הגל הרביעי שמכה בעוצמה בישראל מגביר את הצורך בשימוש באקמו, מכשיר הלב־ריאה, שעשוי להציל חיים. בבתי החולים יש עשרות מכשירים כאלה, שסביבם נדרשים משאבים יקרים מאוד של תשתיות וכוח אדם. בהיעדר אלה, נרשמת במערכת הבריאות מצוקה – וקבלת החלטות קשה וגורלית: את מי לחבר למכונה ואת מי לא. משום שבגל הנוכחי רבים מהחולים הקשים הם אנשים שבחרו שלא להתחסן, שאלת השימוש באקמו מעלה סוגיות רפואיות אתיות כבדות עוד יותר.
צפו בדיון באולפן ynet על העומס במחלקות:
מומחים באולפן - ד"ר אריק עדן ופרופ' יהודה אדלר
(צילום: ירון ברנר)
האקמו לא מרפא חולי קורונה שמצבם הידרדר מאוד, עד סכנת חיים ממשית, אלא "מושך זמן" ומאפשר לריאות להחלים. מדובר בתהליך ארוך, לעיתים שבועות, כשצוותים שלמים לא עוזבים לרגע את החולים. כתבי "ידיעות אחרונות" נכנסו למחלקות שבהן מאושפזים החולים שנזקקים לאקמו, ליוו את הצוותים הרפואיים בעבודה, את המשפחות המודאגות, ושם הסבירו שיש רק דרך אחת להימנע מהתמונות הקשות: פשוט ללכת ולהתחסן.
אסף הרופא
חייבים להגיב תוך שניות
במרכז הרפואי אסף הרופא מחזיקים בחמישה מכשירי אקמו. כרגע שלושה חולים מחוברים. אקמו אחד, אגב, צריך להישאר תמיד פנוי, בכוננות להחליף אחר שמתקלקל. אבל אקמו זה לא רק מספרים. מאחוריהם עומדים סיפורים שוברי לב, וגם רגעים של אושר, של אנשים שחזרו מהמתים.
ד"ר אדי אילגיאייב הוא מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי באסף הרופא, שהוסבה בגל הרביעי לטיפול בחולים קשים בקורונה. "חולה כזה שלא מחובר לאקמו, המשמעות זה מוות", אומר ד"ר אילגיאייב, "קורונה היא מחלת ריאות. המשמעות של קריסה טוטאלית של הריאות היא שהחולה מפסיק לנשום. החיבור לאקמו מאפשר לנו להחזיק חולים בחיים, לקנות זמן, ימים ושבועות, כדי שהריאות ישתקמו ויחזרו לפעול. זה פשוט להחזיר אנשים ממוות בטוח".
בבית החולים חיברו במהלך המגפה ארבעים חולי קורונה לאקמו. 35 מהם שרדו. "כל אחד מהם הוא עולם ומלואו", מספר האח עלה אגברייה, "אתה מקבל חולה ברגעי חייו האחרונים, שכבר לא מצליח לנשום, ואחרי תקופה הוא לאט־לאט חוזר להכרה, מתחיל לנשום לבד, אוכל בכפית, עומד על הרגליים. רגע החיבוק של החולה עם הילדים והאישה בדרך הביתה – בשבילו אנחנו עובדים מסביב לשעון כבר שנה וחצי".
בסוף השבוע ישב ד"ר אילגיאייב מול המסך המפוצל ועקב אחר מצבם של שלושת החולים שמחוברים באקמו, ועוד שבעה חולים שמחוברים למכונות הנשמה. הוא נזכר באחד מחוליו, אבא שהתחנן שיסייע לו לחזור לילדיו. "הוא באמת חזר לעצמו ושוחרר, ועבורנו מדובר באושר גדול".
בסוף השבוע, כאמור, היו מחוברים פה שלושה חולים לאקמו - בני 28, 43 ו־58. "בגל הרביעי חוברו אצלנו 14 חולים לאקמו", מספר אילגיאייב, "מתוכם רק שניים מחוסנים. לשמחתי כולם שרדו וחזרו הביתה. עכשיו אנחנו נלחמים על שלושה. סיפור הבלתי מחוסנים מעציב אותי. אנחנו נלחמים על החיים שלהם, אבל גם אחרי שישרדו הם עלולים להישאר עם נזקים בריאותיים בלתי הפיכים".
