יום שלישי בבוקר, חוף גורדון בתל אביב. השעה עוד מוקדמת, אפילו עוד לא שבע, אך על החוף כבר מתכנסת קבוצת גלישה מיוחדת במינה. כולם ככלל מתמודדים עם נכות או מוגבלות כלשהי, אך כאן על החול מדובר בעוד פרט פיזיולוגי זניח ותו לו. תדריך קצר והם יוצאים לדרך – הם, המדריך וחבורת המתנדבים - תופסים גלים, שוחים במים ונהנים. כאן, הזמן מתנהל אחרת. אלה שעתיים של ניתוק מוחלט והם לא מבזבזים שום רגע.
קראו עוד:
זה כבר שנה וחצי שקבוצת גלישת הגלים של עמותת 'אתגרים', ששמה לה למטרה להעצים ולשלב חברתית אנשים עם מוגבלות באמצעות ספורט אתגרי, פועלת ונפגשת בשעה השבועית הקבועה על החוף. כיום חברים בה כבר שמונה משתתפים ומספר גדול של מתנדבים, ומאחורי כל אחד מהם סיפור גדול של ניצחון הרוח האנושית על החומר.
"לתפוס גלים למרות המגבלה נותן לי סיפוק אדיר"
אחד מהם הוא אמיר ארגמן מיפו. לפני 15 שנה, ארגמן, כיום בן 33, היה נער בן 18 לפני הגיוס לצה"ל. כמו מרבית הנערים בני גילו מצא עצמו ארגמן מעביר את זמנו באימונים אינטנסיביים לקראת מיונים ליחידות מובחרות ובמקביל התרכז בסיום שנת הלימודים האחרונה. גם הגלישה הייתה חלק מרכזי מאוד בחייו, אלא שאז תאונת דרכים קטלנית בה היה מעורב שינתה את כל התוכניות.
"נסענו, אני ועוד חבר במושב שבו גרתי על טום קאר, טרקטורון עם ארבעה גלגלים, נסיעה קצרצרה על הכביש במושב, ועשינו תאונה חזיתית עם ג'יפ", נזכר ארגמן, "בגלל שלא הייתי חגור עפתי קדימה ופגעתי עם המצח מעל השמשה הקדמית. בפשטות – שברתי את הראש. איבדתי את ההכרה ופוניתי עם פגיעה רב-מערכתית קשה עד אנושה לבית החולים".
כשבועיים היה ארגמן מחוסר הכרה. לאחר שהתעורר היה מאושפז בטיפול נמרץ במשך חודשיים, במהלכם עבר ארבעה ניתוחי ראש ברמת סיכון גבוהה אשר הצילו את חייו. משם הגיעה תקופת שיקום בבית לוינשטיין במחלקת פגועי ראש, טיפולי פיזיותרפיה והסתגלות לחיים חדשים.
"נפגעתי באונה השמאלית של המוח, אז בעצם בהתחלה כל הצד הימני שלי היה משותק. הזמן והפיזיותרפיה אמנם עשו את שלהם ושיפרו את המצב, אך נשארתי עם מוגבלות בתנועה של רגל ויד ימין", הוא מסביר. "בעצם, כל מה שאמרו לי בעלי המקצוע היה פשוט מאוד – אם לא תעשה, לא יהיה. חיפשתי מקום שבו אוכל להגשים את החלום שלי לחזור ולרכוב על אופניים וכך התוודעתי לעמותת אתגרים".
במהלך 14 השנים האחרונות, חייו של ארגמן נעו סביב עמותת אתגרים, בין אם בתור חבר מן המניין המשתתף בקבוצות הרכיבה והריצה, ובין אם כחבר בהנהלת העמותה. כאשר נפתחה קבוצת גלישת הגלים לפני כשנה וחצי הוא מיד ידע שייקח בה חלק.
"זו באמת הייתה חוויה שאני לא אשכח אף פעם", מספר ארגמן על האימון הראשון במסגרת הקבוצה. "אמנם זה היה שונה פיזית כי נכנסתי לחתור רק ביד אחת, אך הגל הראשון שתפסתי פתאום הקפיץ לי זיכרונות מהגלישה לפני הפציעה. זה ספורט שהיה פעם מרכז החיים שלי. הרגשתי פתאום כמו שהרגשתי לפני. זה בעצם הביא אותי ברגע אחד לנקודה שאני מחפש כבר 15 שנה מאז שנפצעתי".
