בגיל 50 פלוס חשבתי שאולי הגיע הזמן שיהיה לי ביטוח בריאות. נשלחתי לעשות כל מיני בדיקות וגם ארגומטריה - בדיקת לב במאמץ. טוב, זה היה מפתיע: אני, שהייתי כל כך ספורטיבית, תמיד ממהרת ולפעמים גם ממש רצה, לא הצלחתי לרוץ על ההליכון יותר משתי דקות, ובסופן כמעט קרסתי עליו ועל הרופא שהוריד אותי מהר מהמכשיר.
לפרק הראשון בסדרה:
זו הייתה הפתעה גמורה. לא ידעתי שאני לא יכולה לרוץ. חשבתי שאני אצנית לנצח. בבית הספר היסודי הייתי אלופת הריצה ב-90 מ'. הסתובבתי עם הטייטל הזה בראש הרבה שנים. מיד חשבתי שמשהו בלב שלי לא בסדר. שני הוריי האהובים נפטרו מהלב. מיוזמתי קבעתי פגישה עם קרדיולוג שהיה איתי בצבא. מאז שאבי היקר נפטר במיטתו בבית החולים מול חדר האחיות המאויש כשהן שותות נס קפה ובטוחות שאדון דנון רק תפס תנומה - אני מקפידה ללכת רק לרופאים שאני סומכת עליהם. דני הקרדיולוג מצא שהא-ק-ג שלי בסדר. העלינו זיכרונות מהצבא. כל החיים, נראה לי, מדברים בארץ על הצבא. זה לא עוזב אותך, במיוחד אם היית בסיירת שקד.
2 צפייה בגלריה
ריקי דנון-איפרגן בגיל 18. "הייתי ילדת פרחים של שנות ה-70, לבושה בג'ינס חתוך, עונדת שרשרת צדפים ומעשנת למען השלום והאהבה"
הבנתי מדוע מבקשים ממני ללכת למכון ריאות. הייתי מעשנת כבדה עם הספק של קופסה עד קופסה וחצי ליום. מתתי על הסיגריות שלי. לא יכולתי בלעדיהן. כשהתחילו לדבר נגדן במשך השנים, לא הסכמתי להיות עם העדר. מעולם לא הייתי. מצד שני, טבעתי עמוק בעדר המעשנים בעודי משננת לכל מי שהיה מוכן לשמוע שלא, אני לא מכורה, אני בוחרת בסיגריות ולא הן בי.
כל פעם שאיכשהו הזדחל למוחי רבע הרהור על הפסקת עישון, הרגשתי מיד מועקה, חוסר נוחות ולחץ נוראי. מובן שביטלתי את הרעיון מיד. למה להיות לחוצה? פשוט אמשיך לעשן ואירגע. הן, הלבנות האלה, מעניקות לי את הרוגע הזה. יקרות מפז.
הייתי היפית מעלה עשן
את הרומן שלי עם העישון התחלתי בגיל 16. הייתי ילדת פרחים של שנות ה-70, לבושה בג'ינס חתוך, עונדת שרשרת צדפים ומעשנת למען השלום והאהבה. הייתי היפית מעלה עשן. הסיגריות סימלו עבורי את הקוליות, את המרד (והסתרתי אותן מאבי). הייתי חתיכת חננה, כתבתי שירים על אהבה והאמנתי שאני אגמור כמו לכלוכית. רק רציתי להיות קצת קולית.
חוץ מזה, מי בכלל חשב אז שזה מזיק? כולם עישנו על הפרצוף של כולם בכל מקום. בקולנוע, באוטובוס, בבנקים. גם הרופא בקופת חולים עישן. בתיכון הייתה פינת עישון. בכל מוסד ציבורי היו מפוזרות מאפרות אלומיניום שבלחיצה שאבו את הבדלים. בסרטי המערבונים שבהם צפיתי בנעוריי, כל הקאובויים החתיכים דהרו ועישנו, וגם השריפים, האינדיאנים, בעלות הפונדק, שודדי הדרכים. ב"צהרי היום", ב"טוב, הרע והמכוער", כולם שאפו ונשפו באוקלהומה, במונטנה, במערב הפרוע. ככה התאהבתי בקלינט איסטווד, שהיה מחזיק את הסיגריה בזווית הפה. נמסתי.
כל פעם שאיכשהו הזדחל למוחי רבע הרהור על הפסקת עישון, הרגשתי מיד מועקה, חוסר נוחות ולחץ נוראי. מובן שביטלתי את הרעיון מיד. למה להיות לחוצה? פשוט אמשיך לעשן ואירגע. הן, הלבנות האלה, מעניקות לי את הרוגע הזה. יקרות מפז
גם כל השחקניות עישנו בכל הסרטים בשחור-לבן: היו להן סיגריות ארוכות-ארוכות עם פומית או בלי. גרטה גרבו, מרלן דיטריך, גלוריה סוואנסון, אודרי הפבורן, בריז'יט בארדו, מרלין מונרו. אפילו צ'רלי צ'פלין עישן. ג'ון לנון עישן ודיבר על שלום ולא מלחמה, ג'ניס ג'ופלין, דונה סאמר, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים.
זה היה לגיטימי וזה היה הוליוודי. עשרות שנים יעברו עד שמישהו יחבר בין סיגריות לנזק בריאותי, סרטן ריאות או COPD. שייקה אופיר נפטר מסרטן ריאות, וכן לאה גולדברג, לאה רבין, רונית אלקבץ וגם פרויד.
שתי מחשבות עולות לי עכשיו בראש:
- חבל שלא ידעתי שזה מזיק.
- רק אני ידעתי שאני חננה?
בפרק הבא: הטראומה במכון הריאות
הכותבת היא עיתונאית וקופירייטרית. מתגוררת בתל אביב, אמא של ענת ואסף, מאכילת חתולים ובעלת כלבה כנענית בשם לילי
