לילה לבן, רצוף בחששות ולבטים, פקד את דודו דאנו אחרי שנודע לו כי עמיתו נעם רז ז"ל נהרג בקרב בג'נין. בשנה וחצי שחלפו מאז שהוכר כסובל מפוסט טראומה, ומאז שהזדכה על הנשק ופשט את המדים כדי לטפל בעצמו ובמשפחתו, גזר על עצמו לוחם הימ"מ לשעבר ניתוק מוחלט מהיחידה שבמשך 20 שנות שירות הייתה ביתו השני.
קראו עוד:
"הפצעים הנפשיים עדיין לא הגלידו, ואני לא מאמין שאי פעם אחלים מהם", הוא אומר, "אבל אני לומד לחיות איתם ולצידם. חלק מההתמודדות שלי היא הימנעות מכל מה שעלול להוות עבורי טריגר שיציף מחדש את הסיוטים ואת ריח הגופות. כדי לשמור על השגרה אני מתרחק ממקומות הומי אדם, לא נכנס לקניון, מוותר על מסיבות, ובחתונה חותך דקה אחרי החופה. אז איך אעמוד באירוע רב משתתפים כמו הלוויה של נעם? איך אצליח לאטום את האוזניים במטח הכבוד? כל הלילה התפתלתי בתוך עצמי, לבד".
במיטה?
"לא. גם כשאני נכנס למיטה עם כדורי שינה אני לא מצליח לישון יותר משלוש שעות. במקום להתהפך מצד לצד עשיתי את מה שאני נוהג לעשות כמעט מדי לילה. אני הולך לים, שתי דקות מהבית שלי בעתלית, ומתחיל לרוץ. לפעמים שני קילומטר, לפעמים חמישה, לפי התחושה. ריצה היא התרופה הכי טובה עבורי. לימדתי את עצמי להמיר את הכאב הנפשי בכאב הפיזי בשרירים ובעצמות, כי את הכאב הפיזי יותר קל לי לשאת".
5 צפייה בגלריה
דודו דאנו באימון ריצה, השבוע. "לא פעם אמרתי לעצמי שאני מעדיף שיהיה לי משהו שכולם רואים, ביד או ברגל"
(צילום: אלעד גרשגורן)
הכאב הפיזי גם מניב תוצאות. ללא מאמן מקצועי הכין את עצמו דאנו לריצות ארוכות. החודש גמעו רגליו 250 ק"מ במדבר נמיביה שבאפריקה במסגרת אולטרא־מרתון "רייסינג דה פלאנט" בתנאי הישרדות על־אנושיים. "אני לא הישראלי הראשון שמתחרה במרוץ הזה, שאורכו כמו שישה מרתונים", הוא מצטנע, "אבל אני הראשון שהניף את דגל ישראל על הפודיום. הגעתי למקום השלישי. סיימתי את הריצה ב־26 שעות, חצי שעה אחרי האצן השווייצרי שניצח, ורבע שעה מהאצן היפני שהגיע למקום השני".
מיכל, האישה שאיתו כבר יותר משני עשורים, ממהרת להבהיר: "האצן שהגיע למקום הרביעי היה הרבה הרבה אחריו". המרוץ חולק לשישה מקטעים יומיים, ובמהלך ששת ימי הריצה היא העלתה לפייסבוק מבזקים ותמונות שמארגני התחרות פירסמו באתר, ולא דמיינה שהסרטונים יהפכו לוויראליים וישותפו על ידי אלפי אנשים מקהילת הרצים הישראלית.
"ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בשעה 11 בבוקר, באמצע המדבר הנמיבי, הרגליים שלי קפאו ועמדתי דום. את המקטע האחרון עשיתי ביום העצמאות, עם דגל מורם"
"לא בגללי", דאנו שוב מנמיך פרופיל, "אלא בגלל התאריך. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בשעה 11 בבוקר, הרגליים שלי קפאו במקום ועמדתי דום. אני לא צריך לשמוע את הצפירה, היא כל הזמן מהדהדת לי בראש. יש לי לא מעט חברים מהצוות שנהרגו במלחמות ובמבצעים, וכשעמדתי דום בנמיביה, עם הדגל, הרגשתי שאני עושה את זה לזכרם. מישהו העלה ליוטיוב סרטון שבו אני מדבר, באנגלית הלא גבוהה שלי, תוך כדי ריצה. אמרתי שביום הזיכרון אני זוכר את כל אלה שנלחמו ונהרגו ושאני רץ בשבילם. את המקטע האחרון עשיתי ביום העצמאות, עם דגל מורם".