ולא רק זה. עצם הגלישה הוכיח לו שגם את המגבלה הוא יכול לנצח. "חוות הדעת הרשמית ששמעתי מיותר מרופא אחד, הייתה שרגל ויד ימין שלי צפויות להישאר משותקות עד סוף החיים, ומומלץ לי לא לתכנן תוכניות שיידרשו ממני להשתמש בהן", הוא אומר. "זה דבר שמאוד קשה לקבל ולהסכים איתו. אמנם בגלישה אני חותר ביד שמאל הבריאה, אך כשאני כן נעמד על הגלשן אני נעזר גם ביד ימין. ללא העזרה של יד ימין אני פשוט נופל, היא מאוד קריטית. עצם זה שאני מסוגל למרות המגבלה להתגבר ולמצוא את הדרך הנכונה לי ולתפוס גלים נותן לי סיפוק אדיר".
איך מתנהל אימון?
"אם אני אגיד לך שזה קל זה יהיה שקר, אך יחד עם זה אני גם יכול להגיד שמשבוע לשבוע מפתחים כושר ויכולת מסוימת שמשתפרת עם הזמן. חשוב גם להזכיר שגם כאן כמו בכל התחומים של אתגרים, כל הפעילות עצמה מבוססת בעיקרה על המתנדבים הבריאים שבאים לעזור וללוות אותנו. אמנם היום אני פחות צריך עזרה, אך למשל בימים עם גלים לא גבוהים אני שוכב על הגלשן וחותר ומתנדב נותן לי דחיפה כדי לעזור לי לתפוס את הגל".
קבלו הצצה לפעילות הקבוצה:
קבוצת גלישת גלים לאנשים עם מוגבלות
חוויה מחברת ומאחדת
גם נתי גרוברג (52) מכפר בן נון לא מפספס אף אימון בקבוצת הגלישה מאז הקמתה. כשהיה בן 29, עבר גרוברג תאונת אופנוע ומאז נותר עם פגיעה קשה בגפיים התחתונות. "שני נהגי מוניות נכנסו בי חזק באמצע צומת, אחד מהם העיף אותי לצד השני", הוא משחזר, "הייתי מאושפז כשנתיים וחצי ובסופם יצאתי בכיסא גלגלים".
במהלך האשפוז התוודע גרוברג לעמותה, גילה את הרכיבה והפך עם הזמן לספורטאי פראלימפי מוערך. "הדבר הזה לא רק שינה לי את החיים, הוא הציל לי את החיים ממסכנות וקורבנות", הוא אומר, "נדלקתי חזק על האופניים ומאז ייצגתי את ישראל בשתי אולימפיאדות – בבייג'ינג ובלונדון. לפני התאונה לא ידעתי מה זה ספורט בכלל".
כשנפתחה קבוצת הגלישה לפני כשנה וחצי היה ברור לגרוברג שהוא הולך להיות מהחלוצים שיחנכו אותה. "ממש התחברתי לגלישה. זה פותח דברים חדשים לגמרי. מעבר ללהיות רטוב זה ממש לרתום את הכוח של הגלים, את האנרגיות של המים", הוא מספר. "יש משהו מאוד מרגיע בניגוד הזה של המים. בפעם הראשונה שניסיתי, התהפכתי, לא באמת הצלחתי, אבל גם זה היה כיף. יצאתי מהמים אחרי דקות עם חיוך שלא היה לי הרבה שנים. בשבילי, גם אם זו לא הייתה הצלחה, זה עדיין היה ניצחון גדול".
במה שונה האימון מאימון גלישה רגיל?
"קודם כל מסבירים למתנדבים איך ניגשים לאדם עם נכות, איך בעצם יוצרים העצמה דווקא מתוך הרגע הזה שבו בנאדם לא יכול לעלות לבד על גלשן או צריך דחיפה קטנה כדי לתפוס את הגל. לאחר מכן מקבלים הסבר טכני איך להרגיש את הגל ולזרום איתו ומשם יוצאים לדרך".
בכלל, גם גרוברג כמו ארגמן מדגיש את חשיבות פעילות המתנדבים בקבוצה והקשר העמוק שנרקם ביניהם מאז הקמתה. "בפן הטכני יש לפחות מתנדב אחד על כל בנאדם, לפעמים גם שניים, תלוי בנכות ובמגבלה", הוא מסביר, יש גם מדריך שאחראי על הכל ונותן את הוראות הבטיחות לפני היציאה לים. המתנדבים לוקחים את הגלשן ועוזרים לאנשים בכיסא גלגלים להגיע למים. שם מתחיל משהו מאוד מעניין: זו לא רק הגלישה עצמה, יש את הדיבור, החיבור עם המתנדב שלך וגם עם החבר בקבוצה שלידך. אנחנו קבוצה מאוד מגובשת, יש הרבה צחוקים וחיבה. זה ממש סוג של עולם מקביל, התנתקות מוחלטת לשעתיים. החוויה היא כוללת והחיבור נעשה הרבה יותר עמוק".
