החברים דיברו על פסטיבל נובה במשך חודשיים שלמים, אבל בר טויטו התלבט. ברגע האחרון הפתיעו אותו עם כרטיס. "אתה חייב לבוא", אמרו והצעיר בן ה-28 לא חשב פעמיים. זה היה אמור להיות סופשבוע של מוזיקה וחוויות בטבע עם אנשים טובים, אך הפך ליום שישנה את חייו לתמיד. וכמו כל עדות של ניצול מאותה מסיבת דמים, גם זו מתחילה ברגע אחד. "הודיעו ברמקולים שיש צבע אדום. פתאום התחלנו לשמוע את הבומים ואת הכול. כל השמיים היו אורות, זה אפילו היה מרשים במובן מסוים", מתאר טויטו, בן 28 מגבעת שמואל, שנמצא כרגע בשיקום בבית החולים השיקומי רעות, בשל תאונת אופניים שעבר לפני כחודשיים.
"החלטנו להיכנס לאוטו. כשהכביש התפצל, בחרנו לפנות ימינה. עמדנו בתוך הרכב משהו כמו עשר דקות. פקק שלא זז. היינו עם חלונות סגורים, לא שמנו לב שיש יריות. באותו זמן שאלתי את חברים שלי אם זה לא נראה להם קצת מוזר שאנחנו עומדים במקום. שאלנו מישהו שעבר לידינו מה קורה. הוא ענה לנו שיש יריות".
עם הידיעה כי יש חדירת מחבלים לאזור המסיבה, התקשה טויטו לשמור על קור-רוח, אך שאר חבריו יושבי המכונית הגיבו בביטול. "אמרו לי 'יש צבא, תן לו לעשות את מה שהוא צריך'. היינו בטוחים שיש חדירה של ארבעה מחבלים, הראש אמר שהם לא יצליחו להגיע אלינו בכלל", הוא מספר. "בכל זאת אמרתי להם 'חבר'ה בואו נתעורר', והם אמרו לי שהכול טוב, שהביטחון בטח יטפלו בזה. יצאתי החוצה, הלכתי בין המכוניות לכיוון היריות. בצדדים של הכביש היה ואדי שבו אנשים עמדו או שכבו. צעקתי להם 'הכול טוב, אלוהים איתנו' והם ענו לי 'איזה אלוהים. תראה מה קורה. אין אלוהים'. הרבה כאוס ובלגן".
הוא החליט לבדוק בעצמו מה קורה. "הלכתי במין סוג של הליכה מבצעית בין המכוניות. לא היה לאן לברוח, הפקק היה חסום מכל כיוון על ידי המשטרה. המשכתי להתקדם וראיתי זוג גבר ואישה רצים לכיוון שלי ומדממים. עצרתי אותם ורצנו כולנו לכיוון האוטו על מנת לטפל בהם.
"הלכתי לחברים שלי ואמרתי להם להתאפס כי יש פה אנשים עם דם. הם עדיין חשבו שהם בטח נפלו כמו באסון מירון, או השתפשפו מהאספלט בכביש. הבחורה צעקה 'ירו בי, נכנס לי כדור ברגל!' ובאותה שנייה נכנסה להיסטריה. חבר שלה עמד לצדה עם קפוצ'ון ביד כולו המום, עם הפה והעיניים פתוחות. לקחתי את הקפוצ'ון ויחד עשינו לה חוסם עורקים".