ד"ר אילגיאייב ניגש לחולה בן ה־58. הוא בהכרה. "מה שלומך היום", הוא שואל אותו. "בסדר, אני רוצה לולב", החולה משיב בקושי. הרב מנדי בקרמן, מנהל בית חב"ד באסף הרופא, מגיש לו את ארבעת המינים, הוא מברך עליהם – בקושי רב.
כאמור, כל חולה שמחובר לאקמו זקוק לטיפול צמוד. אחות בוחנת בכל רגע את המערכת. חלילה צינורית משתחררת, זה שישה ליטרים דם, והחולה לא נשאר בחיים. חייבים להגיב תוך שניות לכל בעיה. צריך גם שלושה אנשים כדי לקלח את החולה ולנקות את הצרכים שלו, והכל נעשה בזהירות.
נועה, אחות, צמודה לחולה בן ה־43. "הוא מתחיל להתעורר ואני מבינה אותו דרך המבט בעיניים שלו", היא אומרת. ד"ר אילגיאייב מצמיד את פיו לאוזנו וצועק: "אתה שומע אותי?". החולה מהנהן. התגובה סוחטת מהצוות חיוך קל.
נועה מספרת: "אפילו כשאני הולכת לשירותים אני קוראת לאחות כדי שתחליף אותי. אסור לחולה אקמו להישאר שנייה בלי השגחה. אחת לכמה שעות אני חייבת לנוח, להתרענן, להתייבש מהזיעה והחום שבתוך חליפת המיגון, לשתות מים ולהחזיר אנרגיה לגוף. אבל העבודה חשובה, מצילת חיים, זה מה שמחזיק אותי".
נועה מספרת על ההתרגשות כאשר התברר לה שהעבודה שלה מסתיימת בטוב: "היה חולה שימים רבים שמרתי עליו כשהוא היה מחובר לאקמו, עד שחזר לעצמו. לא מזמן הוא שלח לי סרטון בו הוא שר קריוקי. בשביל זה אני והחברים שלי פה בטיפול נמרץ, פשוט להציל חיים".
6 צפייה בגלריה
מכשיר אקמו בבית חולים איכילוב. "המצוקה באקמו נובעת משום שכמות המכשירים מוגבלת"
(צילום: זיו קורן)
איכילוב
הקפצה של שבע דקות
בבית החולים איכילוב מחזיקים שבעה מכשירי אקמו – חמישה מיועדים למחלקת טיפול נמרץ קורונה. בסוף השבוע ארבעה מהם היו בשימוש. שלומי מרום, ביוטכנולוג ראשי של איכילוב וראש תחום אקמו לב־ריאה במרכז הרפואי, מתרוצץ בין החדרים השונים. "כל החולים שמחוברים אצלנו לאקמו לא מחוסנים", הוא מספר, "אחד מהם בשנות ה־30 לחייו".
באיכילוב מקבלים מטופלים מבתי חולים אחרים, בהם אין מערך אקמו. אמבולנס מיוחד מסיע את החולה מבית חולים לבית חולים כדי שיוכל לקבל את הטיפול שאולי יציל את חייו. "אני שלושים שנה בתפקיד, מעולם לא היה עומס כזה", מעיד מרום, "אנחנו פועלים באי־ודאות, לא יודעים איך יסתיים היום".
מכשיר הלב־ריאה משמש מוצא אחרון מפני הנורא מכל. משום כך עומדות בפני הרופאים דילמות אתיות קשות מנשוא - את מי לחבר לאקמו, למי הוא יסייע יותר. "לכל חולה יש הצרכים שלו, לא תמיד יודעים למי לתת את המכשיר", מרום אומר. "בגלל המחסור בצוותים ייעודיים הנטייה למשל היא לא לחבר חולים מבוגרים מאוד, גם כי היעילות של המכשיר ביחס אליהם היא נמוכה יותר. ההידרדרות אצל חולי קורונה היא הדרגתית, ולכן יחסית יש לנו זמן לקבל החלטות ולהתארגן בהתאם".
כרגע כל האופרציה הרגישה הזו מתנהלת באמצעות ווטסאפים בין הרופאים בבתי החולים. בהיעדר נייר ברור ומפורט בנושא, אומרים פה, כך קובעים לעיתים הרופאים מי יחיה ומי לא. "יש בלגן שלם", אומר מרום, "המדינת צריכה להכין מסמך מפתח שבו ייקבע באילו בתי חולים יהיה מערך אקמו ואיזה בתי חולים יקבלו תמיכה מאחרים".