זמן קצר אחרי שחזר ארצה, עם צלחת שהצטרפה לפינת המדליות והגביעים, התבשר שחברו נעם רז נהרג. "התלבטתי, התבשלתי בתוך עצמי ובסוף החלטתי שאני חייב לנסוע לירושלים, להלוויה. נעם ואני לחמנו יחד בימ"מ במשך 20 שנה. הוא התגייס כמה חודשים לפניי. דיברנו על בסיס יומיומי, יצאנו לפעילות ביחד, חזרנו מפעילות ביחד. הוא לא החבר הראשון שאני קובר, אבל זה אף פעם לא הופך לקל יותר. זה עצוב וכואב".
בארי, אחד מבניו, אמר בהספד: "היה לכם את המיקום של הבית. טיל אחד ולא הייתם מסכנים חיים של 50 לוחמים, שכל אחד מהם שווה יותר מכל הממשלה הזאת".
"אין שופטים אדם בכאבו. אנחנו, לוחמי הימ"מ, לא מתעסקים בפוליטיקה. יש לי אמון מלא במפקדים שמשקללים את כל הנתונים ומורידים פקודות. אנחנו הכוח המבצע שעושה, על הצד הטוב ביותר והמוסרי ביותר, את מה שאומרים לנו לעשות. זו הסיבה שהתגייסתי ליחידה".
רינגטון של אילנית
דאנו, 42, מוצא בליבו מקום לשתי אהבותיו הגדולות – המשפחה והמדינה. "אני נשוי למולדת ולאשתי, שממנה יש לי שלושה ילדים", הוא מצהיר. הרינגטון בסלולרי שלו הוא "ארץ, ארץ, ארץ" בביצוע אילנית. לפני עשר שנים התחיל להתבטא בשפת הקעקועים. על זרועו הימנית נצרב מגן דוד, "ועם הזמן צמחו ממנו וסביבו קעקועים נוספים. שריון הגנה עבה עם סדקים". לפני שנה וחצי, כשנאלץ לפרוש מהשירות בגלל מצבו הרפואי, קיעקע על החזה שתי מילים באנגלית. "Warrior Forever". לוחם לנצח.
לוחם נשאר לוחם גם אחרי פרישתו מהשירות?
"כן. השאיפה האחת והיחידה שהייתה לי, מאז שאני זוכר את עצמי, היא להיות לוחם, לתת, להגן על המדינה. מאיפה זה בא? מהבית. גדלתי בטבריה, ברחוב אהבת ציון. יש משהו יותר מקרי מזה? בבית הוריי הדגל מתנוסס במשך כל השנה. אבא שלי, שמעון, תמיד אמר לי: 'דודו, אם תעשה בעיות לא תתקבל ליחידות העילית', אז התרחקתי משטויות".
מה זה שטויות?
"גדלתי בשכונה קטנה וחמה, כולם עם כולם, משפחה אחת גדולה, אבל היו כמה חבר'ה שהסתבכו. הייתי תלמיד לא רע, אבל בילדותי היו המון סטיגמות ולא מעט נדחקו לשוליים, לדרך לא סלולה. גם אני כמעט הגעתי לשם. אחת המורות בתיכון אמרה לי: 'אתה תסיים מאחורי הסורגים'. חטפתי הלם. נעלבתי. זו הייתה האווירה".
"כדי להרגיע את המצפון שלי נהגתי להכניס לכיסים ממתקים. כשראיתי ילד מפוחד הרמתי את המסכה לחצי דקה, שלפתי ממתק, חייכתי אליו ואמרתי לו 'קח'"
הוא סיים 12 שנות לימוד ללא בגרות מלאה. "אחרי כמה שנים, כשכבר הייתי בימ"מ, אחד המפקדים קרא לי ואמר: 'ביום ראשון אתה לא בא ליחידה'. שאלתי מה קורה ביום ראשון והוא השיב: 'הרשמה ללימודים'. צחקתי. 'מה אתה מדבר איתי על תואר? אפילו בגרות אין לי'. והמפקד השיב 'מה הבעיה? תעשה מכינה'. אז עשיתי מכינה והשלמתי בגרויות ועשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה ומזרח תיכון באוניברסיטת חיפה ותואר שני בהיסטוריה של ארץ ישראל. ואז אחותי הלכה לתיכון שבו למדתי ואמרה למורה: 'מאחורי הסורגים, אה?' והראתה לה את התעודות של התארים".
