הכול התחיל בשירותי הצבאי כלוחם וכצלף בסיירת גולני, שם שירתי הן בסדיר והן במילואים, במשך 22 שנים. כחייל צעיר הייתי מלא גאווה על הצלחתי ביחידה ועל כך שאני ממלא את חובותיי לצוות שלי, לצבא ולמדינה. כל מה שהתבקשתי לעשות, נעשה מיד ועל הצד הטוב ביותר.
קראו עוד:
חוויתי אינספור אירועי לחימה, שבמהלכם נפצעו ואף נהרגו חבריי לנשק. בתפקידי כלוחם גם אני פצעתי והרגתי. כשסיימתי את הסדיר, לא הייתי מודע לעובדה שעברתי טראומה. ניתקתי עצמי מהאירועים ומהשפעתם הקשה על נפשי. כך יצאתי גם לשירות ביטחון בשגרירויות שונות של ישראל בחו"ל. האימונים וההכשרה לתפקיד היוו המשך ישיר למה שכבר למדתי בצבא - לפעול ללא היסוס, לא להיכנע לפציעות או לכאבים ותמיד להמשיך הלאה. אלא שבד בבד, הפכתי יותר ויותר אימפולסיבי, מנותק מרגשותיי, מדחיק ומסתיר - קודם כל מעצמי ואז גם ממקורביי.
"אלי, תהיה מוכן לירי"
ב-2004, בהיותי בן 39. התגוררתי ביישוב בגליל עם אשתי, שני הבנים שלנו, חתולים וכלבים. היה לנו עסק מצליח לנגרות אמנותית. החיים היו בסך הכל טובים.
יום שישי. הטלפון שלי מצלצל, ובקצה השני קצין מהיחידה. הוא מספר שהסיירת עומדת להיכנס לרפיח, ושהוא זקוק לצלף מעולה. בגיל 18 לא היה ביני לבין זוגתי דיון כלל. היה ברור שקרבי זה הכי. הפעם התקיים בינינו דיון קצר. היא ביקשה שאסרב. אני הסברתי שאינני מסוגל לנטוש את החבר'ה הצעירים. היא נסוגה. נפרדתי ממנה, מילדינו ומשוקו הכלב בדלת הבית. משום מה, מתוך אינטואיציה פנימית מוזרה, יצאתי בתחושה ברורה שמהסיפור הפעם אני לא חוזר. שזהו החיבוק האחרון.
שעה וחצי לאחר מכן כבר הייתי בבסיס. נכנסנו לנוהל קרב מהיר. אחרי נסיעה ארוכה מהצפון מצאתי עצמי בהאמר ממוגן עם שלושה חברים לוחמים. דהרנו מזרחה, לכיוון מוצב גירית הסמוך לרפיח. כבר בלילה הראשון התבצעו התגנבות ולחימה. הודיעו על מטרה, ואני שחררתי כדור בתוך כמה שניות.
למדתי בצבא לפעול ללא היסוס, לא להיכנע לפציעות או לכאבים ותמיד להמשיך הלאה. הפכתי יותר ויותר אימפולסיבי, מנותק מרגשותיי, מדחיק ומסתיר - קודם כל מעצמי ואז גם ממקורביי
ביום השלישי ללחימה, בשעות הלילה המאוחרות, התרחש אירוע שהשפיע עליי מאוד. ניסיתי לישון דקות ספורות, כשאני מצויד בשכפ"ץ קרמי ובקסדה, מוכן לפעולה בכל שנייה. הקצין החבר העיר אותי, נדנד לי את הרגל ואמר, "אלי, קום. יש זיהוי של שלוש מטרות. תהיה מוכן לירי". בתוך שניות הייתי מוכן. שלוש הדמויות נמצאו סמוך לכוח סדיר של הסיירת. קיבלתי אישור ירי ושמתי את הנקודה האדומה על אחת הדמויות.
הטווח היה קצר, 400 עד 450 מטר. במרחק כזה אפשר לראות בבירור שפת גוף, ומשהו בסריקה שלי גרם לי לתחושת בטן שאלו בלתי מעורבים. לא זיהיתי שפת גוף של מחבלים, לא אמצעי לחימה. הם נראו יחסית רגועים, יושבים במרפסת. מצד שני, אם אני טועה, הם עלולים לפגוע בלוחמים. איך מתמודדים? תוך כדי ההתלבטות שלי, עלה לגג אחד הלוחמים מהצוות שלי במטרה לדחוק בי. הוא בעט בי ברגל ואמר, "יאללה, סמן עוד שלושה איקסים על הקת".
לאחר 12 דקות, שהרגישו כמו נצח, נשמע מהתצפית: "אלי, לא לירות". התברר שצדקתי: הדמויות שראיתי לא היו מחבלים. דקות ארוכות לא הייתי מסוגל לזוז או לנשום. זמן קצר לאחר שובי הביתה הבנתי שמשהו נסדק בי. פניתי לטיפול ביחידה לנפגעי קרב בתל השומר.