מרום עובד מסביב לשעון. בכל החגים האחרונים הוא נשאר בבית החולים. גם בשבתות. "אם אני יודע שהמצב יציב, אני יכול ללכת הביתה ולקפוץ לפה בתוך שבע דקות", הוא מספר. אני גם לא לוקח סיכונים ונוסע באופניים חשמליים, למקרה שיהיה פקק או שיסגרו פתאום כביש".
אבל השגרה שלו לא מורכבת רק מחולי קורונה. הוא מסייע גם בניתוחי לב, בהם נדרש מכשיר אקמו צמוד, ובכל יום יש כשלושה כאלה. "בעבר הרפואה הדחופה, חירום, הייתה 20% מכלל העבודה", הוא אומר, "אבל היום המצב השתנה. החירום עולה על השגרה. אם כולם היו מתחסנים, לא היינו מגיעים למצב הזה".
כאמור, עוד אנשי צוות מתפעלים את מערך האקמו. אחות ראשית, טכנאית הנשמה. קשה לתפוס איתן פה מילה – הן רצות ממטופל למטופל, עבודה מסביב לשעון, יום־יום, כבר שבועות. חאלד קדאח, אח בכיר בטיפול נמרץ קורונה, מסכים לעצור לרגע רק כדי לבשר עד כמה המצוקה קשה. "עומס העבודה עלה המון", הוא אומר, "זה נהיה מטורף".
ד"ר אמיר גל־עוז, סגן היחידה לטיפול נמרץ, מסכם שהפתרון הטוב ביותר הוא להתחסן: "המצוקה באקמו נובעת משום שכמות המכשירים מוגבלת. עד היום לא היינו צריכים הרבה, עכשיו המצב שונה. בניגוד לחולים אחרים, חולה קורונה מחובר לאקמו למשך זמן ארוך. אבל זה לא רק האקמו. לפני זה דובר על מצוקה במחלקות פנימיות. כל אלה מבטאים את המשבר של הרפואה הציבורית. טיפול נמרץ נמצא בחסר תמידי והיום המצב הופך מורכב. כמו שצריך להשקיע בחינוך, צריך להשקיע בבריאות. וכמובן אני קורא לצאת ולהתחסן. אני משוכנע שהיינו במקום אחר אם היו יותר מחוסנים".
רמב"ם
מחליפים מכשיר עם פוריה
במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה ישנם שישה מכשירי אקמו, אליהם מחוברים שישה חולים: ארבעה מתוכם אינם מחוסנים, בני 39 ו־53 ועוד שניים בשנות הארבעים לחייהם.
ביום חמישי התמודדו ברמב"ם עם חולה שביעית שנזקקה לאקמו, ונאלצו להעבירה לטיפול בבית החולים פוריה בטבריה. "לא היו צוותים שיטפלו בה", מסביר רמי הייזלר, ראש צוות טכנאי האקמו ברמב"ם, "המצב הזה הוא מעבר ליכולות שלנו. אנחנו עם שישה חולים מחוברים, כך שהעומס הוא באמת מטורף. אנחנו חייבים אחות שעברה קורס אקמו, רק היא יכולה לטפל בחולה כזה. חיברנו את החולה הזאת לאקמו, למערכת הגיבוי שלנו, ובמקביל יצא צוות מפוריה עם מכשיר אקמו שדומה למכשיר שלנו. לקחו את החולה אליהם והשאירו אצלנו את מכשיר האקמו שלהם לגיבוי. אחר כך עושים את ההחלפות בחזרה. כרגע יש ברמב"ם מכשיר אחד מבית החולים קפלן, אחד מבילינסון ואחד מפוריה".
אחת החולות ברמב"ם היא בת 63, תושבת שפרעם, אם לחמישה וסבתא לשמונה. האישה מחלימה מקורונה, חזרה להכרה, אך עדיין מחוברת לאקמו. "באמצעות המכשיר הזה אנחנו לוקחים דם שיש בו מעט חמצן מתוך הגוף של החולה", מסביר ד"ר ירון בר־לביא, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ. "את הדם הזה מעבירים דרך ריאה מלאכותית עם משאבה מיוחדת. היא מחמצנת את הדם ומחזירה בווריד אחר אל החולה. מכיוון שהריאות של מי שנזקק לכך חולות מאוד זה נותן לי אפשרות לתת לריאות לנוח, לא להנשים אותן בתנאים קשים, כי חלק גדול מעבודת הריאות עובר בשלב זה דרך המכונה. זה מאפשר לחולה לנוח עד שהריאות יבריאו. יש כ־60-50 אחוזי החלמה".
