להאזנה לפרק המלא -
למרות שהמוות הוא הדבר הכי ודאי בחיים של כל אחד מאיתנו, זה גם הפחד הכי גדול שלנו, ולרוב אנחנו נמנעים מלדבר או לחשוב עליו. אבל האם אפשר שדווקא המודעות והדיבור על הפחד הזה עוזרים לנו להפוך את החיים שלנו למשמעותיים ומאושרים יותר, ואת הפחד לפחות משתק?
כדי לגעת בנושא המודחק והמושתק הזה - הזמנתי את ד"ר רוני צבר, לשיחה מלב אל לב. רוני הוא רופא המלווה אנשים אל מותם. הוא עוזר להם למות בשלווה. אפשר לומר שהוא "מומחה לסופים טובים".
רוני נכנס כל יום לחדרים שרוב האנשים מתרחקים מהם כמו מאש. הוא לא מפחד לעמוד ליד המוות. הוא עוזר להולכים וגם לנשארים לסגור קצוות פתוחים, להספיק לעשות את מה שחשוב לעשות לפני שנפרדים.
השיחות של שירלי:
ליהנות מהדרך: סדרת פודקאסטים חדשה ב-ynet עם הפסיכולוגית שירלי יובל יאיר
(צילום: משה מזרחי)
הנה עשרה דברים שקרו במהלך השיחה שלנו
1. הכי סיקרן אותי לדעת אם אדם שפוגש את המוות על בסיס יום-יומי, עדיין מפחד ממנו
2. שלוש פעמים במהלך השיחה הזו, ירדו לי דמעות ונתקעו לי המילים בגרון. פעם אחת כשחשבתי על אבא שלי, פעם שנייה כשנזכרתי איך גפן בת ה-7 נפרדה מאמא שלה רמה. ופעם שלישית בגלל שחשבתי על הילדים שלי.
3. נזכרתי בתרגיל שעושה הפסיכולוג ארווין יאלום, כשבתחילת מפגש טיפולי משרטט קו לרוחב דף ואומר למטופל שלו - "זה קו החיים שלך, איפה לדעתך אתה נמצא כרגע?", שאלה מטורפת על מועד פקיעת התוקף שלך.
תארו לכם שאדם היה מתהלך עם מועד פקיעת התוקף על האריזה שלו, כמו קוטג'. והיה מחשב את המהלכים שלו בהתאם. נניח, שווה לי לריב איתה עכשיו על זה שהיא אף פעם לא תולה את המגבות ואני צריכה להסתובב ברחבי הבית ולאסוף אותן אחריה? או - שנים אני כותב למגירה את הסיפורים הקצרים שלי, בעוד חודש כבר לא אוכל לפתוח את המגירה הזו. או - אני חי בתוך קשר שהתייבש מזמן, האם נגזר דיני לסיים את חיי כל כך צמא ? ואלה רק חלק מהדוגמאות.
"אין דרך להיפרד מאדם אהוב בלי להרגיש עצב. השאלה היא רק אם אפשר להפוך את הפרידה לרגע משמעותי. אותו דבר עם החיים"
4. רוני סיפר לי שבגלל העבודה שלו, בכל יום הוא בודק מחדש את הפאזל הזה שממנו מורכבים חייו, ואם איזה חלק לא במקום - הוא פועל לשנות את זה.
5. בעקבות אחת מבדיקות הפאזל האלה - הוא ואשתו קנו משק חקלאי ומאז הם גם מגדלים זיתים.
6. תהיתי כמה שנים אני עוד אחלום לעשות עם עצמי את המסע הרגלי של הקמינו דה סאנטיאגו. או לסיים כבר את כתב היד של הספר שלי שבמגירה או "גם וגם".
7. הייתה לי צמרמורת בגב בקטע שבו רוני תיאר את השקט והקדושה, שמשתררים בחדר שבו אדם נושם בשקט את נשימותיו האחרונות, מוקף באנשים שאוהבים אותו.
8. נזכרתי איך ליוויתי את אבא שלי, ממש עד "ביקורת הדרכונים", עד המקום הזה שאחריו כבר אסור למלווה לעבור והנוסע ממשיך לבד. חשבתי איך הפרידה הנכונה הזו עבורנו - עשתה לי כל כך הרבה שקט מאז.
9. רוני אומר: "אין דרך להיפרד מאדם אהוב בלי להרגיש עצב. השאלה היא רק אם אפשר להפוך את הפרידה לרגע משמעותי, מכבד, רגע שבו משאירים ונותנים מתנות".
10. אני חושבת שאפשר לומר אותו דבר בדיוק על החיים. אין דרך לעבור אותם בלי עצב. השאלה היא אם אפשר להפוך אותם למשמעותיים.
