יאיר פלד, אשתו נטלי ושני ילדיהם יושבים בסלון המשפחתי בביתם בבית יהושע וצופים בסדרת טלוויזיה. ברקע נשמעים קולות צחוק של הבן הבכור. "כשאשתך לא מאושפזת ולא עוברת ניתוח חירום, החיים יפים", הוא אומר. "הטווח שלך מתרחב".
קראו עוד:
נטלי פלד (46) חלתה בלימפומה לראשונה ב-2012. ב 2014 זה חזר, וב-2019, כשחשבה שהכול מאחוריה, חלתה בסרטן השד. "מה שלמדנו בכל פעם מחדש זה שדיכאון יכול להיות ממית", אומר בעלה יאיר (47), שהוא יועץ עסקי, מאמן אישי ומרצה ליזמות. "מצד שני, חלק מהסיכוי להחלים טמון ביכולת להכיר בזה ולדבר על זה. צריך גם הרבה כוחות נפש, כי הטיפולים עצמם איומים. הם מעייפים, משנים לך את כל הגוף, משנים גם את הפנימיות. פתאום את לא מרגישה איברים שבתוכך. נדפקות הראייה או השמיעה. התחושה היא שבכל טיפול משהו נדפק, ולא מהסרטן. בזוגיות עושים הכול בשניים: כשהאחד לא יכול, הכול נופל על השני. חתמנו על הסכם שאנחנו יחד לטוב ולרע, וזו בדיוק המשמעות".
פלד מספר על בדידות, על נתק מהחברים. "הרבה שנים כעסתי. מהשנייה הראשונה שזה התחיל, כעסתי. חוסר אונים מוחלט הוא תחושה איומה. לא היה משהו אקטיבי שיכולתי לעשות למראה אהובתי שסובלת. גם להבין וקצת לסלוח לאנשים, לקח לי שנים. אנשים לידך שומעים ורואים את המצוקה, חוששים שעוד שנייה ישמעו שהיא מתה – אבל לא יודעים להכיל את זה ונעלמים. ואני מדבר על חברויות טובות מאז ימי החטיבה. חברת ילדות שלי, שגדלתי איתה יחד, חסמה אותנו בטלפון. השארתי לה הודעות מתחננות שתסייע לי עם שני הילדים, ששניהם בעלי צרכים מיוחדים, והיא פשוט התעלמה. על הרבה דברים למדתי לסלוח, אבל זה בלתי נסלח.
"נטלי ואני חשבנו שהתברכנו בחברים טובים, אבל מתברר שלא. אני התחברתי לקבוצת תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן, ונטלי לקבוצות אמנות ותרפיה שהיא מקפידה להגיע אליהן מדי שבוע. היא גם חברה בקבוצות וואטסאפ ייעודיות".
איך אתם מעבירים את הימים?
"רוב הזמן לא קל ולא כיף, אבל מתמודדים. אשתי הייתה מורה למדעים, וכבר שמונה שנים היא לא עובדת. אנחנו חיים מקצבת ביטוח לאומי ומהעבודה שלי. החיים קשים, ולפרקים קשים מנשוא, איומים ונוראים, אבל אלה החיים שלנו. לא הייתי מאחל לעצמי חיים אחרים, שבהם לא הייתי פוגש את נטלי".
לדבר נקי, פשוט, בלי לצנזר
לקבוצת התמיכה במשרדי האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים הוא הגיע לראשונה באוגוסט 2019. "עד אז נטלי ואני היינו בטיפולים פסיכולוגים פרטניים שכבר די מיצו את עצמם. נטלי זרקה לי, 'תנסה קבוצת תמיכה'. חיפשתי בגוגל ומצאתי מיד. אני בן אדם שכשנותנים לו צ'אנס לדבר על סרטן או על צרכים מיוחדים, מרבה לדבר. היתרון הגדול בקבוצה הזו שאפשר לדבר נקי, פשוט, בלי לצנזר את עצמך כמו שבדרך כלל אנחנו נוטים לעשות עם אנשים. יש מסביב הרבה אמפתיה, שותפות גורל, עצות טובות, וזה מאוד עוזר. לפעמים אתה זה שנותן את העצה או מאיר נקודה למישהו אחר, ואז אתה יוצא מהמפגש בהרגשה טובה.
"בדרך כלל, בשנייה שאני אומר, 'אשתי חולת סרטן', אני כבר יודע שזו הפעם האחרונה שאראה את הבן אדם. פה מעודדים לא לצנזר, להוריד את המסכות ואת המשפטים הקבועים שאתה בסדר והאישה בסדר גם כשכלום לא בסדר".