גאד עזאם, בעלה של תושבת שפרעם, ניצב לצד מיטתה. "אשתי הייתה מורה לחינוך מיוחד במשך 36 שנה וחלתה לפני יותר מחודש", הוא מספר, "עברה שני חיסונים ונדבקה. לא הספיקה להתחסן פעם שלישית. היא מחוברת לאקמו עשרה ימים. אני יודע שחסרים בבתי החולים מכשירי אקמו. העובדה שלאשתי היה מכשיר כזה נתן לה סיכוי גבוה לצאת מהמחלה הקשה".
"אין מחסור במכשירי אקמו", אומר ד"ר בר־לביא, המשמש גם כיו"ר האיגוד הישראלי לטיפול נמרץ, "יש 80 מכשירים בארץ. אנחנו מטפלים במקביל כרגע בסביבות 45-40 חולים בכל בתי החולים. עוד כ־35 מכשירים לא בשימוש. המגבלה היא לא כל כך כמות המכשירים אלא כמות הצוותים שמבינים איך לטפל בזה – רופאים, אחיות ומקומות אשפוז. לפני תקופת הקורונה היו בארץ כ־30 מכשירי אקמו, ונרכשו 50 מכשירים חדשים".
ד"ר בר־לביא מוסיף: "המצב הוא לא קטסטרופה, אבל זו בהחלט עבודה קשה. משחק כיסאות מאוד מורכב, כל פעם למצוא מקום לחולים. יש כרגע מחלים קורונה במצב קשה בלניאדו, שזקוק לטיפול נמרץ. בטיפול נמרץ בלניאדו אין מקום, ומנהל הטיפול נמרץ שם מנסה למצוא לו מקום להמשך טיפול, כי הוא במצב קשה. עד לשעה זו שאנחנו מדברים הוא לא מצא מקום לאותו החולה".
בין החולים שחוברו למכשיר אקמו ברמב"ם היה רז משה זנו, בן 25 מנתניה, שנפגע קשה בבית החזה בתאונה עם טרקטורון בו רכב. "היה לי קשה לנשום", תיאר, "פינו אותי מבית החולים מאיר לרמב"ם, וכאן הצילו את החיים שלי. חיברו אותי לאקמו למשך חמישה ימים. הרופאים הסבירו לי שהריאות שלי קרסו, ואם לא היו מחברים אותי הייתי מת. יש לי תמונה שרואים שהריאה שלי מלאה דם. כמי שנזקק למכשיר כזה, חשוב לרכוש עוד מכשירים כאלה ולהציל עוד אנשים".
סורוקה
שבעה אנשים להעביר חולה
בבית החולים סורוקה בבאר־שבע יש תשעה מכשירי אקמו, שמחוברים לשבעה חולים: שישה מהם עם קורונה, ורק אחד מחוסן. מתחילת הקורונה חוברו פה כ־35 חולים לאקמו. בגל הנוכחי טופלו במכשיר תשעה.
על כל המערך הזה אחראי ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי ומנהל האקמו בסורוקה. "מלחמות ומגפות לא מנצחים בשדה הקרב אלא במניעה", הוא אומר. "אם נדמיין לרגע שכל האנשים היו מחוסנים, היו לנו כרגע ארבעה חולים בארץ על אקמו ואולי 20 חולי קורונה בטיפול נמרץ. המערכת הייתה כמעט ללא עבודה מבחינת קורונה. מתוך כל 45 חולי האקמו שמחוברים, כ־90% מהם לא מחוסנים. הלא מחוסנים תפסו את כל המדינה, ובטח את מערכת הבריאות, כבנות ערובה, וזה היה יכול להימנע".
ד"ר גלנטה מסביר: "אקמו הוא מכשיר עם המון כוח ופוטנציאל, אבל הוא לא תרופת פלא. אם היו פה עוד 200 מכשירי אקמו, לא היינו מצילים את מדינת ישראל מהקורונה. זה טיפול קיצוני, בקצה של הקצה. אני לא אוהב כשמצטטים אנשים שאומרים שמעל גיל 65 לא יחברו וניתן להם למות. זה לא נכון. גיל הוא פרמטר, אבל הוא פרמטר אחד. הגיל הביולוגי של החולה, מחלות הרקע, מה הסיכויים שלו להרוויח מהטיפול האגרסיבי הזה והסיכון שהטיפול יזיק לו – אלה השיקולים. אנחנו צריכים להקצות את המשאב היקר הזה למי שזה יכול לעזור לו.