כשהתקרב מועד גיוסו לצה"ל הוא ידע מה הכיוון. "דובדבן, מסתערבים. עשיתי גיבוש והתקבלתי, אבל זה לא הספיק לי. רציתי להתגייס כשאני כבר מוכן לשירות כזה ובזמני עוד לא היו חוגים של הכנה לצבא. התאמנתי בבית, לבד. זחלתי ורצתי".
ב־1998 התגייס לדובדבן. "צוות מדהים, בחורים ערכיים, היה כיף לשרת בצוות כזה והחברים מאז הם אחים על מלא, לכל החיים. השתתפתי באינספור פעילויות ומבצעים, בין היתר בכפר עסירה א־שמאליה, פעילות שגבתה את חייהם של שלושה חבר'ה מהיחידה. הצבא הרים אותי ובנה אותי. נכנסתי ילד, יצאתי גבר".
ולא פחות חשוב: בצבא הוא הכיר את מיכל נייסברג מחיפה, מי שתהפוך לימים לאשתו. "הייתי מ"כ בטירונות של החיילים במתקן אדם והיא הייתה מש"קית קשר", הוא מספר. "שם התחיל הקשר".
אחרי שחרורו מצה"ל, ב־2001, החליט להתגייס לימ"מ. "הגשתי בקשה והוזמנתי לגיבוש. 1,300 חיילים משוחררים הגישו בקשות, 600 מהם עלו לשלב הראיונות, 300 מהם יצאו לגיבוש ובסופו של דבר רק 13 התקבלו. בארבעת החודשים שעמדו לרשותי עד לגיוס טסתי עם חבר לפרו, בוליביה ואקוודור. למה דווקא לשם? מפני שאמרו לי שבמזרח זה יותר מסיבות ופחות טיולים ואני לא טיפוס של בטן־גב".
לא ידעתי איך להתמודד עם זה
עם גיוסו לימ"מ החל דאנו קורס בן שמונה חודשים. "זה קורס מקצועי בטירוף, למדתי הכול מההתחלה. יש הבדל בין נער שמתגייס לבין חייל משוחרר שמתגייס כדי לבנות לו קריירה לחיים. האנשים ביחידה נבחרו בפינצטה. כל אחד מהם היה עבורי חומת מגן ולהפך. שש השנים הראשונות שלי בימ"מ היו תקופה מסיבית של פיגועים ומרצחים. המון עבודה. כמעט ולא חזרנו הביתה. פעילות לא פשוטה".
והסיפוק?
"אדיר. אני זוכר שפעם עמדתי בצד והסתכלתי על איזה אוטובוס שנוסע בכביש ובתוכו ילדים מחייכים. רק אני ידעתי שהאוטובוס הזה היה אמור להתפוצץ, אבל הצלחנו לסכל את הפיגוע. חייכתי אל הילדים שנופפו לי מהחלונות והרגשתי שאני נטען".
נגעת במוות?
"יותר פעם אחת. בהרבה פעילויות הכדור חלף מעליי, קרוב מאוד אליי או שמישהו מהחבר'ה חטף אותו. אולי במקומי. בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אגרתי את הכול בבטן, הדחקתי, התעלמתי. למה? כי אני גבר, אני לוחם, אני חזק, אני ביחידה הכי טובה. אז המשכתי לתפקד בפול גז. סיכלנו מאות פיגועים, תפסנו מאות אם לא אלפי מחבלים שבאו על מנת להתפוצץ. ב'שובו אחים', חטיפת שלושת הנערים, עבדנו מסביב לשעון, חיפשנו את המחבלים בכל חור, כולל בהיתקלויות. אני מדבר על מאות עבודות, שחלק מהן הסתיימו בתקריות ירי ובפצועים".
לא פחדת?
"פחדתי על המשפחה והילדים, לא על עצמי. תמיד הסתכלתי קדימה, לעבר המטרה".
