משרד החינוך פרסם לאחרונה סקר אודות מצבם הנפשי של התלמידים בישראל, עם בשורות קשות למדי. על-פי הסקר, קרוב ל-60% מקרב תלמידי היסודי (מתוך מדגם של 489 תלמידים) סובלים מדכדוך קל ועד לדיכאון קליני חמור. בקרב תלמידי חטיבות הביניים והחטיבה העליונה, על-פי אותו סקר, 67% (מתוך מדגם של 845 תלמידים) סובלים מדכדוך קל ועד לדיכאון קליני חמור.
השפעות הקורונה על ילדים ובני נוער:
נתונים קשים אלו משרתים, קרוב לוודאי, את עמדת משרד החינוך והעומדת בראשו, השרה ד"ר יפעת שאשא ביטון, בכל הקשור לצמצום הבידודים במערכת החינוך והחזרת התלמידים למוסדות החינוך. אולם נשאלת השאלה, האם באמת ניתן לאבחן דיכאון קליני חמור בעזרת סקר? וגם - האם נתונים קשים אלו תואמים את המצב האמיתי בשטח?
המציאות בשנתיים האחרונות אכן מאתגרת - הילדים ובני הנוער, כמו גם המבוגרים מושפעים לרעה מהשינויים שהביאה איתה מגפת הקורונה. סגרים, מחלות, חיסונים, הפסקות לימודים והפסקות עבודה - ללא ספק כל אלו הביאו לשינוי לרעה במצב הנפשי של כולנו. במרפאות הציבוריות והפרטיות יש עומס ניכר, וללא ספק מצבנו הנפשי פחות טוב.
סקר יכול להצביע על מגמה, לא על נתון מספרי
אלא שסקר, טוב ומקיף ככל שיהיה, אינו מחקר. לפיכך, הוא פחות קובע נתוני עומק ובטח לא אבחנות. גם במחקר אנו מתקשים לפעמים לקבוע אבחנות כמו שצריך, לא כל שכן בסקר. סקר יכול להצביע על מגמה, פחות על נתונים מספריים. ואכן, הסקר מצביע, בצדק, על מגמה של החמרה במצבנו הנפשי, בארץ ובעולם. אבל מציון מגמה זו ועד לאבחון באחוזים של דיכאון קליני חמור - המרחק גדול. גדול מאוד אפילו.
אותו סקר גם מדבר על "סימני דיכאון", כלומר, תסמינים חלקיים של דיכאון ברמה כזו או אחרת. חשוב לציין שגם אם תלמידים דיווחו על תסמינים מסוג זה, אין זה אומר שמדובר באבחנה של דיכאון. כולנו יכולים לחוות שינויים במצב הרוח מידי פעם, בחשק, בהנאה, בתפקוד, בתיאבון או בשינה. זה לא אומר שבהגדרה הרפואית אנחנו סובלים מדיכאון.
דיכאון היא מילה שכיחה, ופעמים רבות אנו משתמשים בה כדי לתאר מצב רוח רע. "דיכאון קליני" הוא מונח אחר, שמתקיים כאשר עולים כמה סימפטומים שונים בעת ובעונה אחת אצל אדם אחד בתקופה מסויימת, וגם זאת לאחר שנערך אבחון מסודר
דיכאון היא מילה שכיחה, ופעמים רבות אנו משתמשים בה כדי לתאר מצב רוח רע. "דיכאון קליני" הוא מונח אחר, שמתקיים כאשר עולים כמה סימפטומים שונים בעת ובעונה אחת אצל אדם אחד בתקופה מסויימת, וגם זאת לאחר שנערך אבחון מסודר.