בר טויטו: "ראיתי בנות ירויות, ניסיתי לעזור להן. רצתי עם אחת והיא נופלת, ועוד פעם המשכנו לרוץ והיא שוב נופלת. היא אמרה לי 'תמשיך'. הפנים שלה היו מבהילות, ממש זומביות. לא כי היא הייתה פצועה אלא כי מאחוריה היו 300 מחבלים, בין חיים ומוות. זו לא בהלה רגילה: זה המצב הכי גרוע שאתה יכול לתאר לעצמך"
בעוד טויטו וחבריו מנסים להבין את המתרחש סביבם, החלה המולה באזור הפקק. "אלפים יצאו מהמכוניות ורצו לצד אחד של הכביש, ומשם שוב לצד השני. הבנו שהם כנראה רואים משהו שאנחנו לא רואים. השתלבנו איתם בריצה אבל לכל כיוון שרצנו ירו עלינו. שמעתי הרבה סוגים של יריות: קלצ'ניקוב, אקדחים, מאג ופיצוצים של רימונים ו-RPG. ממש כמו בסרט. הלכנו לכיוון המסיבה ואנשים שברחו משם אמרו שיש שם רק גופות, ומכל עבר כדורים שורקים מסביבנו".
כשהיריות פסקו לרגע, ניצלו טויטו וחבריו את ההזדמנות כדי לחזור לרכב. "לקחנו את הרכב, עשינו פרסה בכביש וראינו מולנו את המשטרה. הם סימנו לנו עם היד שיש יריות, הסתתרו מאחורי האוטו ואנחנו מאחוריהם. הם הסתכלו עלינו ואמרו 'צאו מפה עכשיו, עופו לשטח'. נסענו על שביל צר בצידי השטח שמסביבו שדה חרוש. המון אנשים על השביל הצר הזה, נהיה שם פקק מטורף.
"אמרתי לחברים שלי 'בואו נשאיר את האוטו ונברח'. באותו רגע שמעתי בום איום ונורא. כנראה ירו RPG על אחד מהרכבים מאחורינו. הסתכלנו אחד על השני, יצאנו מהאוטו והתחלנו לרוץ בשטח הפתוח שהיה חרוש, דילגנו מבור לבור. אנשים קיבלו כדורים לידי, נפלו מימין ומשמאל", הוא מדגים.
רגעי הבריחה משטח המסיבה:
בריחה המונית ממסיבת טבע
טויטו ממשיך בסיפורו. בין לבין הוא עוצר לרגע ומשתהה. גם ארבעה חודשים אחרי, הזיכרונות מציפים, ואותו רגע בריחה ספציפי בשדה קשה לו במיוחד. "עזרתי למישהי לקום והיא לא זזה. שאלתי אותה אם קרה לה משהו והיא הייתה כולה בסרט עם עצמה, אמרה לי שהכול בסדר. ביקשתי ממנה לנסות לקום ולהתעורר על עצמה כי המחבלים מתקדמים והיא אמרה לי 'לא, תמשיך'. רגשות האשם על חוסר היכולת שלו להושיט יד באותם רגעי אימה עדיין רודפים אותו. "ראיתי בנות ירויות, ניסיתי לעזור להן, רצתי עם אחת והיא נופלת, המשכנו לרוץ והיא שוב נופלת", הוא משחזר. "היא אמרה לי 'תמשיך'. הפנים שלה היו מבהילות. לא כי היא הייתה פצועה אלא כי מאחוריה היו מחבלים והיא הייתה בין חיים למוות".
"זו לא בהלה רגילה: זה המצב הכי גרוע שאתה יכול לתאר לעצמך", הוא מוסיף בפנים חתומות. "זה אפילו לא מציאותי. מחבל או שניים זה מציאותי, לא מאות מחבלים. זאת הטראומה שלי, הבנות שניסיתי להרים. אני לא מצליח לזכור את הפנים שלהן. הסתכלתי על כל אחת ואחת ואני לא זוכר מי אלה. אני זוכר רק הבעות פנים. הן היו כולן בטראומה".