מיכל: "גם אני פוסט־טראומטית. 20 שנה חייתי בחרדה. לפני מבצעים גדולים דודו היה מתקשר ואומר" 'אנחנו יוצאים לדוג דג שמן'. בלילה כזה לא עצמתי עין"
לפני 15 שנה עמדו מיכל ודודו מתחת לחופה. כשהחליטו להפוך למשפחה הם סיכמו ביניהם שהיא תבחר את השם הראשון והוא יבחר את השם השני של כל ילד, וכך היה. נעם־ישראל בן 13, ניב־ציון בן 10 ונויה־מולדת בת 8. מיכל בחרה את שלושת השמות הראשונים באות נו"ן כדי להנציח את שם נעוריה, נייסברג.
מה הילדים ידעו על העבודה שלך?
"בהתחלה זה היה: 'אבא לוחם במשטרה, אבא שומר עלינו ותופס את הרעים'. כשהילדים גדלו הם באו לבקר אותי בבסיס, כשסגרתי שבת. הם עלו על המתקנים, עשו סנפלינג והבן הגדול גילה רק לחבריו הטובים: 'אבא שלי בימ"מ'. זה מילא אותו בגאווה ועשה לו טוב".
ומיכל?
"לא היה לה קל, אבל למרות הדאגה היא תמיד תמכה ועודדה. היא ואמא שלי, רחל, היו עם היד על הדופק. אם בבוקר הודיעו על לוחם שנפצע ואני לא הייתי זמין, שתיהן אכלו סרטים עד שיצרתי קשר. מיכל היא עמוד התווך שלי. הגב שלי, בטוב וברע".
מה לדעתך חרץ בך את הצלקות?
"הילדים. לא ילדיי הפרטיים. המבצעים שהשפיעו עליי ביותר, במובן השלילי, היו אלה שנערכו בנוכחות ילדים. ידוע שהמחבלים משתמשים בילדים שלהם. הם דאגו להושיב אותם בסלון כי ידעו שלא נפגע בגבר שמאחורי הילד. אבל כשהעיניים שלי נתקלו בעיניים של ילד, שרואה את אבא שלו נופל, זה נכנס בי חזק, ישר ללב. ומאז שהפכתי לאבא, כל מפגש עם ילדי מחבלים חילחל אצלי יותר. בכל פעם שנכנסתי לבית עשיתי את העבודה על הצד המוסרי ביותר. אני חותם על זה – אין יחידה יותר מוסרית מהימ"מ. לא פעם העמדנו את עצמנו בסכנת חיים כדי לא לפגוע בחפים מפשע. צעקנו זה לזה: 'בחלון הזה אף אחד לא נוגע, זה חדר ילדים ויש בו ילדים'. ובכל פעם שיצאתי מבית כזה, לקחתי איתי את המבטים המבוהלים של הילדים".
הוא מתאר אירוע ספציפי: "אני מתקרב לבית ופורץ את הדלת עם מכשירים. אני רץ פנימה עם כיסוי פנים, מסכה שחורה או ירוקה שרק העיניים שלי מציצות ממנה. זה הנוהל, אסור לנו לחשוף את פנינו, אולי יצלמו אותנו, אולי מישהו יזהה אחד מאיתנו, זה מסוכן, אבל מה אשמים הילדים? התפרצתי לבית שלהם באמצע הלילה עם נשק ולייזר, נקודה אדומה שמאירה את השטח, והילדים צועקים מפחד והצרחות כמעט קורעות לי את עור התוף. כדי להרגיע את המצפון שלי נהגתי להכניס לכיסים שבשולי המכנסיים ממתקים. מרמלדה ושוקולד.
"כשראיתי ילד מפוחד, הרמתי את המסכה לחצי דקה, שלפתי ממתק, חייכתי אליו ואמרתי לו 'קח'. הלוחם שהיה לצידי נרתע ושאל 'דודו, אתה משוגע? למה אתה מסכן את עצמך?' בפעמים הראשונות התעלמתי מהתגובה שלו, העדפתי לחשוף את הפנים שלי כדי להרגיע את הילד, אבל עם הזמן הבנתי שהוא צודק. זה סיכון מיותר. חדלתי עם זה".
ומה קרה אז?
