זו הפעם ה-50 שבה הוא נדרך שלושה חודשים לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. הוא ישן פחות, סובל מיותר סיוטים ומיותר תחושות חנק וצורך לשאוף אוויר צח. ותמיד יש לו צורך לעמוד בצפירה לזכר החברים שלו שנפלו בקרב בגולן. שנים היה מגיע לחדר מיון כחצי שעה לפני הצפירה של ערב יום הזיכרון. רופא פסיכיאטר ומתנדבים היו תומכים בו פיזית. כעשר שניות לאחר שהצפירה מתחילה, הוא מתעלף. גופו קורס. בפעם הראשונה והשנייה זה קרה לו בבית, ומהנפילה הוא נחבל ושבר את רגלו. מאז הקורונה הוא שוב בבית בעת הצפירה. פסיכיאטר מגיע לביתו כדי לתמוך בו. יש גם מתנדבים שבאים, וגם חלק מהשכנים שלו. אלה שיודעים. הם יודעים שהשכן שלהם, ש', הוא הלום קרב.
קראו עוד:
ביום כיפור לפני 50 שנה היה ש' ליד בית הכנסת. כששמע ברדיו את הסיסמה של היחידה שלו, עזב הכול ויצא למלחמה, לרמת הגולן. ביום הרביעי או החמישי - הוא כבר לא זוכר - נפצע ואושפז למשך שבועות אחדים. בבית החולים סיפרו לו שהוא צועק בלילות את שמות חבריו שנהרגו לידו. "היו מעירים אותי וקוראים לפסיכיאטר שידבר איתי", הוא נזכר. "עוד לא ממש הכירו אז את הנושא". לאחר ניתוחים ושיקום שוחרר לביתו. "מאז ועד היום כל רעש מקפיץ אותי. גם הזזת כיסא. רעש גורם לי בהלה, חרדה, דפיקות לב. מצב הרוח שלי משתנה".
ילדיו של ש' למדו שאסור לטרוק דלת בנוכחותו, ובכלל, אסור להפריע לו. ילדיו של א' היו נבהלים ומתכנסים כשראו את אביהם מתעצבן משמיעת רעש של מחק שבו השתמשו בזמן שציירו. היה כועס עליהם בכל פעם שהרימו את קולם ולו במעט. למזלם, הוא היה מסתגר שעות במקום העבודה ומגיע הביתה מאוחר, לרוב אחרי שכבר הלכו לישון.
ש' מספר שבמשך שנים סירב להרשות לילדיו לצאת לטיולים שנתיים. "דאגתי להם", הוא אומר. "הם התחילו להבין אותי רק כשהגיעו לגיל ההתבגרות". א', לעומתו, דרש לצאת עם הילדים לטיולים, ובמהלכם היה מטריף אותם מדאגה ומחרדה בפני שאר ילדי הכיתה, ולכן יצא עם כל ילד פעם אחת בלבד. הילדים סירבו שהוא יצטרף שוב.
2 צפייה בגלריה
ההערכה היא שבישראל חיים כ-18 אלף הלומי קרב. חלקם לא מודעים לכך שהם סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית
(צילום: Shutterstock)
להיות דרוך לקראת כל אסון
במשך 44 שנים סירב א' להכיר בכך שהוא הלום קרב ושהוא מתמודד עם פוסט-טראומה ממלחמת יום הכיפורים. הפוסט-טראומה היא שגורמת לו להיות דרוך כל הזמן. האדם הפוסט-טראומתי דרוך לפצצה שתיפול או לאירוע דומה. הדריכות משאירה את גזע המוח במצב הישרדותי שיסייע לאדם לשרוד מהיום למחר. הדריכות מרחיבה את האישונים להצליח לקלוט כל מראה. האוזניים מתמקדות ברעשים וברחשים. שומעים כל אבן שזזה בחוץ. המחשבות שעוברות בראש בזמן הזה הן "איך אני יוצא מכאן, איך אני מציל את עצמי". מופיע כעס כדי להרוג או פחד כדי לברוח. הנשימה נעתקת. מערכת העיכול מפסיקה לפעול כי אין בה צורך כשמנסים לברוח. כלי הדם מתכווצים. האדם נעשה חיוור. גזע המוח נשאר דרוך, אומר כביכול: "בפעם הקודמת אכזבתי אותך. כעת אשאר דרוך לקראת כל אסון".
אדם פוסט-טראומתי רואה בעיקר את מה שמפחיד ומסוכן. אם הוא כבר נרדם, גזע המוח יזכיר לו את הסכנות ויביא סיוט. חלק מהסיוטים קשורים לאירוע הטראומטי מהעבר, אבל הם יכולים להיות קשורים גם לאירועים קשים אחרים. הסיוט מופיע בדרך כלל כ-90 דקות אחרי ההירדמות.
ההערכה היא שבישראל חיים כ-18 אלף הלומי קרב; רק כשליש מהם פנו למשרד הביטחון. חלקם לא מודעים לכך שהם סובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית, חלקם מתכחשים, ואחרים פשוט לא מעוניינים לקבל הכרה ועזרה.
נדודי שינה וסיוטים
ר' נותר הלום קרב מאז 1997, כשהגיע כחובש לטפל בנפגעי אסון המסוקים, שממנו לא נותרו ניצולים. כל רעש היה מכניס אותו לסיוט, סיפרה אמו. בסיוטיו היה רואה גופות. ש' רואה בסיוטים שלו פיצוצים ואת הרגעים האחרונים של חבריו. א' רואה סורים על הגדרות.
גם ש' וגם א' ישנים בלילות שעות מעטות ומתעוררים מסיוטים. זיעה רבה מכסה את גופם בדרך כלל. הם חוששים לחזור לישון, שמא הסיוט יחזור. סובלים מעייפות במהלך היום. שותים הרבה קפה.
חלק מהלומי הקרב מתקשים להתמיד בעבודה או להתחיל בעבודה חדשה. לש' לקח שנים עד שהסכים לפנות למשרד הביטחון כדי שיכירו בו. "לא יכולתי לשאת את המחשבה שהחברים שלי נפלו, ואני אקבל תמיכה", הוא אומר. "הרגשתי שלא מגיע לי".
ד"ר תמר אשכנזירוב הלומי הקרב סובלים מאוד מרעש זיקוקים ונפצים ביום העצמאות. ש' נוהג לברוח כשעה לפני שמתחילים הזיקוקים. לוקח את רכבו ונוסע רחוק. נוהג שעות למקום שבו לא ישמע רעש. "אני נוהג ונח. שותה קפה וממשיך. שומע שירי ארץ ישראל היפה, לא שירי מלחמות".
אשתו של א' דאגה שבכל שנה ביום הזיכרון ייצאו לחו"ל. "הרופא אמר שבחו"ל ה-GPS של המוח מתקלקל, ואז אפשר לעבור את הימים האלה בצורה קלה יותר. אותו דבר ביום כיפור. זה עוזר".
אשתו של ש' נהגה במשך שנים רבות לפזר עלונים בבתי ספר לקראת פורים ויום העצמאות ולבקש מהילדים להימנע משימוש בנפצים. היא גם פנתה לרשויות בבקשה להפסיק את הזיקוקים.
ש', א' ו-ר' ועוד הרבה הלומי קרב הם שכנים שלנו. במרבית המקרים אנחנו לא יודעים עליהם. אבל הם נמצאים לידנו. כולם אחים שלנו.
הכותבת היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות מטעם משרד הבריאות ומחברת הספר "אבל, היום שאחרי"