בר טויטו: יצאנו מהאוטו והתחלנו לרוץ בשטח הפתוח שהיה חרוש, דילגנו מבור לבור. אנשים קיבלו כדורים לידי, נפלו מימין ומשמאל. לא נפלו, התמוטטו. ממש כמו שרוך שזורקים אותו – הוא לא נופל, הוא מתמוטט בצורה אומללה כזו"
היריות בשטח נמשכו ביתר שאת. "חברים שלי צעקו לי להפסיק להציל אנשים ולהתרכז בעצמי. רצנו לעצים בצד שמאל שעמדו ליד מדרון. חלק מהאנשים החלו לרדת למטה. תפסתי את חבר שלי ואמרתי לו שלא ירד כי אני רואה אנשים בורחים משם לכיוון שלנו. השתקנו את כולם. חלק רצו להישאר שם בתעלה, החלטתי שאני ואף אחד מהחברים שלי לא נשארים שם.
"המשכנו משם בריצה. פתאום שמענו בום. כנראה זרקו למקום רימון או RPG. לקחנו ימינה חזרה לשטח הפתוח והיריות התקרבו, ממש כאילו הן משיגות אותנו. פתאום חבר שלי נעלם, קפץ ראש לתעלה מהפחד. חזרתי אחריו שלושה מטר אחורה וראיתי את כל התופת שמאחורי. אף אחד לא ראה את מה שאני רואה, כולם היו עם הראש קדימה. אמרתי לחבר שלי לקום והוא ענה לי שהוא לא מסוגל. הוא היה נראה מבוהל, כל הפנים שלו היו כתמי זיעה. אמרתי לו שוב 'קום, יש כלי רכב של חמאס מאחוריך', 70 מטר מאיתנו אנשים נופלים. משכתי אותו והתחלנו לרוץ".
לקבל את החיים בחזרה
כשהגיעו לקצה הבחינו ברכב צבאי, אך טויטו בחר להקשיב לקול ההיגיון. "חבר שלי התלבט אם ללכת אליו, אך לא היה נראה לי הגיוני שרכב של צבא פשוט עומד ולא עוזר כשכולם מסביבו חוטפים יריות. יום אחרי ראינו איך מוציאים מהרכב הזה חטופים בעזה. באותו רגע שמענו את היריות מתרחקות לכיוון האזור שבו התחבאנו לפני כמה דקות. היום בדיעבד אנחנו יודעים שהרבה בנות נאנסו שם והרבה אנשים מתו – כל האנשים שחיכו איתנו שם בבור. היה שם אונס אמיתי, אנסו להן את הנפש".
הם המשיכו קדימה מבלי לעצור. חמש שעות וחצי של ריצה מאומצת, מקסימום הליכה מהירה על מנת להסדיר נשימה. באופק נראתה חווה - מקום מפלט פוטנציאלי. "היה איתנו שוטר עם אקדח בתוך הנרתיק, ביקשתי ממנו שיזעיק עזרה אך מכשיר הקשר שלו הלך. איבדתי את קור הרוח, אמרתי לו שזה לא הגיוני שהוא מנווט 400 אנשים עם אקדח בכיס. הוא הוציא את האקדח ואמר לנו שכל אחד אדון לעצמו ושהוא לא יכול לעזור, שעדיף שכל אחד יתפוס ביד מקל או אבן"
המסע הרגלי של טויטו ושל רבים נוספים נמשך: "המשכנו ללכת, הסתכלתי אחורה וראיתי עשן מכל כיוון, יירוטים באוויר, עננים שחורים. סרט מטורף. ממש יציאת מצרים – שיירה של אנשים שהולכים כולם ביחד, אך כל אחד עם הקבוצה שלו. לאחר זמן מה הרשינו לעצמנו לפתוח את הטלפון על מנת לבדוק איפה היישוב הכי קרוב. החלטנו לקחת ימינה למושב פטיש. חלק המשיכו לאופקים. גם שם היה סרט. בדיעבד גיליתי שחלק מהקבוצה הזו נחטף בדרך", סיפר.