"השינה שלי התחילה להידרדר. מלילה שלם ירדתי לשלוש־ארבע שעות שינה. החבר'ה התחילו לקרוא לי ינשוף כי בלילות הסתובבתי בבסיס כמו סהרורי. בבוקר נלחמתי בעייפות והמשכתי את העבודה כרגיל. התחלתי לחלום על ילדי המחבלים, וכשחזרתי הביתה, הוצאתי את הכעס על הילדים שלי. התפרצויות זעם. עצבים. לא נעים. במקרים אחרים הגזמתי בשמירה שלי על ילדיי הפרטיים. בלילות שעשיתי בבית הסתובבתי בין החדרים, עברתי ממיטה למיטה כדי לבדוק שיש להם דופק ושהם נושמים. שוב ושוב הגפתי את כל החלונות ונעלתי את הדלתות. לילות שלמים עמדתי מול החלון ובדקתי שאף אחד לא מתקרב".
הבנת שיש לך בעיה?
"ברור שהבנתי, אבל האגו לא נתן לי להכיר בקיומה. אמרתי, 'אני לוחם, אני יכול להתמודד'. סירבתי לחשוב על הסימפטומים של טראומה, שהצטיירו בעיניי כחולשה".
5 צפייה בגלריה
במרוץ החולות בנמיביה, שאותו סיים במקום השלישי. "אני הראשון שהניף את דגל ישראל על הפודיום"
ביפר באמצע הסרט
לפני ארבע שנים המצב החמיר. "היו לי המון לילות לבנים, חלומות, סיוטים, התנתקויות. הפסקתי ללכת לאירועים משפחתיים. התנהגתי כמו מישהו שירד למחתרת, שהתחבא מכולם. אולי הייתי מצליח להתמודד עם המציאות הזאת אם לא היו מצטרפים אליה דברים נוספים, אבל הם הגיעו. הריחות".
"אתה זוכר מה קרה כשקניתי בושם חדש?", שואלת מיכל, ודאנו משפשף את הזיפים. "חשבתי שהשתגעת, שירדת מהפסים. היה לך מבט מטורף בעיניים כשצעקת עליי 'מה זה הריח הזה?' שלחת אותי להתקלח. רק אחרי שנרגעת הסברת לי שגל הבושם מביא לאף שלך ריח של גוויות. איך יכולתי לנחש?"
כמה זמן עבר עד ששיתפת את המפקדים שלך במה שעובר עליך?
"יותר מדי זמן. הייתי בדרגת רס"ב, רב־סמל בכיר, וחרקתי שיניים כדי להמשיך לתפקד כמו לוחם. חששתי שירחיקו אותי מפעילות מבצעית. לפני ארבע שנים, כשאזרתי אומץ להיפתח, פניתי למפקד שלי, ניסים פתיחה, שהתגלה כאדם עם לב ענק. אמרתי לו, 'ניסים, יש לי בעיה', וכשהתחלתי לתאר את הסיוטים הליליים, הוא קם, נתן לי חיבוק ואמר, 'דודו, אנחנו נצא לדרך ביחד'. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו המפקד שלי באותה התקופה היה מישהו קצת פחות רגיש".
דאנו התחיל לקבל טיפול במסגרת היחידה. "ישבתי אצל פסיכולוגים, אחר כך עברתי לפסיכיאטר שנתן לי כדורי שינה, וכשראיתי שגם הם לא מצליחים להרגיע אותי, הבנתי שאני חייב לראות מישהו קצת יותר בכיר שמתמחה בפוסט טראומה. במקביל התחלתי סוג של מלחמה מול משרד הביטחון כדי שיכירו בנכות שלי. התנהלות בירוקרטית הזויה. אחרי 23 שנה במערכת – עשרים בימ"מ ועוד שלוש שנים בצבא – אני זה שצריך לשרוף כסף על עורכי דין שיעזרו לי להוכיח עד כמה המצב הנפשי שלי בעייתי?
"בוועדה הראשונה נכנסתי ועל השולחן הונח התיק שלי. עבה ומלא במסמכים. בעמוד הראשון הופיע המסמך על שלושת ההרוגים בדובדבן ובעמודים האחרונים הופיע מידע על היתקלויות שחוויתי בימ"מ. והפסיכיאטר, בלי להציץ לעבר התיק, שאל אותי 'מתי השתחררת?' הלו, אני עדיין בשירות פעיל. שלחו אותי לרופא של משרד הביטחון וזה היה זוועה. ישבתי בחדר קטן, שני מ"ר, ולצידי עוד שמונה אנשים שהמתינו לתורם. איך אני יכול לדבר על המועקות שלי כשהם שומעים? בהמשך הגעתי ליחידת הטראומה של הצבא ושם היחס היה הרבה יותר רציני. עשו לי אבחון, הוגדרתי כסובל מפוסט טראומה כרונית ברמה גבוהה, וכשפסקו לי 30% נכות, החלטתי לערער. זה אפילו לא מכסה את הטיפולים. זה נראה לי כמו בדיחה".