"החוסר הוא לא במכשירים אלא בכוח אדם ובמשאבים. הייתי בסוף השבוע בדרך לבית החולים, כי צריך להעביר חולת אקמו ממקום למקום בתוך בית החולים. זה אומר שאני מגיע מהבית, מגיע טכנולוג לב־ריאה מהבית, מקבצים סביב המיטה עוד רופא אחד, שתי אחיות וסניטר. שבעה אנשים בשביל חולה אחת שצריך להעביר ממקום למקום. זה דורש המון משאבים. החוסר שלנו הוא בכוח אדם ולא באקמו. בסוף השבוע חיברנו חולה בן 48 שסירב להתחסן, בתקווה שהוא יהיה בין ה־50% שישרדו. אנחנו הולכים לטפל בו במשך שבועות ארוכים, אולי חודשים. יש לי חולה מתחילת הגל השני שנמצאת בשיקום. השתלנו לה ריאה. היא הייתה שלושה חודשים על אקמו. כל הצלחה כזו מרוממת ונותנת כוחות, אבל אנחנו על הקצה".
הלל יפה
מחפשים מיטות במרכז הארץ
בבית החולים הלל יפה בחדרה, לא להאמין, אין מכשירי אקמו כלל. פרקטיקת העבודה כאן היא שונה: בוחנים למי מהחולים יש סיכוי יותר גבוה לשרוד את הנגיף, והוא מועבר לאחד מבתי החולים במרכז הארץ. ומדובר במשימה מורכבת: כרגע במחלקת טיפול נמרץ קורונה מאושפזים 25 חולים במצב קשה. רבים מהם צעירים עם קושי נשימתי, לא מחוסנים.
ד"ר מוחסין ג'מיל, מנהל מחלקת טיפול נמרץ, נראה מותש. הוא עובד ללא הפסקה, ומבחינתו הוא לא רואה באופק את סיום הגל הרביעי. "תבין, לפני כמה חודשים סגרנו את מחלקות הקורונה, ותראה מה קורה אצלי פה. חולים בגילים שבין 30 ל־50 במצב קשה. מתוך 25 חולים קשה 16 לא מחוסנים".
הצפצופים שבוקעים מהמסכים אשר עוקבים כל העת אחר מצב החולים לא נפסקים לרגע. האחים לא מורידים מהם את המבטים, וגם עונים במקביל למשפחות מודאגות שמתקשרות כדי לברר מה מצב יקיריהן. "המצב כאן מטורף", אומר ד"ר ג'מיל, "ותזכור אין בכלל מכשירי אקמו".
האח האחראי במחלקה, אלכס בבט, דואג שנתמגן לפני הכניסה למחלקה. "בשבוע שעבר", הוא אומר, "בגלל שאין לנו מכשיר אקמו, הייתה דילמה גדולה: "היו לנו שתי חולות: בת 47, אם לשישה ילדים, שנזקקה בדחיפות למכשיר, ובת 56 שבקושי תיפקדה וגם הייתה חייבת אקמו. אתה מנסה לחפש במהירות מכשיר בבית החולים במרכז הארץ, בדרום, איפה שיש. בסוף הצלחנו להוציא מפה את האם לשישה לשערי צדק בירושלים. האקמו הציל את החיים שלה. בת ה־56 נשארה כאן, עדיין במצב קשה. אני וד"ר ג'מיל הקמנו לפני יותר משנה וחצי את מחלקת הקורונה, לא האמנו שנגיע למצב שעדיין לא יהיו לנו כאן מכשירי אקמו. אנחנו צריכים מכשירים כאלה במהירות, ולהכשיר את הצוותים כדי להציל חיים".
ד"ר ג'מיל מוסיף בדאגה: "משום שאין לנו מכשירי אקמו אנחנו חייבים לאלתר. ממש כך. לחפש איפה יש מקום בבתי חולים במרכז הארץ ולהעביר לשם חולים. זה לא צריך להיות כך: הבטיחו שיביאו לכאן מכשירי אקמו. זו חייבת להיות משימה לאומית. העבודה כאן נהייתה קשה עוד יותר בגלל שאנשים לא מתחסנים. לא האמנו שנגיע למצב הזה. תראה כמה צעירים שוכבים כאן, מתקשים לנשום. בלי מכשירי אקמו המצב קשה הרבה יותר".
