"זאת הזיה מטורפת, חמישה חודשים אחרי שפינו אותנו מהבית, אנחנו עדיין פליטים בבית מלון. ככל שחולפים הימים ומצטברים לחודשים, האופק לא רק מתרחק אלא נמחק. המאמץ שלנו הוא רק לשמור על שפיות ולנהל שגרה במציאות מקבילה, וזה לא תמיד מתאפשר". עטר (חן) אפטקר, אחות אחראית ביחידה להפריה חוץ-גופית (IVF) במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בעלה יוסי טכנאי רנטגן ברמב"ם, וחמשת ילדיהם (נועה, איתן, אמה, ניתאי ויותם) פונו מביתם בקיבוץ מצובה ב-8 באוקטובר. מאז הם מצטופפים בשני חדרים קטנים במלון חוף גיא בכנרת. הם מתעקשים להמשיך בעבודתם, ונוסעים מהמלון לבתי החולים בנהריה ובחיפה.
6 צפייה בגלריה
עטר, יוסי וחמשת ילדיהם, נועה, איתן, אמה, ניתאי ויותם. "יצאנו מהבית כמו פליטים"
(צילום: אפי שריר)
כמעט חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, נזכרת אפטקר באותו יום ארור: "כשכולם עדיין המומים ולא מעכלים את עוצמת הזוועה, הלכתי כרגיל לעבודה בבית החולים". כשהממשלה הייתה עדיין מחוץ לאירוע והצבא היה בהלם קרב, קיבלו ראשי מועצות מקומיות בגליל החלטה מצילת חיים ולמחרת מתקפת הטרור בעוטף הורו לתושבים ביישובים של עד שני ק"מ מגבול לבנון לעזוב מיד את בתיהם. "במהלך היום קיבלנו ממועצת מטה אשר הוראת פינוי מיידית בלי חלופת מגורים. סיימתי לעבוד, חזרתי הביתה, ארזתי לנו מזוודה אחת לשלושה ימים. מי בכלל חשב שהמצב הביטחוני הזה יימשך כל כך הרבה זמן? רק אחרי חודש נפלו לי כל האסימונים והבנתי שיצאנו מהבית כמו פליטים עם מזוודה אחת. בעלי, אני וחמשת הילדים שלנו עדיין פליטים בבית מלון, מי יודע עד מתי".
עטר ויוסי מעידים שהם נושאים על גבם תרמיל מלא באבנים כבדות. "בסיוט הכי שחור, לא דמיינתי חיים כמו שאנחנו והילדים שלנו חווים", אומרת אפטקר (42), אם לחמישה - שתי בנות ושלושה בנים בגילאי שנה וארבעה חודשים עד 13 שנים. כולם מצטופפים בשני חדרים קטנים במלון חוף גיא בטבריה, לשם פונו חברי מצובה. "בחודשים הראשונים, קיבלנו שני חדרים בגודל של 22 מ"ר כל אחד, עם דלת שמקשרת ביניהם. רק לאחרונה, אחרי פנייה שלנו למשרד התיירות, קיבלנו חדר קטן נוסף".
6 צפייה בגלריה
הנזק ממשיך להצטבר. בתמונה: בית בקריית שמונה שנפגע מרקטה ששיגר חיזבאללה
(צילום: אפי שריר)
הוראת הפינוי הראשונה התקבלה כאמור מהמועצה ובגלל הדחיפות נאלצה כל משפחה לדאוג לעצמה לחלופת מגורים זמנית. בלית ברירה הגיעו שבעת בני המשפחה לבית הוריה הקטן בעכו. "זו הייתה התחנה הראשונה והלא-נוחה בחיי הפליטות שנפלו עלינו. הבית של הוריי קטן מלהכיל שבעה אורחים, ונאלצנו כולנו לישון בצפיפות בסלון הקטן". אחרי שבוע הם מצאו דירה ריקה בקרבת מקום ועברו לגור בה: "חוץ מחיבור למים וחשמל, הדירה הייתה ריקה לחלוטין כשהתינוקת שלי בת עשרה חודשים בסך הכול, ואין לי איך לחמם לה אוכל ולבשל לילדים שלי. לא הייתה לנו ברירה אז התקמבנו איכשהו. התינוקת ישנה בלול קמפינג שהבאנו בהמשך מהבית וכולנו ישנו על מזרנים מתנפחים שהתפנצ'רו. מראה הבן שלי בן שלוש מנפח מזרן לפני השינה הוא מראה קורע לב של פליט קטן. בהמשך, קיבלנו מהמשפחה שולחן מתקפל קטן וכיסא. לא היה על מה לבשל, ולכן קניתי אוכל יבש".
