שני אביטל, בת הארבע התגוררה עם משפחתה בקיבוץ רעים שבעוטף עזה, עד לאותה שבת שחורה. מגיל שנתיים היא חולה בסרטן במוחה, ומגיעה מדי שבוע לבית החולים ספרא לילדים במרכז הרפואי שיבא לטיפולים. עכשיו, כשפונתה עם משפחתה לאילת, הנסיעה הארוכה תחת האזעקות הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.
אמה של שני, אילת, שמעה על פיילוט שיצא לדרך באוגוסט 2023, של איחוד הצלה, ארגון וולונטרי שמספק שירותי חירום, פיילוט להטסת ילדים חולי סרטן מהפריפריות הדרומית והצפונית לבתי חולים במרכז, ששם הם מטופלים. צפו בטיסה הראשונה של שני לטיפולים בבית החולים ספרא בתל השומר:
שני חולת הסרטן, שפונתה מביתה בעוטף עזה, טסה לטיפולים במסוק
(צילום: יחיאל גורפין, "איחוד הצלה")
"השירות שאנחנו באיחוד הצלה מעניקים לילדים חולים, נעשה בשת"פ מורכב כשאנחנו מספקים את אנשי המקצוע ואת הציוד הרפואי ולהק תעופה מספקים את המסוקים ואת הטייסים". שני זוכה עכשיו להיות אחת מהראשונות, ולקבל את הטיפול שלה מדי שבוע בטיסה ישירה מאילת.
"לא הבנו את חומרת מחלתה של שני"
שני, הבת של אמא אילת ושל אבא אבי, היא אחותם הקטנה של גלי בת ה-7 ונועם בן ה-9. היא חלתה בסרטן המוח כשהייתה רק בת שנתיים וקצת."בזמן הקורונה היא התחילה פתאום לפזול. לא ייחסתי לתופעה הזו משמעות מיוחדת, כי ביתר תחומי ההתפתחות, היא הייתה נהדרת ומצבה היה תקין לחלוטין", מתארת אמה.
אחרי כשלושה שבועות היא הביאה את הילדה לבדיקת עיניים בקהילה. אחרי הרחבת אישונים ובדיקה מכשירנית נאמר לאם שהמכשור אינו מדויק דיו והרופא המליץ על בדיקה חוזרת בסורוקה, כבר למחרת בבוקר. "ביציאה מחדר הרופא, הוא שינה את דעתו וביקש שנגיע לבית החולים באופן מיידי".
הם נסעו לבית החולים בלי להבין שהחיים שלהם השתנו לנצח. "נסענו לסורוקה, אבי אני ושני, שאננים וכלל לא מודאגים כשכל הדרך אנחנו ממשיכים לתכנן מה נעשה בבודפשט, שאליה היינו אמורים לטוס כמה ימים אחר כך לחגוג לי יום הולדת 39", מספרת אילת. "בדיעבד אני יודעת שמה שהרדים את הערנות שלנו היה ההתנהגות הרגילה והשמחה של שני".
האם: "הושיבו אותנו מול הרופא והעובדת הסוציאלית ובישרו שזה סרטן מסוג גליובלסטומה דרגה 4, סרטן המוח הנפוץ והאגרסיבי ביותר. רק הגוף שלי נכח שם, הייתי בהלם מוחלט. מנותקת מהאירוע. החזקתי את אבי ולא הבנתי מה קורה סביבי"
במלר"ד (מרכז לרפואה דחופה) ילדים בבית החולים שאליו הופנתה, עברה שני בדיקת עיניים נוספת ומפענוחה נאמר להורים שעליה להתאשפז, לעבור CT, כי ראו דברים לא ברורים שאותם צריך לשלול. "לשנינו עדיין לא נפל האסימון", מתארת האם,"'יהיה בסדר', אמרנו, נתאשפז ללילה ויאללה, מחר חו"ל".
אבל לחיים היו תוכניות אחרות. ועגומות. הילדה אושפזה וכבר בחצות הובהלה לסי.טי ראש. "שעתיים אחרי שהחזרנו אותה לחדר, אמרו לנו שאובחן ממצא, לדעתי התחלתי קצת לקלוט אבל עדיין סיפרתי לעצמי שממצא זה לא גידול וגם אם חלילה מדובר בגידול, למה שהוא לא יהיה שפיר?", אבל הנוירוכירורג היה זה שגרם לה להתפכח. "הוא אמר לנו שמעבירים אותה ליחידה לטיפול נמרץ ושעליה לעבור הדמיית MRI בהרדמה ומיד בסיומה, יורידו את שני לחדר ניתוח, לכריתת הגידול שאובחן במוח".