לאחר עוד כמה דקות של הליכה הגיעו הוא וחבריו למטעי פרי. באותו רגע, הגוף שלו החליט להרים דגל אדום. "התמוטטתי, הרגשתי את הלב שלי שורף. חום הגוף עלה לי, הדופק עלה, ממש כמו מנוע של רכב. קרסתי על ארבע, התחלתי להקיא", הוא מתאר. "אמרתי לחברים שלי להמשיך. הם אמרו 'מה פתאום, אנחנו נשארים איתך'. הסתכלתי וראיתי כמה גברים עם מים. שאלתי אם אפשר גם וכמה בנות אמרו לי 'עזוב אל תבקש, כבר ביקשנו ולא הביאו לנו'. אתה מבין שכל אחד נלחם על עצמו".
בר טויטו: "אנחנו מנסים להפיק את המיטב ולא לעצור לעצמנו את החיים. הרבה אנשים השתגעו, חלקם איבדו את השפיות, קיבלו מחלה קטנה בנפש אם אפשר להגיד את זה יפה. אנחנו מנסים לטפל בעצמנו ולדבר על זה הרבה. אם יש לי חלומות, גם עליהם אני פותח"
הצמא הלך וגבר. "הלכתי עד שמצאתי צינור מים. חתכתי אותו עם הסכין שמצאתי והתחלתי לשתות ממנו. המים יצאו בצבע שחור, הם היו עם דשן. המשכנו עוד עד שהגענו קרוב לפטיש. פתאום שמענו שוב את היריות מתקרבות. עצרו לידינו שני רכבים כמו של חמאס, עם שתי נגררות ענקיות. דפקתי ריצה עם הסכין ביד, לא הייתה לי כוונה לעלות על הנגררת בתור חטוף, אם כבר אז בתור מת. הם צעקו 'מהר, חמאס עלו על הדרך שלכם, תעלו על העגלות'. התברר שזה היה כוח עזר שהגיע. אנשים פשוטים כמוני-כמוך ממושב פטיש שהקריבו את עצמם בשבילנו, רמי ועוז דוידיאן. מגיעות להם אלפי תודות. הם הצילו חיים של המון אנשים".
בר עוצר, לוקח נשימה וממשיך: "הגענו לפטיש. בא מישהו ואמר לנו שאנחנו נראים לא טוב. הוא פתח את המכולת שלו ואמר לנו לקחת מה שאנחנו רוצים. התחלנו לבכות. זה פשוט חימם לנו את הלב. התחלנו לעכל סוף-סוף את המצב, את מה שעברנו. הסתכלתי על אנשים וראיתי שכולם מלאים באבק, כל הדרך לא שמתי לב. לא הבנתי שגם אני נראה אותו דבר בדיוק. עלינו על אוטובוסים והעבירו אותנו למושב מסלול, שם הכניסו אותנו למקלטים. אמרו לנו 'תרשמו את השמות שלכם, נפתחה מלחמה'.
ממושב מסלול הוא סוף-סוף הגיע הביתה, שם נרשם רגע אמוציונלי במיוחד. "באותו בוקר, כשהתחילו הטילים, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו לא לספר לאמא כלום. כשהגעתי הביתה אמא שלי התחילה לצעוק ולבכות, נתנה לי מכות על החזה, ממש צרחה ובכתה, אמרה 'ידעתי ידעתי. אני פה ואתם לא עונים, ואבא שלך משקר לי'", הוא מספר.
"אף אחד מהחברים לא חזר לעצמו, כולם השתנו"
כמעט חמישה חודשים עברו מאז. טויטו וחבריו עדיין מנסים להתאושש מהחוויה הקשה שעברו. הם כבר מבינים שאירועי אותו יום ילוו אותם במשך כל חייהם. "עד עכשיו אף אחד מהחברים לא חזר להיות הוא, כולם השתנו", הוא אומר. "אנחנו מנסים להפיק את המיטב ולא לעצור לעצמנו את החיים. הרבה אנשים השתגעו, חלקם איבדו את השפיות, קיבלו מחלה קטנה בנפש אם אפשר להגיד את זה יפה. אנחנו מנסים לטפל בעצמנו ולדבר על זה הרבה. אם יש לי חלומות, גם עליהם אני פותח".