בני הזוג אפטקר מחזיקים במשרות נדרשות שמחייבות אותם להגיע לבתי החולים בכל זמן ומצב. "עבדנו במשמרות מתואמות בינינו. כשיוסי עבד, אני נשארתי עם הילדים בדירה ולהיפך. "אחרי שבוע בדירה, הציע לנו הקיבוץ, מכספי תרומה שהתקבלו, שבוע התאווררות במלון חוף גיא בטבריה. זה לא היה ריאלי מבחינתנו כי איך נגיע בכל יום מטבריה - אני לנהריה ובעלי לחיפה? ולכן קיבלנו החלטה לבלות במלון רק את סוף השבוע". תנאי המלון, אחרי החיים בדירה ריקה, נראו מפתים. "למרות הצפיפות, נזכרנו כמה כיף לישון על מיטה. ראיתי שטוב לילדים אחרי שחוו קשיים וניתוק. הם התחברו חזרה לחברים שלהם מהקיבוץ ולכן החלטנו שנשארים עוד שבוע במלון".
עטר (חן) אפטקר: "הבעיה הכי קשה היא הילדים שאיבדו מסגרת ומשמעת והתחילו להשתגע עד שהתארגנו למצוא להם בתי ספר וגנים. הכול היה פרוץ. הם שיחקו בלובי, בין הקומות כשהזמן העודף שלהם מבלבל אותם לגמרי"
רק ב-18 באוקטובר התעשתה הממשלה והחליטה שתושבי יישובים בטווח של עד 5 ק"מ מגבול לבנון יפונו מבתיהם לבתי מלון, על חשבון המדינה והורתה על פינויים של 61 אלף תושבים מ-43 יישובים סמוכי גבול. זה קרה כאמור אחרי שתושבים ביישובים שסמוכים עד שני ק"מ מהגבול כבר התפנו. רק בהמשך וככל שהסלימו מתקפות חיזבאללה, אישרה הממשלה גם את פינויים של תושבי קריית שמונה ושלומי. אחרי אותו סוף שבוע משפחתי במלון חוף גיא בטבריה, התקבלה החלטת הממשלה ועטר החליטה להישאר במלון. "התחושה במלון היא של תלישות. חלק מחברי הקבוץ פונו לטבריה, חלק ליערות הכרמל ואחרים שכרו דירות שקרובות למקומות העבודה שלהם בצפון. אבל הבעיה הכי קשה היא הילדים שאיבדו מסגרת ומשמעת והתחילו להשתגע עד שהתארגנו למצוא להם בתי ספר וגנים. הכול היה פרוץ. הם שיחקו בלובי, בין הקומות כשהזמן העודף שלהם מבלבל אותם לגמרי".