"לוועדה הראשונה לא הגעתי", מיכל מספרת, "ודודו ביקש שאגיע לערעור. פחדתי שלא אצליח להתבטא, חששתי שאבכה, אז שפכתי את הלב שלי על הדף. שני עמודים. ביקשתי מחברי הוועדה שיקראו את המכתב שלי לפני שדודו נכנס".
"השינה שלי התחילה להידרדר. מלילה שלם ירדתי לשלוש־ארבע שעות שינה. החבר'ה ביחידה התחילו לקרוא לי 'ינשוף' כי בלילות הסתובבתי בבסיס כמו סהרורי"
גם את פוסט־טראומטית?
"ברור, איך לא? יותר מ־20 שנה חייתי בחרדה יומיומית. היה לנו קוד סודי. לפני שיצא לפעילות דודו היה מצלצל אליי ואומר: 'אנחנו יוצאים לדוג'. שאלתי 'דג גדול?' והוא השיב 'דג גדול ושמן'. בלילה כזה גם אני לא עצמתי עין, נכנסתי למבזקים, ניסיתי לדלות מידע מחברים שלו עד שלפנות בוקר הוא סימס לי, 'חזרתי, הולך לישון'. החיים שלנו התנהלו בצל ההקפצות. למדתי לזהות את שני הסוגים של צפצופי הביפר. יש צפצוף רגוע של הודעות מינהליות ויש צפצוף עצבני של 'צא לדרך' שמקפיץ אותו ממסעדה, מסרט או מליל הסדר".
יכולת ללחוץ עליו שיפרוש.
"אולי, אבל ידעתי שזה הייעוד שלו. מה הוא יכול לעשות חוץ מלהגן על המולדת? הוא יהיה פקיד בבנק? ידעתי שאני משלמת מחיר מאוד כבד, המון לחץ, המון אי־שקט, הבית והילדים עליי, אבל מעולם לא הרגשתי שאני קורבן. להפך. תמיד התגאיתי בדודו ובמה שהוא עשה. באסיפות הורים אמרתי, 'בעלי איש ביטחון, לא נמצא הרבה בבית'. רק החברים הקרובים ידעו שהוא בימ"מ".
וכשראית שמצבו מחריף?
"למזלנו זה לא קרה בבת־אחת, זה היה מדרון מתון. גם כשזיהיתי את הסדקים בשריון שלו הוא המשיך להיות לי עוגן איתן. כאב לי לראות אותו מסתובב בבית ללא שינה כמו חיה מוטרפת".
כל זה התרחש לעיני ילדיו. "הם לא הבינו מה קרה לאבא שלהם", הוא מספר. "אבא עצבני, אבא צועק, אסור להרעיש בבית מפני שהרעש כואב לאבא באוזניים. מצד שני, שמעתי אותם מדברים על 'איזה כיף, ראיתי את אבא בלילה, הוא ישב על המיטה שלי'. לא ידעתי עד כמה הם מבינים, אבל ידעתי שהם סובלים לא פחות ממני".
בנך הבכור לא ראה את "פאודה"?
"חס וחלילה. אני לא מכניס הביתה טריגרים. לא 'פאודה' ולא סרטים עם יריות ופיצוצים. אני נלחם על השקט. לכן פניתי לשר חילי טרופר, חבר שלי מהצוות בדובדבן, וביקשתי ממנו לבטל את הזיקוקים של יום העצמאות. אין ספק שהחברה הישראלית התבגרה והתחילה להבין מה זה פוסט טראומה, אבל עדיין יש רבים שלא מבינים ולא מתחשבים. אני חווה את זה על בסיס יומיומי. נכנסתי לסופרמרקט, זה מקום צפוף וסואן, הגעתי לקופה, היא פולטת צפצופים ואני מרגיש את הלחץ שמתעצם בתוכי. לרגע בא לי להוציא מהכיס את הכרטיס של 'פטור מתור', הרי הרווחתי אותו ביושר, אבל שנייה לפני שאני עושה את זה אני מדמיין את תגובות האנשים. הם יתחילו לשאול 'מה יש לו? הוא נראה בסדר, למה הוא עוקף?' ואין לי כוח להתחיל לנמק ולפרט".