ואם מדברים על דיוק בנתונים, כשצוללים אל אותו סקר ממש של משרד החינוך, מגלים ש-13.7% מתלמידי בתי הספר היסודי מדווחים שסבלו מדיכאון על סוגיו השונים. מספר זה מדאיג כשלעצמו, אולם רחוק מ-60%, שתפס את הכותרות של סקר זה. גם מחקר שנערך בקופת החולים מכבי, מחקר ולא סקר, מצא עלייה בשיעור הארעות הדיכאון הקליני - אך השכיחות באוכלוסיית המתבגרים היתה נמוכה משמעותית ממה שלכאורה נמצא בסקר של משרד החינוך. לסיכום- תסמיני דיכאון נפוצים באוכלוסיה; גם בהם וגם בדיכאון הקליני של ממש יש עלייה, אך כנראה לא עשרות אחוזים סובלים מדיכאון או דיכאון קליני בכל רגע נתון.
לא בטוח שהבידודים הם אלו שגרמו לדיכאון
שאלה נוספת שעולה היא - האם הבידודים גרמו לדיכאון? שאלת ה"מה גרם למה" היא שאלה מאד מאד מורכבת, וגם כשעושים מחקר אפשר להתבלבל. במקרים רבים, יכול להיות גורם שלישי, שגרם לשני דברים לקרות ולכאורה קשר ביניהם. הקורונה גרמה להפסקת לימודים. הקורונה גם גרמה להורים להיות בבעיות כלכליות. מכיוון שילדים תלויים בהוריהם, הורים באי שקט זה אומר ילדים עם יותר בעיות נפשיות, למשל דיכאון. כך שבמקביל יש גם הפסקת לימודים וגם דיכאון אצל ילדים, באותו זמן. זה לא בהכרח אומר שהדיכאון נגרם מהפסקת הלימודים או העברתם לזום. מצבם הנפשי של הילדים כנראה קשור למספר רב של גורמים ושינויים.
נתוני הסקר עלולים מאד להלחיץ, ובמובן הזה חשוב להשאר מפוקחים. אמנם, כאמור, מצבנו לא כמו תמול שלשום, ויש צורך לתת מענה למצב הנפשי הפחות טוב של בני הנוער והילדים, אך עדיין לרובנו יש מנגנונים נפשיים שנועדו לעזור לנו להתמודד במצבים כאלה. חשיפה לחדשות ללא הפסקה היא אחד מהגורמים העלולים להלחיץ אותנו ולהתיש את כוחותינו. כך גם חשיפה לנתונים מפחידים ומאיימים. לכן, כדאי לזכור, שיש בכוחנו פעמים רבות לתת מענה לתסמינים דכאוניים או חרדתיים של ילדנו, ולשם כך חשוב שאנחנו בעצמנו נדאג לבריאות הנפשית שלנו, וננסה לעצור מחשבות שמחלישות אותנו, כמו "הכל עומד לקרוס" או "קטסטרופה מתקרבת". לסיכום- נקשיב לחדשות (שעלולות לאיים) בצורה מאוזנת.
הפתרון להורים - להתחיל להקשיב
זוכרים שאמרנו שילדים תלויים בהורים? זה כמובן דבר חשוב שאנחנו יכולים וצריכים להשתמש בו לטובתנו, זו הזדמנות עבורנו להקשיב לילדים שלנו. בכל גיל מקשיבים בצורה שונה - בגיל הצעיר, משחקים איתם ודרך זה מקשיבים למה שקורה בגן ומה קורה עם הילדים, בגיל יסודי משתפים אותם בחוויות שאנחנו עברנו, ובתיכון מדברים יותר באופן ישיר. הכוונה היא קודם כל להקשיב ולתת לגיטימציה למה שהם מרגישים. תוך כדי, נוכל לברר אם יש סימנים, מתי הם מופיעים וכיצד הם חולפים, עד כמה הם חמורים, וממתי הם החלו.
כשיש ספק לגבי מצבו הנפשי של ילדכם, תוכלו גם לשוחח עם חברים ובני משפחה וגם לפנות לאנשי בריאות הנפש של הילד שיוכלו לסייע לכם. כאשר מדברים עם הילדים חשוב להדגיש בפניהם כי אנו, ההורים, הם אלו שמעניקים להם ביטחון, וכי אנו עושים מה שנוכל כדי לשמור עליהם ועל עצמנו.