בהמשך, נמצאו מסגרות חינוך אבל הקושי רק מתעצם: "אין לאן לברוח. כולם בכל מקום. אין תחושה של בית ואין בחירה. זה האוכל ועם זה תסתדרו. אם אני מגיעה מהעבודה אחרי 20:00, שעת סגירת חדר האוכל, אני הולכת לישון בלי ארוחת ערב". כל תחום בחיי המפונים, ספג פגיעה אנושה: "בגלל תנאי הצפיפות, הבנות ישנות איתנו וככה בעלי ואני איבדנו את האינטימיות בינינו ואת יחסי המין". בשעה שבמלון היא חשה תסכול ועצב, בעבודה לדבריה, היא עוברת פאזה: "אני חיה בשני עולמות לא מקבילים. דקה לפני שאני נכנסת למשמרת שלי, אני לוקחת רגע אוויר לנשום את המעבר למציאות אחרת, מתעלמת מהתרמיל הכבד שמושך אותי למטה. אני חייבת להודות להנהלת בית החולים על ההכלה והגמישות שלהם למצבי החדש".
"תחושה של חוסר שליטה על החיים שלנו"
170 עובדי המרכז הרפואי לגליל בנהריה פונו מביתם, והם מהווים כרבע מכל מצבת כוח האדם. בהם גם ד"ר ענבל אנקרי אמסילי ובעלה איציק אמסילי שהתפנו מביתם בשלומי ב-16 באוקטובר אחרי שהוצעה להם חלופת פינוי בטבריה או בירושלים. "שנינו עובדים במרכז הרפואי לגליל בנהריה. אני מתמחה בפנימית ואיציק אח ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, כך שהצעת הפינוי הרחיקה אותנו קילומטרים ממקום העבודה שלנו ולכן דחינו אותה. מצאנו פתרון מגורים זמני ומיידי בקיבוץ בית העמק, קרוב לעבודה אבל עדיין בקו העימות. אחרי חיפוש נוסף בחרנו להתפנות עם שני הבנים שלנו בני ארבע ושש לבית אירוח במושב בן עמי, שמספק דיור ללא ארוחות, ולכן את עלות רכישת המזון מממנת המדינה באופן חלקי".
המקום שאליו התפנו מרווח ונוח ויש בו שלושה חדרי שינה, מטבח מצויד וריהוט מלא. למרות הנוחות היחסית, זה רחוק מלהרגיש בית: "נכון שנמנע מאיתנו להצטופף בקופסת גפרורים של 20 מ"ר, ובכל זאת, הילדים חווים רגרסיה והקושי הכי גדול היה למצוא להם חוגים ומסגרות מתאימות. הם רוצים לחזור לשלומי וכל הזמן שואלים אותנו מתי המלחמה תיגמר כבר. הם לא יודעים ששלומי ריקה ושאת המשפחות שלנו (שנינו ילידי היישוב) פיזרה הרוח לכל עבר. ההורים שלי עברו למלון בירושלים, אחותי לאילת. ארבעתנו ביחידת דיור זרה וזמנית, כשיוקר המחיה מכביד עלינו נפשית וכלכלית", מתארת ד"ר אנקרי אמסילי את המצוקה.
6 צפייה בגלריה
מימין: איציק אמסילי ורעייתו ד"ר ענבל אנקרי אמסילי. "תחושה של חוסר שליטה על החיים שלנו"
(צילום: גיל נחושתן)
על הקושי הכלכלי מוסיף איציק: "התפנינו מהבית שלנו בלי לקחת ציוד ונאלצנו לרכוש סירים, מחבתות, כלים. חוגים לילדים עולים כאן המון כסף. בשלומי הם מומנו על ידי החברה למתנ"סים ומשרד החינוך". ביתם בשלומי נפגע פעמיים מהדף שסדק את החלונות, העיף תריסים ודלתות, פגיעה שרק העצימה את הקושי. "שנינו נולדנו בשלומי, הכרנו, התחתנו. בחרנו לבנות בשלומי את הבית שלנו מתוך אידיאולוגיה, למרות הצעות תעסוקה מפתות שקיבלנו מבתי חולים במרכז. נכון לעכשיו, חוסר הוודאות מייצר עתיד לא ברור ותחושה של חוסר שליטה על החיים שלנו. גם אם יתנו לנו תוספת של מיליון שקלים לחלופת מגורים, שום דבר מזה לא יקנה לנו ולילדים שלנו שקט, ביטחון וודאות".