בשונה מחבריו, כבר לאחר יומיים חזר לעבודתו בתור מנהל פיצרייה בתל אביב. "ידעתי שהקליינטים שלי הם הפסיכולוגים הכי טובים. כל בנאדם שבא אלי לעבודה, אני בוכה איתו. אמרתי לחברים שלי שאיתם אני לא בוכה, וזה אומר שכנראה אני עדיין חסום רגשית. שם הם הבינו שהם גם צריכים לטפל בעצמם".
כחלק מההתמודדות קעקע על גופו שני קעקועים המסמלים את החוויה שעבר. "זה מד טונציה שבחלקו העליון רואים את המוזיקה ובחלקו התחתון אלה הצלילים של הצעקות, הכדורים והדם שנשפך", הוא מצביע על קעקוע על אחת מרגליו. "פה זו מפת ישראל עם אריה, שזו חיה הישרדותית, והיד שלי שעוזרת להרים אנשים", הוא מספר על הקעקוע ברגל השנייה, המבצבץ ליד התחבושת שעל רגלו.
"עברתי תאונת אופניים בדרך מהעבודה", הוא מספר. "מישהי קפצה לי לנתיב, לחצתי ברקס, עפתי קדימה ושברתי לעצמי את כל הברך. יש לי שתי פלטינות בשני צדי הברך ו-20 ברגים. יש לי פה בערך עוד חודשיים-שלושה ועוד המשך פיזיותרפיה בבית.
"אני מאמין שעוד חצי שנה אחזור לעצמי. בסופ"ש האחרון השתחררתי סוף-סוף לחופש הביתה והייתי במסיבת טבע פעם ראשונה. ברגע שאצא מכאן הדבר הראשון שאעשה זה לצאת לשטח עם הטרקטורון. לאכול תותים, אפרסקים, מה שיהיה בעונה עוד חצי שנה. מתייחסים אלי כאן מאוד יפה, היחס מאוד אישי. פגשתי פה גם עוד פצועים. כולם כאן הם כמו אמא ואבא, אחים, משפחה. יש לי עוד קצת דרך, אבל בסדר, עברנו את הנובה – נעבור את הכול".
ד"ר דיאנה גולדין, מנהלת מחלקת השיקום בבית החולים השיקומי רעותמנהלת מחלקת השיקום בבית החולים השיקומי רעות, ד"ר דיאנה גולדין: "בר סובל מפגיעה אורתופדית במשטח טיביאלי בברך הימנית ועבר שני ניתוחים לקיבוע חיצוני ופנימי. מדובר בפציעה האופיינית לרוכבי דו גלגלי, באזור מתחת לברך, הנושא את רוב משקל הגוף, משמש ליציבות ומאפשר תנועה.
"התהליך השיקומי במקרים אלה הוא בדרך כלל ארוך כיוון שלאזור הנפגע יש משמעות גדולה בנשיאת משקל בזמן הליכה. ממוצע ההחלמה נע בין 6 ל-8 שבועות ורק לאחר שהצוות המקצועי בטוח שהאזור החלים באופן מלא, ניתן להתחיל לתרגל הליכה. עד אז, חשוב לשמור על פעילות תנועתית של מפרק הברך, השרירים ובאופן כללי לשמור על כושר גופני, סיבולת לב ריאה וצמצום אובדן מסת שריר כדי להכין את הגוף לקראת שלב ההליכה.
"לאורך תקופת השיקום, ניתן גם מענה ותמיכה רגשית למטופלים החווים קשיים נוכח המגבלות והשינוי התפקודי. גם במקרה של בר, נוכח החוויה הכול כך קשה ועוצמתית שעבר ב-7 באוקטובר, הצוות השיקומי במחלקה מאוד רתום לסייע לו בפן הרגשי".