אז מה אתה עושה במקרים כאלה?
"משאיר את המוצרים על המסוע ויוצא מהסופרמרקט בידיים ריקות. לא פעם אמרתי לעצמי שאני מעדיף שיהיה לי משהו ביד או ברגל מפני שזה משהו שכולם רואים. את הפצעים והצלקות שיש לי בנפש אף אחד לא רואה".
כשהערעור התקבל ודרגת הנכות הועלתה ל-53% (50% על הפוסט טראומה ו-3% נוספים על פגיעה באוזן ימין בעקבות פיצוץ שאירע במהלך הכנה לפעילות מבצעית) דאנו החליט להסתפק בזה. "לא היה לי כוח נפשי לעוד מאבקים. העדפתי להשקיע את שאריות האנרגיה שלי בלהיות בעל ואבא. היחידה המשיכה לעמוד מאחוריי ולצידי. היא איפשרה לי שנה של חופש, במשכורת, כדי שלא אתעסק בכלום חוץ מאשר בטיפול בעצמי. במשך שנתיים טופלתי אצל פסיכולוג בחיפה, עברתי איתו תהליך וחווייתי שיפור מסוים, עד שהרגשתי שגם המפגשים איתו עושים לי רע. הם הציפו בי את כל מה שלא רציתי לזכור".
היו עוד לוחמים ביחידה עם פוסט טראומה?
"כן. והיו כאלה שהשתחררו. בכל מקום שנוגע בנפש האדם יש אנשים שמגיעים למצבים האלה. חשוב לי שהם יקראו את הכתבה כדי להבין מה עובר עליהם, שאפשר לחיות לצד זה, לנתב את זה לעשייה טובה ואפילו להצליח. מי שעדיין לא מודע לבעיה שלו, שישים לב לסימפטומים וינסה לעצור אותם בזמן".
במארס 2021 השתחרר מהימ"מ עם פנסיה רפואית. "זה היה יום עצוב וקשה. זה כמו לעזוב את הבית, כמו להתגרש אני זוכר את היום שבו הזדכיתי על הנשק ועל הביפר, שהיה כמו טבעת הנישואים שלי. אבל הייתי חייב לעשות את זה כדי להציל את הנפש, את הבית את והמשפחה".
פירוק החבילה, מבהירה מיכל, מעולם לא עמד על הפרק: "דודו הוא העוגן שלי. הלוואי שהיו לי רבע מהכוחות שלו. הוא ברזל. הוא שומר עליי ומשרה עליי ביטחון וכיף לי לטייל איתו וחוץ מזה אני אוהבת אותו. אני איתו יותר ממחצית חיי. גם הילדים התרגלו לאבא של שבת. אז נכון, פעם הוא הגיע הביתה באמצע השבוע והלך לקחת את נויה מגן אחר".
"אני אשם שהעלו אותה לגן חובה?" הוא מיתמם. "כשהגננת אמרה לי, 'נויה כבר לא לומדת כאן', אמרתי לה, 'אני יודע, רק באתי להודות לך על מה שהענקת לה בשנה שעברה' ורצתי מהר לגן חובה. לא רציתי שהיא תהיה האחרונה שמחכה להורה".
מזון של אסטרונאטים
כבר לפני שש שנים, כשהחל את הרומן השחור עם הלילות הלבנים, הוא הרגיש שרק הריצה, והכאב הפיזי שנלווה אליה, יעזרו לו בהתמודדות הנפשית. "כשהתחלתי לרוץ בלילות, חזרתי לחדר שלי עם כאבים פיזיים איומים ואמרתי לעצמי, 'איזה כיף, הגב שלך שבור, אבל בזמן שרצת לא חשבת על ילדי המחבלים'. הריצה העניקה לי זמן נקי, שעה או שעתיים ללא סיוטים. היא הצילה אותי".
לפני כשש שנים החל להתחרות. "עשיתי תחרות של מאה ק"מ, סובב עמק, ולקחתי מקום שלישי. עם הזמן העליתי את המרחקים. עשיתי את שביל ישראל בריצה, מתל דן לציפורי. 188 ק"מ. עשיתי את ה'איירון מן' (איש הברזל) בפרנקפורט. כל הזמן חיפשתי אתגר חדש. מרוץ החולות שמתקיים במדבר הנמיבי שבדרום אפריקה הוא מהקשוחים ביותר בעולם. 250 ק"מ במדבר שכמעט ואין בו חיים, וכל הציוד נמצא עליך, על הגב. מאוכל ועד נייר טואלט ושק שינה. והתנאים מאוד קיצוניים, 56 מעלות חום ו־50 קמ"ש רוח. וגם המחיר אסטרונומי. 3,800 דולר דמי הרשמה".