ההורים המבוהלים הזעיקו בני משפחה שיתמכו בהם. "אני התקשרתי לאחותי ואבי לאחיו, שנרצח באותה שבת שחורה", היא מתארת. אחרי ארבע וחצי שעות הילדה הוצאה מחדר הניתוח. המנתח עדכן את ההורים שמרבית הגידול הגדול, נכרת. הילדה כבר נשמה עצמונית ואחרי שלושה ימים, הועברה למחלקת ילדים. היא שוחררה לביתה לשבועיים עד לקבלת תוצאות הביופסיה.
"כשהוזמנו לשמוע את התוצאות במחלקה ההמטו אונקולוגית כבר ידעתי שאנחנו חייבים להיתמך באחים שלנו ושוב הזעקנו אותם. הושיבו אותנו מול הרופא והעובדת הסוציאלית ובישרו שזה סרטן מסוג גליובלסטומה דרגה 4, סרטן המוח הנפוץ והאגרסיבי ביותר. רק הגוף שלי נכח שם, הייתי בהלם מוחלט. מנותקת מהאירוע. החזקתי את אבי ולא הבנתי מה קורה סביבי", היא אומרת בכאב.
מאז עברה שני ניתוחים נוספים. "את הטיפול שני עוברת בספרא - שיבא, שם הציעו טיפול ניסיוני שבמקורו נועד לריפוי חולי סרטן ריאה. חתמתי מיידית, מה כבר היה לי להפסיד? מאז התחלנו פחות או יותר חיי שגרה של ביקורות, הדמיות וטיפולים חד-שבועיים, והתחלנו לנרמל לה את החיים חזרה. היא השתלבה בגן עד שביוני 2022 הגידול חזר. מאז, פרוטוקול הטיפול בה משלב כימותרפיה ותרופות ביולוגיות. המחלה עדיין מקננת בה, ולכן אני לא מדברת על החלמה אלא על יציבות".
ד"ר מיכל ילון-רופאה בכירה במכון ההמטו אונקולוגי לילדים, בבית החולים ספרא לילדים, מטפלת בשני מאז אובחנה מחלתה. "המסע של שני ובני משפחתה התחיל אצלנו בגיל שנתיים ועשרה חודשים, כשמהטיפול הראשון היא מתמודדת בגבורה. הקסם שלה מידבק והיא מביאה איתה שמחה ומאירה את המחלקה".
"לא הבנו את גודל האסון בשבת השחורה"
בסוף השבוע שבו אירע הטבח ההמוני, אילת יצאה עם גיסתה להתאוורר קצת בעיר הגדולה. "מהבוקר שמענו על התראות אבל אנחנו, תושבי העוטף, רגילים לצבע אדום, מה גם שהילדים ממילא ישנים בממ"ד, אז לא נלחצתי. גם כששמענו על חדירת מחבלים, הרגעתי את עצמי, שעל הציר יש עוד קיבוצים לפנינו, אבל כשבווטסאפ של הקיבוץ מישהי כתבה שהגרוש שלה נרצח, איבדתי את זה. התחלתי לרעוד והפסקתי לאכול. הדרך דרומה נחסמה למעבר ואני לא יכולה לתאר את ההרגשה של אמא שרחוקה מהילדים שלה באותו יום אסוני".
רק למחרת, כשהקיבוץ פונה והיא חברה למשפחתה, נודע לה שבעלה, שהיה בכיתת הכוננות של הקיבוץ ולכן היה חמוש, עמד סמוך לחלון וכששמע שמנסים לפתוח את דלת הכניסה, זיהה מחבל, מצויד ברימונים וב-אר.פי.ג'י ירה בגבו וחיסל אותו. אחיו נהרג במהלך הלחימה.
"מאותו יום כל החיים שלנו התהפכו. אנחנו במלון ואני אסירת תודה, אבל כל העצמאות נלקחה ממני. עבודות הבית. השגרה. כשבמקביל, אני מחויבת לשמור על המערכת החיסונית של שני, וזה מאוד קשה לביצוע בתנאי מלון, אבל אני עושה מה שאפשר".
עכשיו, כשהתחילו הטיסות לטיפולים היא מרגישה הקלה עצומה. "אני יודעת שאני מעניקה לה את הטוב ביותר שאפשר", היא אומרת בתקווה.