גרוברג אף מציין לטובה את אחת המתנדבות - תמי בן שחר - שסייעה לקבוצה בהתנדבות וללא תמורה באמצעות גיוס תרומות. "אמנם היא מתגוררת בארה"ב אך היא שומרת על קשר יום-יומי עם חברי הקבוצה. רק לפני מספר חודשים היא יזמה פרויקט לגיוס המונים למטרת רכישות ציוד של גלשנים וחליפות".
שום מגבלה לא תנצח את האהבה לספורט
בשונה מארגמן וגרוברג שכבר חיים עם הנכות מספר לא מבוטל של שנים, למואיז (משה) אלפסי בן ה-67 מקיבוץ נתיב הל"ה ההתמודדות עוד יחסית טרייה. "בתחילת הקורונה התחילה לי פתאום ביום בהיר אחד תחושה של נמלול ברגליים שהפכה מהר מאוד לחוסר יכולת להזיז אותן", הוא מספר, "הגעתי למיון בהדסה ולאחר בדיקות התבשר לי שיש לי גידול בעמוד השדרה. נותחתי אך נותרתי עם פגיעה ברגליים – פגיעה קשה ברגל שמאל, ופגיעה פחות קשה ברגל ימין שמאז הצליחה להשתקם חלקית, וזהו: הפכתי לנכה מן המניין שמתנהל עם קביים".
על אף המשבר שפקד אותו, אלפסי לא מיהר לראות את חצי הכוס הריקה. "אני אדם אופטימי ולאחר הניתוח כשראיתי שאני יוצא עם פלג גוף עליון שלם, עשיתי בקרת נזקים ואמרתי אוקיי ממשיכים לחייך – וכך היה", הוא אומר, "יש לי חמישה ילדים ואחד עשר נכדים בקיבוץ אז הייתה לי אחלה סיבה להמשיך לחייך".
לאחר שחזר הביתה מהשיקום שמע אלפסי על פועלה של עמותת אתגרים ומיד התלהב. "בעברי הייתי טריאתלט ורוכב אופניים בעיקר, והפיזיותרפיסט שלי סיפר לי על עמותה שבה אפשר לרכוב על אופניים. כך פגשתי לראשונה את אתגרים, החברים שבאים לרכוב וגם המתנדבים הנפלאים. עברתי בין הרבה סוגי ספורט ולבסוף גם הגעתי לקבוצת הגלישה".
כמו שני חבריו, גם אלפסי התאהב במהרה בשהות במים. "זו פשוט הרגשה של אושר. אתה תופס גלים, מוציא אנרגיה. זה כיף בלתי רגיל", הוא אומר. אני תמיד אומר לסביבה שלי שאין רע בלי טוב וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. אם לא, כנראה הייתי ממשיך לרוץ אחרי לקוחות ולסחוב מכשירים. פתאום מצאתי זמן לעצמי עם קבוצה נהדרת וחברים אמיתיים ואני ממש מחכה לאימונים".
אבל בטח יש גם קשיים, לא?
"תשמע, קודם כל קשה לי עד היום מכיוון שאין לי רגליים. אני לא יכול ללכת למים שלא לדבר על זה שאני לא יכול ללכת בים עם כל התנועה של הגלים, אז יש חבר'ה מתנדבים שמושכים אותי חזרה לתוך הים ומשחררים אותי לגלים. אחרי האימון הראשון חזרתי הביתה וישנתי עד היום למחרת אחרי שהתגלגלתי ושתיתי מים, אך חזרתי מאושר.
"השעתיים האלה בשבוע של ההתנתקות במים כל כך חשובות לכולנו כבני אדם, לא רק לאנשים עם נכויות ומוגבלות. אני מקבל השראה מטורפת מחברים עם נכויות יותר קשות ממני וגם מפחות אבל, אני חושב שזה הדדי וכולנו מקבלים השראה אחד מהשני. יש פתיחות מטורפת, אנשים נותנים טיפים. ממש סינרגיה של כולם ביחד. איך אני אומר לכולם? תבואו לראות ואז תאמינו", הוא מסכם.
עמותת אתגרים תערוך אירוע התרמה שנתי, שיכלול מופע מיוחד של להקת "תיסלם" ב-13 בנובמבר בהיכל התרבות תל אביב. כל הכנסות מהאירוע הינן קודש תרומה לטובת פעילותה של העמותה.
