כשקראתי את הסקר שבחן את עמדות הציבור הישראלי כלפי הקהילה הטרנסג'נדרית, שמצא כי ל-80% מהציבור בישראל יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לקבל שהילד/ה שלהם נמצאים על הקשת הטרנסית - רציתי להתקשר מיד לבני הטרנסג'נדר. רק כדי להגיד: "אני אוהב אותך".
קראו עוד:
מול הסקר, שפורסם במסגרת שבוע המודעות הטרנסג'נדרי, אני מודה שהתכווצתי. כאבתי. פחדתי על כל הילדים והילדות האלה. אני הרי זוכר את הידיעה הזו בעצמי, את המקום, את הרגע, את השנייה המדויקת. אני זוכר כיצד היא סימנה סימן בזמן - עד כאן ומכאן. אני זוכר את הדרך הארוכה והמפותלת שהוא ואנחנו עברנו לפני ואחרי, שכמו כל דרך בחיים - כנראה שלא נגמרת לעולם.
אין לי כוונה לייפות את הדברים. לא קל להבין ולקבל שהבת שנולדה לך לפני כמה שנים, שקנית לה בובות ושמלות, שדיברת אליה בלשון נקבה -ועברית היא שפה מגדרית וברגעים שכאלה מכאיבה, בכל פועל, תואר ושם - באה ואומרת לך שהיא רוצה להיות בן, שהיא למעשה בן. לא קל. מיד קופצים לראש כל הדימויים הסטראוטיפיים על טרנסג'נדרים, מיד עולות כל הדעות הקדומות, מיד צצות השאלות על הורמונים וניתוחים, מיד חושבים על מה שבני המשפחה והחברים יגידו, מיד עטים עליך הפחדים - מה יהיה עליו שם בעולם, בחוץ?
"רגע אחרי הגילוי, אתה יודע שזה הילד.ה שלך, שזה לא השתנה, שזה לא יכול להשתנות. אתה מבין שיחד יהיה יותר קל, שאין סיכוי לא לעשות את זה יחד. האהבה היא אותה אהבה"
אבל רגע אחרי, אתה יודע שזה הילד.ה שלך, שזה לא השתנה לרגע, שזה לא יכול להשתנות. אתה מבין שביחד יהיה יותר קל גם לו וגם לך, שאין סיכוי לא לעשות את זה יחד, שהאהבה היא אותה אהבה, לא פחות ולא יותר. אני יודע גם לאן אפשר להגיע כשמסתכסכים עם הגוף ומתחבטים בנפש, לאן אפשר להידרדר ללא עורף משפחתי תומך. ולכן, ברגע הראשון שקראתי את הדברים, נחרדתי.
בהמשך ניסיתי לרכך את המחשבות ואמרתי לעצמי, 'הרי מדובר רק בקושי לקבל את הידיעה ולאו דווקא את הילד.ה', כלומר בקושי להתמודד עם הרגע הראשון והמבהיל, שבו נדמה אולי שהשמיים נופלים עליך, וזה גם אם רבים כבר מזהים סימנים עוד לפני שהידיעה נוחתת עליהם.
אני מכיר גם את כל אלה שטוענים שאולי מדובר בבלבול ובכאב, שהפתרון שלהם נמצא במקום אחר, בעיקר כשמדובר בגיל הצעיר. כאלה שחוששים שקבלה ציבורית תיתן לילדים.ות אחרים.ות רעיונות. בהם אני מפציר לקרוא מחקרים בתחום, לשמוע את הסיפורים של חברי הקהילה הטרנסג'נדרית, לפתוח את הראש ואת הלב, ולזכור שכל אחד זכאי לחירות על גופו ועל חייו - כל עוד הוא לא פוגע באחר. ובכלל , אני מכיר לא מעט משפחות מאושרות ושלמות ובהן ילדים טרנסג'ידרים.ות.
אני יודע שבמקרים רבים, עדיין רבים מדי, אין בכך נחמה. מקרים שבהם ילדים חשים כלואים בתוך מגדר שאינו מתאים, מבקשים לעשות את השינוי, והמשפחה לא תומכת או אפילו מוקיעה אותם. אני יודע שהמספרים הללו גדולים הרבה יותר, ושהסטטיסטיקה של קבלה משפחתית, של אובדנות, של הדרה בקהילה, לא לטובתם.
ובכל זאת, יש גם התקדמות ושיפור בממצאי הסקר החדש של חברת "גיאוקרטוגרפיה" ביוזמת המכון הישראלי למגדר, האגודה למען הלהט"ב, ופרויקט גילה להעצמה טרנסית. למשל, הסקר מצא כי לשני שלישים מהציבור בישראל לא תהיה בעיה כלל לעבוד עם טרנסג'נדר.ית. שוב, אפשר להסתכל על שליש הכוס הריקה, או בכלל לשאול למה זה צריך לעניין מישהו אם מי שהוא עובד איתו טרנסג'נדר.ית?
אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים ולדעת שטרנסג'נדרים.ות במדינת ישראל מתמודדים באופן יומיומי עם הצורך להגדיר את עצמם, להסביר את עצמם ולהילחם - בהדרה, במערכת החינוך, במערכת הבריאות, במערכת הרווחה, בשוק התעסוקה, בשוק הדיור ועוד ועוד.
אחרי שסיימתי לקרוא את ממצאי הסקר ונרגעתי מעט, שלחתי לבני קישור לידיעה וכתבתי לו: "אני אוהב אותך. אֲנִי אַבָּא שֶׁלְּךָ!".
*
שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ אִם אַתְּ
אוֹהֶבֶת נָשִׁים. הֵשַׁבְתְּ אוּלַי,
וְהִפְצַרְתִּי בָּךְ לֶאֱהֹב וְלֶאֱהֹב
גַּם אֶת עַצְמֵךְ.
סִפַּרְתְּ שֶׁכֻּלָּם פּוֹנִים אֵלַיִךְ
בִּלְשׁוֹן זָכָר. אָמַרְתִּי שֶׁמָּה שֶׁטּוֹב לָהֶם
טוֹב גַּם לִי, הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה
טוֹב גַּם לְךָ..
אָמַרְתְּ מַשֶּׁהוּ עַל שִׁנּוּי.
לֹא הִרְחַבְתְּ וַאֲנִי
לֹא חָקַרְתִּי, אֲבָל יָדַעְנוּ שֶׁתָּמִיד
אֶהְיֶה אַבָּא שלך.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) ו"בגוף ולא רק בו"
פורסם לראשונה: 16:55, 16.11.21
