כשיצאה ד"ר אנה בלזר לחופשת מחלה בעקבות ניתוח שעברה לפני מספר שבועות, היא לא העלתה על דעתה שדווקא בתקופה הזאת תעבוד קשה מאי פעם - ולא במסגרת תפקידה כמומחית ברפואת שיקום וכאחראית היחידה לשיקום אונקולוגי בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב: העבודה שלה עכשיו מתמקדת בעזרה לקרוביה ולחבריה שנשארו במולדתה, אוקראינה, ולפליטים שהגיעו לארץ.
קראו עוד:
"חברים שלי באוקראינה, שיודעים שאני רופאה בישראל, יצרו איתי קשר לפני כמה ימים וביקשו שאעזור להם", היא אומרת. "מאז זרם הפניות אליי גובר מיום ליום, והבית שלי בראשון לציון נהפך לחמ"ל. יש ימים שאני מתמודדת עם מאה פניות. המצוקות שם אדירות. קשה לי לראות מרחוק שהמקום שגדלתי בו, שכל זיכרונות הילדות שלי שם, נמצא בקטסטרופה כזו. אני משתדלת לתת מכאן את המעט שאני יכולה, לסייע ולתרום מהידע המקצועי שלי עד כמה שניתן".
2 צפייה בגלריה
ד"ר אנה בלזר. "יש חברים שמתקשרים, ואנחנו בוכים יחד, חוששים שזו השיחה האחרונה"
(צילום: באדיבות ביה"ח שיקומי רעות ת"א)
הם פשוט גיבורים
ד"ר בלזר (36), נשואה ואם לשלושה, עלתה לארץ לפני כעשור. באוקראינה נשארו ההורים, האח, הדוד, הסבתות ושאר בני המשפחה. "למזלי, אמא שלי נמצאת כאן עכשיו, כי היא הגיעה לניתוח שלי", היא אומרת, "אבל שאר הקרובים והחברים נמצאים באוקראינה, וכל הזמן אני מדברת ומתכתבת איתם. יש חברים שמתקשרים, ואנחנו בוכים יחד, חוששים שזו השיחה האחרונה. הסבל שלהם הוא אדיר".
ולפעמים זה הרבה יותר מסבל. "חברה שלי נהרגה לפני כמה ימים כשהייתה בדרך לעבודה בבית חולים", מספרת ד"ר בלזר. "היא הייתה רופאה במחלקה לטיפול נמרץ, וירו לעבר הרכב שבו היא נסעה. כנראה ידעו שזה רכב שבו נוסעים רופאים. רוצים שם להרוג את הרופאים".
2 צפייה בגלריה
נוף קייבי שצולם על ידי אנה בביקורה האחרון בעיר, בקיץ. "עיר הילדות שלי, שהייתה מקום רגוע, תוסס וחי, הפכה לאזור מלחמה"
(צילום: ד"ר אנה בלזר)
הסיוע שהיא נותנת מה"חמ"ל" שלה נוגע בתחומים רבים. "אני מעבירה הדרכות בלייב במתן עזרה ראשונה לפצועים, וכן מתווכת ומקשרת ברשתות בין גופים וארגונים לבתי חולים בקייב שיש בהם מחסור בתרופות ובציוד. קולגות שלי, רופאים, עומדים חסרי אונים. יש מחסור אדיר בציוד בסיסי. בבתי חולים פסיכיאטריים אזלו התרופות למטופלים. גם אין מזון שמתאים לחולים אונקולוגיים. יש צוותים שכבר שבוע ימים נמצאים בעבודה בבתי החולים ולא יוצאים בכלל הביתה. רופאים קונים מזון למטופלים מכספם הפרטי. הם פשוט גיבורים, שמחזיקים בכוח את המערכות הללו מתפקדות".
מה מצבם של בני משפחתך?
"אבא שלי ושתי הסבתות נמצאים עכשיו בקייב. עד השנייה האחרונה הם לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. הפצרתי בהם להצטייד במזון לפני שהכול התחיל. למזלי, הם עדיין מצליחים להחזיק מעמד בחסכנות רבה. יש גם שכנות טובה ועזרה הדדית.
"קולגות שלי, רופאים, עומדים חסרי אונים. יש מחסור אדיר בציוד בסיסי. בבתי חולים פסיכיאטריים אזלו התרופות למטופלים. גם אין מזון שמתאים לחולים אונקולוגיים. יש צוותים שכבר שבוע ימים נמצאים בעבודה בבתי החולים ולא יוצאים הביתה. רופאים קונים מזון למטופלים מכספם הפרטי"
"בקיץ האחרון ביקרתי שם בפעם האחרונה. קשה לי לראות עכשיו בטלוויזיה איך עיר הילדות שלי, שהייתה מקום רגוע, תוסס וחי, הופכת לאזור מלחמה".
איך הילדים שלך מגיבים למה שהם רואים בטלוויזיה?
"הם קטנים, אז אני לא מרשה להם לראות חדשות עכשיו. גם ככה הם עדיין בטראומה מהטילים שנפלו כאן במבצע שומר החומות בשנה שעברה. אבל הם יודעים מה קורה. הם שואלים למה אנחנו לא נוסעים לבקר את סבתא, ואני אומרת להם, 'יש שם עכשיו מלחמה'".