כל תחום בחיי סבל משיתוק
החיים התהפכו עלינו. הפגיעה שלי התבררה כפוסט-טראומה מורכבת, והתוצאות בשטח, בחיי האישיים, לא אחרו לבוא. הנגרייה שלי הפסיקה לתפקד, הזוגיות והילדים נפגעו קשות. בעצם, כל תחום בחיי סבל משיתוק לאורך שנים רבות מדי.
במשך שנים לא ישנתי. לא יכולתי להירדם, וכשכבר נרדמתי, הופיעו מיד סיוטים שהחזירו אותי לצבא, לרגעים האלו שניסיתי להדחיק. מי שלא ישן, הופך לאדם קשה מאוד: חסר סבלנות, חרד, כועס, תוקפן. איש כזה מתרחק מבני משפחתו וחבריו, או שהם מתרחקים ממנו.
הטראומה יצרה בתוכי ניתוק. על מנת לשרוד, היה עליי לבנות קיר ביני לבין רגשותיי. התחלתי להסתיר מעצמי ומאחרים, כולל הקרובים לי ביותר, את העובדה שיש לי התקפי חרדה קשים, שאני סובל ממצבים דיסוציאטיביים, שאני מסתובב בלילות בכפרים ערביים, שאני לא מצליח יותר להתפרנס ועוד.
במשך שנים לא ישנתי. לא יכולתי להירדם, וכשכבר נרדמתי, הופיעו מיד סיוטים שהחזירו אותי לצבא. מי שלא ישן, הופך לאדם קשה מאוד: חסר סבלנות, חרד, כועס, תוקפן. איש כזה מתרחק מבני משפחתו וחבריו. או שהם מתרחקים ממנו
בזמן שחלף רכשתי כלים רבים להתמודדות עם הפגיעה ועם התופעות הרבות שהיא הביאה עימה: עברתי טיפולים פסיכולוגיים, סדנאות לניהול כעסים ויחסים, סדנה לשינה, סדנה להתמודדות עם בתי חולים ועוד. כמו כן, אני משתתף בפרויקט "הספינה שטה" של משרד הביטחון שמסייע לנפגעי פוסט-טראומה לחזור לחיים סבילים יותר. במסגרת הטיפולים בבית החולים רמב"ם הוצע לי ללמוד מדיטציה טרנסנדנטלית, תחום אותו לא ממש הכרתי עד אז. הלכתי על זה, אם לא יועיל, בטח לא יזיק. מדובר בתרגול פשוט מאוד, אותו יש לבצע במשך כ-20 דקות, בבוקר ובערב.
ודווקא התרגול הזה, ההתכנסות המיוחדת בתוך עצמי למשך 20 דקות פעמיים ביום, הצליחה להחזיר לי את המיקוד ואת השקט הפנימי. כך אני מסוגל להתרכז בשיחה או בעבודה שעליי לבצע.
3 צפייה בגלריה
אלי פורמן-שיר עם אשתו. "מבקשים להביא עוד מבט על אפשרויות השיקום הזוגי והמשפחתי בתוך התופת"
במקום להתפרץ - אני יוצא לתרגל מדיטציה
מאז הפגיעה, גם טיפולים רפואיים הם טריגר רציני עבורי. לצערי, הגוף הולך בעקבות הנפש הפגועה. לדוגמה, כשנאלצתי לעבור עקירה של ארבע שיניים טוחנות, ביקשתי מהרופא חמש דקות לנשום ולתרגל מדיטציה. רק כך יכולתי לעבור את הטיפול בקלות יחסית. גם לפני הרדמות לניתוחים, כשאפשרו לי מספר דקות של נשימות ומדיטציה, הצלחתי לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, במקום להתנגד אוטומטית.
כשאני רגוע יותר, לחץ הדם שלי מתאזן ללא כדורים. המדיטציה עוזרת לי לא להיכנס למצבים דיסוציאטיביים, סוג של פיצול אישיות. במקום להישאב ברגע למצב לחימה, אני מתרגל מדיטציה וחוזר לכאן ולעכשיו, ואז אני יכול לעשות בחירות שהן באמת נכונות עבורי. זה יכול להציל אותי ממש מפגיעות פיזיות שקרו בעבר.
המדיטציה גם עזרה בשיפור השינה שלי, וגם יחסיי עם הסביבה השתפרו. כשאני מרגיש שאני בטרום פיצוץ, במקום להתפרץ לכל עבר או להיעלם, אני יוצא לתרגל מדיטציה. כשאני מאוזן יותר, אני לא מוציא תוקפנות, כעס ולוחמנות. כשהתרגול קבוע, אני סובל פחות מהתקפי חרדה. וגם אם הם מגיעים, אני לעיתים מצליח להפיג אותם בעזרתו.
אני מרגיש שקיבלתי כלי מדהים – קל ונוח לתרגול, בלתי תלוי באנשים אחרים, שתורם המון לשיפור איכות חיי. בימים אלו אשתי ואני יוצאים עם הרצאה וספר בשם "על אהבה והלם קרב", שבאמצעותם אנחנו מבקשים להביא עוד מבט על אפשרויות השיקום הזוגי והמשפחתי בתוך התופת, עוד ריפוי לכולנו.