יאיר פלד: "יש מסביב הרבה אמפתיה, שותפות גורל, עצות טובות, וזה מאוד עוזר. לפעמים אתה זה שנותן את העצה או מאיר נקודה למישהו אחר, ואז אתה יוצא מהמפגש בהרגשה טובה"
לדבריו, כבר בהתחלה הוסכם שלקבוצה הזו הוא יילך לבד. "החלטנו שזה המקום שלי. לנטלי יש קבוצות תמיכה משלה. השיח הוא מגוון. אנחנו לומדים ליצור תקשורת שתעזור, לומדים גם למצוא זמן לעצמנו ולתת תמיכה בלי לקרוס. כמו בסרטים האמריקניים, אנשים רוצים לשמוע שיש לסיפור הזה סוף טוב, ולנו ברור שהוא לא יסתיים טוב. מציאות חיינו היא של מלחמה שאינה נגמרת, אבל בתוך החרא הזה אנחנו מוצאים רגעים של טוב ומשתדלים כל יום לצבור משהו חיובי ולמצות אותו עד תום".
הגוף התחיל להשתגע
ניר בראונשטיין הגיע לקבוצה כי אשתו ליאת הצטרפה אליה. "רציתי שהיא תרגיש נוח ושתהיה מרוצה", הוא אומר. "אחר כך התאהבתי בקבוצה, ולכן נשארתי".
ליאת (43), רואת חשבון בהשכלתה, וניר (49), עורך דין, נשואים שבע שנים. הם גרים ברמת גן, ויש להם שני ילדים - דניאל בת ה-14, מקשר קודם של ניר, ובנם המשותף רועי, בן ארבע וחצי. בפברואר 2019, כשהייתה ליאת בחופשת לידה, התגלה אצלה סרטן שד. חודשים אחדים קודם לכן החלה לסבול מכאבי בטן, מעייפות, מחולשה ומהקאות. "בהתחלה חשבנו שזה אבנים בכיס מרה", מספר בעלה. "בסיוט הכי גרוע לא חלמנו שזה יכול להיות סרטן. התברר שבתוך כמה שבועות הסרטן התפתח למשהו מאוד אלים, עם גרורות קשות. בבית החולים אמרו לנו שאם היינו מגיעים שבועיים מאוחר יותר – היא כבר לא הייתה בחיים.
"כשנתנו לה כדורים, היינו בטוחים שעברנו את זה, ושהסרטן הוא כמו כל מחלה כרונית, שאתה לוקח כדור פעם ביום ומתנהל כרגיל. מהר מאוד הבנו שזו מלחמה יומיומית. הגוף התחיל להשתגע. זה היה בתקופת הסגרים של הקורונה, כשהמסגרות החינוכיות היו סגורות, ואני נהייתי סוג של גננת ומטפלת 24/7. ליאת הייתה עוזרת ככל יכולתה, אבל היו לה גם ימים של נפילה טוטאלית, ואני נאלצתי לקחת על עצמי את הכול. במצב החדש הייתי חייב גמישות, אז התפטרתי מהמשרד שבו עבדתי ופתחתי משרד משלי".
ניר בראונשטיין: "זה מסע משותף, ששנינו צריכים לעבור אותו ביחד. יש עובדת סוציאלית שמסבירה לנו איך להתמודד עם כל מיני מצבים שיש ברכבת ההרים הרגשית שאנחנו עוברים"
לקבוצת התמיכה הגיע לאחר שאשתו נחשפה לפעילויות של האגודה למלחמה בסרטן ולפרויקט שבו חולות ותיקות תומכות בחדשות ומכניסות אותן לקבוצות תמיכה שמתאימות להן. "היא הייתה חוזרת הביתה ומספרת לי, ראיתי איך זה משפיע עליה והחלטתי שגם אני רוצה. כך גילינו את קבוצת התמיכה שמיועדת למשפחות החולים, בניהולה של אורית שפירא. מאז, פעם בשבוע ליאת הולכת לקבוצת תמיכה לחולות, ואחרי כמה ימים היא מצטרפת אליי למפגש של בני המשפחות.
"זה מסע משותף, ששנינו צריכים לעבור אותו ביחד. יש עובדת סוציאלית שמסבירה לנו איך להתמודד עם כל מיני מצבים שיש ברכבת ההרים הרגשית שאנחנו עוברים. עם הפידבקים והטיפים שאנחנו מקבלים פה, אנחנו מוצאים שחוכמת ההמונים היא דבר קריטי".
עכשיו הוא סוגר כבר שנה וחצי בקבוצה. "פה את מבינה שלא משנה מה ההשכלה, המוצא או ההכנסה שלך: זה פוגע בכולם. מדי שנה מאובחנות אלפי חולות סרטן שד חדשות. חבל שרק בני זוג מעטים מגיעים למפגשי הקבוצה, שהם כל כך חיוניים ומשני חיים. זה בהחלט פספוס".
אנשים לפעמים מתקשים עם החשיפה.
"לכן מבקשים מהחדשים שרק יציגו את עצמם, וביתר הזמן שיקשיבו. לצערי הרב, הרבה משתתפים לא חוזרים".
העובדת הסוציאלית והפסיכואונקולוגית אורית שפירא, מנהלת מחלקת שיקום ותמיכה באגודה למלחמה בסרטן ומי שמובילה עשר קבוצות תמיכה של האגודה לחולי סרטן ולבני משפחותיהם, מדגישה את חשיבות הפעילות הזאת. "זה המקום היחידי שבו אנשים יכולים לדבר על הכול: על אינטימיות, על זוגיות, על מיניות ועל הפחד הגדול שלהם מהמוות", היא אומרת. "למשתתפים חדשים אני תמיד אומרת, 'באתם לארץ חדשה עם שפה חדשה', והוותיקים צוחקים ואומרים, 'פה זה לא מקום לפתרונות, זה מקום לרגשות'. אפשר לשחרר המון בדינמיקה של הקבוצה".
4 צפייה בגלריה
מיכל וצביקה בלוטשטיין. "הייתי אומר לה, 'את עוד תקברי אותי', והיא הייתה אומרת, 'אל תיקח את המוות ממני'"
היה ברור שאני זקוק לעזרה
אצל מיכל (46) וצביקה בלוטשטיין (61) התגלה הסרטן כשהם החליטו להביא ילד משותף אחרי תשע שנות נישואים, ובדיקת אולטרסאונד חשפה גוש בשד השמאלי של מיכל. "זה היה שבר גדול עבורנו, שבר בלתי צפוי", אומר צביקה, מנהל תפעול בחברת סטארט-אפ. "מיד התחלנו טיפול הורמונלי וכימי מאוד קשה".
הם גרים במושב בצפון, וממרפסת ביתם רואים את הכנרת התכולה והשלווה. "היה לנו חלום לעשות טיול בארצות הברית מחוף לחוף", הוא מספר. "כשמיכל חלתה, התוכנית נגנזה, אבל המשכנו הלאה. בקבוצת התמיכה אתה פוגש אנשים שהחלומות שלהם התנפצו, אבל הם לא נתנו לזה לנהל אותם. גם לא למחלה. הקבוצה נתנה לנו שפיות, פרופורציות לחיים, יכולת לברור ולהבין מה חשוב באמת ומה פחות. אני הייתי צריך ללמוד שם לשים בצד את החשיבה הגברית ולהתעסק בצד פחות חזק שלי – דיבור על רגשות, בלי לראות בעיה ולנסות מיד למצוא לה פתרון. אבל זה כדאי. הרווחנו בקבוצה לא רק בית, אלא גם חברים חדשים, במקום הוותיקים, שרובם נעלמו".
צביקה בלוטשטיין: "הבנתי שזה בסדר לתת מקום לעצמך, לכעסים. כהייטקיסט מופנם ולוגי מעולם לא דיברתי על כעס, למשל. גם מנחם לראות שמה שאנחנו עוברים, עוברים גם אנשים אחרים. בקבוצה את שומעת צחוק ועצב של האחר, ואת מתחברת לזה, כי זה בדיוק מה שאת עוברת"
הוא הגיע לקבוצה כחצי שנה לאחר שהמחלה התגלתה. "מיכל בדיוק סיימה את הכימותרפיה, ואני התפניתי לנשום, לחשוב, לארגן לעצמי בחזרה את החיים. כשיש זמן, ואתה חושב על עצמך, מתחיל החלק הבעייתי, כי עד אז אתה בעיקר עסוק בהישרדות. הקטע הבינאישי נדחק הצידה. ההכרה שלא יהיו לנו ילדים משותפים הייתה קשה מנשוא, כמעט כמו חרדת המוות. כל התוכניות זזו הצידה, כל החלומות.
"המצב ההישרדותי לאט-לאט הופך לתחזוקה שוטפת של עצמך. היו לי ימים שלא הרגשתי טוב, והתחלתי לצחוק על זה. הייתי אומר למיכל, 'את עוד תקברי אותי', והיא הייתה אומרת, 'אל תיקח את המוות ממני'. באופן טבעי, בן הזוג קצת מאבד את מקומו בתהליך הזה, כי שום דבר לא משמעותי כמו חרדת מוות, ואתה חי יום-יום את הפחד המשתק הזה ומסרב להודות שאתה הולך לאבד את בת הזוג שלך. היה ברור שאני זקוק לעזרה. מיכל נתקלה באינטרנט בקבוצת תמיכה לחולים ולמשפחותיהם, והגענו. תמיד ביחד. היום אני מגיע קצת פחות ויותר לבד".
מה הקבוצה נתנה לך?
"בעיקר פרופורציות לחיים והבנה שאם לא אהיה בריא, לא אוכל לטפל בבת זוגי האהובה. גם הבנתי שזה בסדר לתת מקום לעצמך, לכעסים. כהייטקיסט מופנם ולוגי מעולם לא דיברתי על כעס, למשל. גם מנחם לראות שמה שאנחנו עוברים, עוברים גם אנשים אחרים. בקבוצה את שומעת צחוק ועצב של האחר, ואת מתחברת לזה, כי זה בדיוק מה שאת עוברת. אנשים מדברים כמונו.
"היום אני סוגר שנתיים בקבוצה, ואני יכול לומר בוודאות שלמדתי שם לא לתת למחלה לנהל אותי, אלא להמשיך לחיות את החיים הטובים, עם כל המגבלות – וגם להמשיך להעז לחלום".