"פעם עמדתי בצד והסתכלתי על אוטובוס שבתוכו ילדים מחייכים. רק אני ידעתי שהאוטובוס הזה היה אמור להתפוצץ, אבל אנחנו הצלחנו לסכל את הפיגוע"
מי אימן אותך למרוץ הזה?
"אף אחד. התאמנתי לבד. בקיץ שעבר ירדתי לריצות במדבר יהודה ובהרי אילת כדי לדמות את תנאי השטח בנמיביה. רק אחרי שצלחתי את הריצות האלה התחלתי לרוץ בכרמל ועל חוף הים. נשאתי עליי תיק שמשקלו 12.7 ק"ג, כדי להרגיש את מה שיהיה עליי שם. אבל היו לי שותפים בדרך. 'ברוקס' סיפקו לי נעלי ריצה לכל שנת האימונים. בחודשיים אני מחסל זוג נעליים. 'סלומון' נתנו לי ביגוד מיוחד וגם מקלות שמתאימים לריצת שטח כדי לא לשקוע בדיונות ובחול. עשיתי דיל עם איש העסקים דורון לבנת: הוא יעזור לי בכסף ובתמורה אני ארצה במכינות קדם צבאיות. קיבלתי אספקה של תוספי תזונה, 'מורז' שלחו לי קרמים לשמש ונגד שפשפות. וואו, אני מקווה שלא שכחתי אף אחד. חודש לפני שהמראתי לנמיביה עשיתי מסכמת, שבעה מרתונים בשבעה ימים. התאמנתי באכילת האוכל שילווה אותי שם. שקיות כמו של נאס"א. אורז דחוס או פסטה דחוסה ששופכים עליהם מים. בששת ימי הריצה בנמיביה סבלתי מרעב, מפני שבכל ארוחה האוכל מחושב לפי קלוריות, וגם שם היו לי נדודי שינה, אבל היה נפלא. בשבילי, התחרות הייתה מסע של קאט מהיחידה".
ריצה היא גם מקור פרנסה?
"לא, אבל אני עובד כמאמן אישי. יש לי תעודה מווינגייט. יש לי מתאמנים מרחוק, שאני שולח להם תוכניות ריצה, ויש מתאמנים אישיים שבאים אליי הביתה ויש ילדים אוטיסטים ובעלי מוגבלויות אחרות שאני עובד איתם על עלייה במדרגות וקואורדינציה ויצאה מהבית לרחוב. כשילד מצליח לבצע משהו בפעם הראשונה ואני רואה את השמחה של ההורים, זה ממלא אותי. זה מזכיר לי שהחיים יפים. בשבוע הבא אני פותח בצפון קבוצת ריצה של 'אחים לחיים', עמותה של לוחמים שנפצעו במבצעים, ובשעות הפנאי אני מנטור של חיילים קרביים שמתכוננים ליציאה לאזרחות".
דאנו נוגע, כבדרך אגב, בחמשת הצמידים שעל פרק ידו. לכל צמיד יש סיפור. את הצמיד העליון הוא קיבל אחרי התחרות, מהשבטים באפריקה. הצמיד השני מכיל את התנ"ך במלואו. את הצמיד השלישי קיבל מסבא של אשתו, שענד אותו בשואה. הרביעי מכיל את השמות של בני המשפחה. והחמישי הוא צמיד לוחמים – אחד משלושה שהכין לו ולשני בניו.
בנך הבכור כבר חגג בר־מצווה, מה הוא יעשה בצבא?
"את מה שהוא ירצה לעשות. אני מקנה לו ערכים, מוטיבציה ודרך ארץ והוא זה שיבחר. אתמוך בו עד הסוף גם אם ילך ליחידה הכי קרבית, כולל ימ"מ".
מיכל מתחלחלת. "התפקיד שלי, כאמא, הוא לגונן על הילד. לשלוח אותו לדובדבן או לימ"מ? זה נראה לי מטורף".
