העיקרית לווירוס. פרופסור דב שוורץ מאוניברסיטת בן גוריון ופרופסור ערן סגל ממכון וייצמן אף גרסו כי צריך להטיל סגר של חודש על אנשים מעל גיל 60, ללא הבחנה כלל האם הם בעלי מחלות רקע, או האם אושפזו בשנים האחרונות. אני לחלוטין לא מסכים עם טענתם, שמפלה בצורה מוחלטת אוכלוסייה שלמה. אם החברה תמשיך להבנות מציאות שעל פיה זקנה הוא מושג מקביל לחולשה ופגיעות, גם הזקנים יפנימו זאת בהיותם חלק מאותה החברה.
מדע הגרונטולוגיה מקדם את התובנה לפיה לא ניתן להתייחס לכלל הזקנים כמקשה אחת רק בעקבות גילם המתקדם (שגם בו יש סטיית תקן משמעותית של כ-30 שנים בין ה-"זקנים צעירים" ל-"זקנים המופלגים"). אדם שינקוט בהרגלי בריאות נכונים במהלך חייו (תזונה נכונה, פעילות גופנית, מעורבות ותמיכה חברתית, הפחתת לחצים בחיי היום-יום וכו'), יגיע לרוב לתקופת הזקנה כשהוא חסון יותר ומוכן יותר להתמודדות עם מפגעי ואובדני הגיל.
כאשר אדם מגיע לשלב הזקנה, היכולת להמשיך להיות פעיל ומעורב בחיים החברתיים הופכת קריטית בהקשר של שמירה על הבריאות. הסגר שהונהג בישראל בגל הראשון פגע בזקנים רבים מכיוון שהפר את האיזון בין המשך הפעילות להתקדמות הגיל הכרונולוגי. אנשים רבים שהמשיכו לעבוד ולהיות פעילים, התנדבו, ביקרו במרכזי יום ובמועדונים והיו אקטיביים בדיור המוגן בו חיו, הפכו למבודדים פיזית ורגשית. מכאן הדרך להידרדרות נפשית תפקודית וקוגניטיבית הייתה קצרה. חודשיים קודם לכן מצבם היה אחר לחלוטין.
המסקנה המתבקשת היא הצורך בשבירת תפיסת הגילנות כלפי שכבת הגיל הזו, אשר מהווה כמיליון איש, שהם 12% מהאוכלוסייה הכוללת. חשוב לציין כי יש כאלה שנמצאים באוכלוסיית סיכון ובעלי מחלות רקע, אבל אסור להכליל ולטעון שכל הזקנים הם כאלה. גם הם, כמו כולם, צריכים ליישם את הכללים שנכונים לכלל האוכלוסייה (ריחוק חברתי, מסכות וכו'), אבל סגר נוסף כמו שהיה בחודשי מרץ ואפריל, ועל אחת כמה וכמה סגר רק לאנשים מעל גיל 60, יביא להידרדרות נפשית ותפקודית קשה בקרב האנשים קבוצת הגיל הזו.
אסור לשכוח שמדובר באוכלוסייה שעברה תלאות ומשברים במהלך החיים, חלקם אף ניצולי שואה שחוו וראו זוועות קיצוניות. אם נזכיר להם את מידת העוצמות הטמונות בהם, נוכל לסייע להם לקבל אנרגיה מבריאה ומחיית נפש שכולנו נוכל להפיק ממנה תועלת. בטח בימים הלא פשוטים שכולנו עוברים.
לפיכך, מעבר לאמצעי ההגנה החיצונית, צריך לאפשר לזקנים לאמץ ולהשתמש באמצעי ההגנה הפנימיים שרכשו לאורך חייהם. הניסיון הרב שלהם הופך אותם לאלו שצריכים לייעץ לצעירים על התנהלות בזמן משבר ולא לקבוצת סיכון. הסרת הסטיגמה והפטרנליזם יאפשרו שימור של הדימוי העצמי והמשך החיוניות הגופנית והנפשית.
כך נפחית את הסיכוי לתגובת חולי חריף ומורכב גם במקרה של הידבקות בנגיף. יישום תובנות אלו עשוי להוביל לתגובה "צעירה יותר" ומתוך כך פחות חמורה ברוב המקרים. כל עוד אין חיסון, בואו נאפשר להם להשתמש בחוסן שלהם, שיעזור בסופו של דבר לחוסן של כולנו.
ד"ר דורון שגיא, ראש ההתמחות לגרונטולוגיה יישומית בפקולטה למקצועות הרפואה, המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן
