כמעט ארבעה חודשים אחרי ההלם שאליו נכנסנו בשבת הארורה באוקטובר, ואנחנו עדיין מתקשים לחזור לשגרה. ההוכחה הפשוטה לכך היא כמות החדשות שאנחנו צורכים, ואל מולן מספר הפעמים שבהן מצאנו את עצמנו נוקטים פעולה שפעם נחשבה לטריוויאלית, לא לפני האמירה המתנצלת – "אנחנו צריכים קצת אסקפיזם".
אנשי בריאות הנפש דווקא מעודדים אותנו לקחת הפסקות מהעדכונים הסיזיפיים. למרות תחושת האשמה, אסקפיזם הוא חלק הכרחי בשמירה על הבריאות הנפשית שלנו, יכולת שהיא מתנה מהמוח. אז שלא ננצל אותה?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
משה בר, פרופסור לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, מרבה לעסוק ביכולת של המוח להשכיח מאיתנו את הצרות, וגם לחזור אליהן - לא בהכרח כשנוח לנו. לדבריו, לאסקפיזם אין הגדרה מדעית, אבל על כולם מקובל שהרעיון של המושג הוא בריחה, ומטבע הדברים זו בריחה ממשהו שלא נוח לחשוב עליו. "זה סוג של הדחקה, אבל להבדיל, זה דבר שנעשה באופן מודע – באסקפיזם את יודעת שאת נכנסת לנטפליקס כי את לא רוצה לקרוא חדשות, ולעומת זאת בהדחקה, הרבה פעמים את אפילו לא מודעת לזה שאת מנסה לא להיזכר או לא לחשוב על משהו. הבדל נוסף הוא שהאסקפיזם הוא יותר קצר מועד. את יכולה כל החיים להדחיק איזו טראומה מהילדות, אבל את לא רוצה להפסיק לשמוע חדשות כל החיים. זה משהו זמני".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למרות הדימוי המפוקפק, שעל מקורו נרחיב בהמשך, פרופ' בר מדגיש שגם הדחקה וגם אסקפיזם הם לא בהכרח שליליים. "אנשים שאוכלים בשר, למשל, לא יכולים תוך כדי לחשוב מה עשו לחיות במשחטות ואיך גידלו אותן, כי אז הם לא יוכלו לאכול, אז כולנו עסוקים באיזושהי הדחקה, ויש לה תפקיד ואנחנו לא צריכים לזלזל בה. כך גם אסקפיזם – אנחנו לרגע לא צריכים לחשוב שזה משהו רע שצריך להימנע ממנו. זה כלי שהטבע נתן לנו במוח כדי לעזור לנו להתמודד: יש במציאות משהו קשה מדי, אז בואו שנייה נברח ממנו. כשזה יחזור אלינו, נהיה יותר חזקים כדי להתמודד איתו. נדחה את ההתמודדות עד למועד שבו נהיה מסוגלים לזה".
למה שנצליח יותר מאוחר?
"כי כרגע יש יותר מדי להכיל. השבעה באוקטובר, למשל, זה יותר מדי דברים. אם יש לי דליפה מהגג זה מבאס, אבל אני יכול לטפל בזה עכשיו. אם יהיו לי 700 דליפות בבת אחת, זה יהיה יותר מדי בשבילי – אז אני אברח רגע הצידה, אחשוב על משהו אחר ואז אחזור לטפל בזה כשתהיה לי יותר מסוגלות".
פרופ' עמירם רביב, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מוסיף לאסקפיזם עוד פונקציה חשובה: "אין-אונים זו אחת החוויות האנושיות הכי קשות, כי מחנכים אותנו להיות 'אדונים לגורלנו', לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל לא תמיד יש לי מה לעשות, למשל אני לא יכול לחלץ את החטופים. האסקפיזם עוזר לרדד את התחושה הזו. זה סוג של הגנה, והגנה זה לא בהכרח דבר רע, זה מה שעוזר לנו לשמור על עצמנו. כמעט כל האורגניזמים מצוידים במנגנונים שבאים לשמור עליהם, לכן הם נזהרים. כמו שכשחתול רואה אדם ברחוב, הוא בדרך כלל בורח".
ובכל זאת, לימדו אותנו שהדחקה זה דבר שלילי ואסקפיזם הוא בכלל לחלשים ולמפונקים, בטח במציאות של ישראל.
"נכון. פרויד, שהגה את המושג (ובתו אנה המשיכה לפתח אותו), ראה בהדחקה את אבי אבות הטומאה. כשהוא טיפל בנשים היסטריות, הוא יצא מנקודת הנחה שהן הדחיקו משהו, והוא הצטבר עד שיצא בצורה חמורה. הכחשה הוא מנגנון יותר משוכלל, כי יש בו גם אלמנט של מודעות, אבל פרויד ראה את שני המצבים כשליליים, כי הם גורמים להתעלמות מהבעיה בזמן שהבעיה נשארת.
"בשנים האחרונות, פסיכולוגים התחילו לראות במנגנונים האלו גם אלמנט חיובי, כי ההתעלמות מהבעיה לטובת עיסוק במשהו אחר, כלומר אסקפיזם, בסופו של דבר מקטינה את הלחץ, ואם זה נעשה במידה – שבעצם בכל תורת הנפש העניין העיקרי הרבה פעמים הוא המידה – זה חיובי. כמו שבצורת זה לא טוב, אבל גם שיטפונות זה לא מציאה גדולה. בסוף המטרה של אסקפיזם זה הפגת מתח, כי מתח זה דבר ששוחק ומעייף, וגורם לבעיות פסיכולוגיות וגם פיזיולוגיות".
מתי אסקפיזם בכל זאת הופך לבעייתי?
"הבחינה האמיתית של דבר אם הוא טוב או רע, זה אם הוא משרת או לא משרת את הפרט, כלומר כל עוד זה לא מפריע לתפקוד התקין הדרוש בנסיבות מסוימות. אם אתה לא הרמטכ"ל, אין שום סיבה לצרוך חדשות 24 שעות ביממה, אבל אם יש אזעקה – אתה צריך ללכת למקלט".
אבל אסקפיזם לא עשוי לפגוע בתחושת הסולידריות שלנו?
"לנרקיסיסט פסיכופת באמת לא אכפת מאחרים, אבל אם מישהו יגיד שכל העסק לא מעניין אותו, זו תהיה בחירה שלו, זה עדיין לא אומר שהוא סוציומט או גורם לנזק לאחרים. אז השאלה היא האם הם סובלים מזה? האם האחרים סובלים מזה?
"הפרדוקס הוא שעכשיו הרבה מדברים על אסקפיזם בהקשר שלילי – הולכים למסעדה או סרט ומתנצלים על זה – אבל מאז ומעולם במדינת ישראל המלחמות היו בגבולות, ואנשים בתל אביב ישבו בבתי קפה ואפילו היה לזה צידוק – חיילים נלחמו כדי שאנשים ימשיכו בשגרת חייהם. יש נורמות של הזדהות חברתית, השתתפות, אבל יש גם נורמות שאומרות – אני לא בחזית, אבל אני עוזר ותורם כשאני יכול, וכשאין לי את הכלים לעזור, או אין צורך בכלים שלי, או כבר עזרתי, לגיטימי לחפש אסקפיזם. רק בארץ, בגלל המארג החברתי הצפוף, תמיד תהיה ביקורת של מישהו שלא מתנהג לפי הנורמות שלי".
אחרי שקיבלנו את האישור לצאת למסעדה (אולי אפילו מסיבה?) מבלי להתייסר, או לנסות להבין על מה כל המהומה סביב הסדרה "הדוב", בכל זאת נשארנו עם החשש שאותן בריחות יהפכו בסופו של דבר לחיים עצמם.
"יש כזה דבר יותר מדי ויש פחות מדי", מדגיש פרופ' בר. "זה חשוב להגן על הנפש העדינה שלנו, ומצד שני יש גבול לכמה אנחנו יכולים לברוח ממה שנוגע לנו ולהתכחש למציאות, ואני חושב שלא לכולנו יש את הכלים כדי להבין את הפער הזה בצורה אידיאלית. יש אנשים שידחיקו יותר מדי זמן, ואז הם יצטרכו טיפול פסיכולוגי כדי לפרק את ההדחקה בביסים קטנים, ויש כאלו שלא מדחיקים בכלל, ואז הם כל הזמן חווים את הטראומה והם כל הזמן בסבל.
"באופן רגיל, אני לא באמת יכול לטפל בכל הסבל שבעולם, אז יש לי את הפריבילגיה להדחיק. אבל אם חס וחלילה הילד שלי יסבול מרעב, אני לא אוכל להדחיק יותר, כי הוא תלוי בי ואני צריך לטפל בו. אותו הדבר עם המלחמה, כדי להגן על עצמי מהטראומה, אני יכול להחליט שאני לא מקשיב לחדשות כמה ימים, ואז במוצאי שבת להגיע לכיכר החטופים ולקבל את כל מה שהדחקתי בפנים ולהבין שהצלחתי להתחמק קצת, הגנתי על עצמי, אבל יש פה בעיה שצריכה טיפול, ואני צריך לחשוב מה אני יכול לעשות בשביל לקרב את הפתרון".
בהנחה שיש לנו את הפריבילגיה שלא להתייחס, מה בכל זאת משאיר אותנו מחוברים למציאות ולא בסוג של בועה כל הזמן?
"יש כאלו שמרגישים שכשאנחנו מתייחסים לטראומה של אחרים, אנחנו לוקחים להם חלק מהכאב, אבל זה הרי לא באמת עוזר. זה יכול לעזור רק אם זה מניע אותנו לפעולה. זה שאנחנו סובלים את הכאב של אנשים אחרים גורם לנו לנוע לפעולה ולפתרונות. אנחנו יכולים להזניח סבל של אוכלוסייה אחרת ולתת להם להמשיך לסבול, ואנחנו יכולים גם לברוח מהכאב כל הזמן, עד שבאיזשהו שלב נבין שזה לא הגיוני שאנחנו חיים כרגיל בזמן שהם כל כך סובלים ונחליט לעשות משהו. זה איזון שצריך לעשות בין כמה שאני מגן על עצמי מחשיפה תמידית לטראומה, לעומת הרצון שלנו להיות אזרחים או חברי קהילה הגונים. לא להרגיש אשמים כשבורחים, אבל גם לא לברוח יותר מדי. אי אפשר לבוא בטענות למי שמדחיק או שבורח עכשיו לאיזה חוף מבודד, כי זו הדרך להתמודד. כל אחד צריך לבחור את האיזון בין כמה הוא בורח לכמה הוא שוהה.
"צריך לדעת שאסקפיזם זה לא חולשה. זה כלי חשוב. אפשר לדמות את זה לנסיעה ליד זירת תאונה: אנחנו יכולים לעצור, לעמוד מול הנפגעים, לא לזוז משם ולהמשיך 'לגרד את הפצע'. לעומת זאת, אנחנו יכולים לראות שהנפגעים מטופלים, להיכנס בחזרה לאוטו ולהמשיך לנסוע".
בספרו "נדידת מחשבות", עוסק פרופ' בר בחשיבות של הזרם שרץ לנו במוח ללא הפסקה. לדבריו, בעוד שאפשר להחליט באופן מודע לראות קומדיה רומנטית כדי לנסות לשכוח מהצרות, את נדידת המחשבות כמעט אי אפשר לנצח, והיא אלופה בלעשות לנו "דווקא".
"המוח זז כל הזמן ולא בהכרח בשביל לברוח - הוא רוצה לחשוב על דברים יצירתיים, הוא רוצה לתכנן, הוא רוצה לדמיין תרחישים אפשריים. למעשה, חצי מזמן הערות שלנו המחשבות שלנו נמצאות במקום אחר מאיפה שהגוף שלנו נמצא. יש לנו מעט מאוד שליטה על זה. יש ניסוי קלאסי בפסיכולוגיה, שקיבל השראה מסיפור קצר של דוסטויבסקי, ובו מבקשים מהנבדקים לא לחשוב על דוב לבן, ואז רואים שזה הדבר היחיד שהם מצליחים לחשוב עליו. הם יחשבו על דובים לבנים אפילו יותר מאשר אם תגידי להם כן לחשוב על דוב לבן.
"אי אפשר להגיד באופן מכוון למחשבות שלנו 'תנדדו למקומות טובים', אבל דווקא אסקפיזם יכול להיות התחלה טובה לזה. הרבה יותר קל לברוח אם את רואה סרט או יוצאת להופעה. הפעולה יכולה להשתלט על המחשבות. אם את שוכבת על הספה ואומרת 'עכשיו נעשה אסקפיזם, ולא נחשוב על החדשות אלא נחשוב על פרחים', השליטה שלך תהיה מועטה".
אז כדי שאסקפיזם יעבוד, אנחנו צריכים לעשות משהו אקטיבי?
"אני יכול לשבת עם המשפחה ולהיזכר בטיול בתאילנד, בטח שזה יעשה לנו טוב לכמה דקות, אבל הפעולה יוצרת אסקפיזם יותר מוצלח".
פרופ' דני קפלן, חוקר במחלקה לסוציולוגיה ולימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, מסתכל על אסקפיזם באופן אחר לגמרי - פחות כהפסקה מהחיים ויותר כהסוואה ואפילו השתקה של המציאות. בהתאם לראייה הזו, הוא בוחר להתייחס דווקא לחדשות שאנחנו צורכים כאסקפיזם.
"יש המון חדשות שתופסות המון שעות, ויש בהן המון מלל שבעצם לא מעביר כלום", הוא טוען בנחרצות. "הרי כבר למדנו שצרכן תקשורת שרוצה מידע חייב לפתוח ערוצים בחו"ל או טלגרם. לכאורה בשידורי החדשות יש הרבה מידע, ודובר צה"ל מדווח כמעט כל יום, אבל בסוף אנחנו לא באמת יודעים מה קורה. יכול להיות שזה בצדק, מטעמי צנזורה, אבל בשורה התחתונה זה נותן תחושה שאנחנו מקבלים מידע, כשבעצם אנחנו יודעים מעט מאוד".
אחת האשמות החזקות נגד הרשתות החברתיות היא שהן לא באמת פותחות אותנו לעולם הרחב ולמגוון של דעות וידיעות, אלא מהוות "תיבת תהודה", שבה אנחנו פוגשים שוב ושוב את מה שאנחנו רוצים לקרוא ולשמוע. לדבריו של קפלן, כך גם במקרה של החדשות. "אנשים חושבים שהם פוגשים את הזולת, אבל בעצם הם פוגשים את האנשים שהכי דומים להם ואת הדעות שהכי דומות לאלו שלהם. גם האלגוריתם של הרשתות עובד ככה וגם החדשות המסורתיות. תמיד יש להן אג'נדה מסוימת, ככה שאנחנו מקבלים את מה שבמילא אנחנו רוצים לקבל".
פרופ' קפלן מעלה דרך נוספת שבעזרתה החדשות משמשות כשביל הבריחה, והיא יצירת סולידריות לאומית. "בהתחלה הסולידריות הייתה מאוד חזקה, והיא עדיין קיימת במידה מסוימת, אבל יש תחושה שעכשיו היא פחות – אנחנו פחות נחמדים ברחוב, פחות מתגייסים לעזור. לעומת זאת, התקשורת ממשיכה להעלות את השיח של סולידריות. היא ממשיכה להביא לנו שקופיות של 'ביחד ננצח' ובכך מסייעת לגייס את הציבור. השיח הזה, שהאחדות היא מעל הכול, מוחק ומטשטש את הצורך לקבל החלטות. זה גם סוג של אסקפיזם, כי זה מאפשר לברוח מהתמודדות עם המציאות, ואת ההימנעות מהכרעות מדיניות ופוליטיות תחת המסווה של שמירה על הסולידריות".
אפשר להגיד שזה אסקפיזם שלא מבחירה?
"כן. האשליה של קבלת מידע היא מעין אסקפיזם כפוי. גם ביחסי דתיים-חילונים אפשר לראות את זה – המיינסטרים מנסה לקדש את הסטטוס-קוו, אבל זו אשליה שאפשר להמשיך ככה. ולצערנו אנחנו רואים שגם המדיניות הממשלתית, שהצבא שיתף איתה פעולה, הייתה תחת אסקפיזם, בגלל המחשבה שאפשר להמשיך להתנהל בלי להכריע. בשבעה באוקטובר זה התפוצץ לנו בפנים".
אז איך אפשר להימנע מזה?
"במישור הפרקטי, פשוט לצרוך מקורות מידע נוספים, כולל מחו"ל. אבל עצם הבועה היא לא בהכרח דבר רע, זה מרכיב בסיסי בסולידריות לאומית, וכך זה תמיד היה".