"חוששת לאבד בסוף את השפיות שלי"
הדיל מזעל, אחות המחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) במרכז הרפואי לגליל בנהריה, בעלה שעובד כאח בביטוח הלאומי ושלושת ילדיהם בני שמונה, 11 ו-13, פונו מביתם בקיבוץ אילון שבצפון כבר למחרת פרוץ המלחמה. "בשבת, כשכל העולם שהכרנו התהפך, הייתי בהיסטריה. חששתי מאוד שגם גבול הצפון יתחמם ומה שקרה בדרום ישוחזר גם אצלנו. לכן ארזתי מזוודות, אספתי דרכונים, מילאתי סטוק חטיפים ונערכתי". למחרת, כשקיבלו את התראת הפינוי הקצרה, בחרה המשפחה להתארח אצל הוריה בבאר יעקב. "לפני שאגרום לבלבול, אשים על השולחן את הזהות שלי. אני הבדואית הכי ציונית וישראלית שנולדה במדינה", מעידה על עצמה מזעל.
מקורותיה בכפר הבדואי ערב אל עראמשה הסמוך לגבול לבנון, אחד היישובים המטווחים ביותר במלחמה. "לפני קצת יותר מ-30 שנה, החליטו הוריי שכבר היו נשואים, לעזוב את הכפר וללמוד סיעוד במרכז הארץ. הם גרו ברמלה, למדו בבית הספר לסיעוד באסף הרופא והחליטו להשתקע במרכז כדי לתת לילדים שלהם את כל השפע שיש ביישוב עירוני". היא נולדה ברמלה ולמדה בתיכון למדעים בלוד. כשהייתה בת 18, עברו ההורים לבאר יעקב והדיל הלכה בדרכם ולמדה סיעוד. "את בעלי הכרתי לגמרי במקרה ונשמטה לי הלסת כשהוא סיפר לי שהוא מערב אל עראמשה. בחיים לא חשבתי להתחתן עם בן הכפר, אבל הוא טעם מהחיים העירוניים והסתגל מהר מאוד".
ההחלטה לבנות את ביתם בקיבוץ אילון נבעה גם משיקול נוסטלגי ."סבא שלי היה בין בוני הקיבוץ ובעלי עבד במרפאה ולכן טבעי היה שנגור בקיבוץ". הילדים נולדו על קו התפר שבין מועמדים לחברים ולפני עשר שנים התקבלו כחברים: "נהדר לנו בקיבוץ. אנחנו חלק פעיל בקהילה ואני מוגדרת הבדואית הכי קיבוצניקית". אחרי שהתארחו אצל הוריה במרכז, התפנתה המשפחה לקיבוץ פרוד: "קיבלנו שלוש אופציות ובחרנו בזאת שהכי קרובה למקומות העבודה שלנו. בעלי, סגן במיל', היה הרבה זמן בעזה. אני והילדים נשארנו שלושה חודשים במלון בפרוד".
לילדים לקח זמן להסתגל למסגרת הלימודית החדשה. לכן בכל בוקר ליוותה ילד אחר לכיתה ועזרה לו להתאקלם. "ואז, אחרי שלושה חודשים, בעלי חזר מהמילואים ומצאנו את עצמנו חמש נפשות בחדר קטן. זה עלה לכולנו על העצבים, ועברנו לגור בדירה צפופה אצל בת משפחה במעלות תרשיחא שפינתה לנו מטבחון, שירותים, סלון קטן וחדר אחד. אז לא שיפרנו דיור אבל התקרבנו לבני המשפחה שבכל רגע נתון זמינים לעזור לנו". ככל שהפינוי הזמני מתקבע, מצב רוחה יורד בהתאמה. "אני חשה שהמדינה נטשה אותנו. עקרה אותנו מהבתים שלנו. רק לפני שנה נכנסנו לבית החלומות שלנו, לפרויקט חיינו שבגלל אילוצי תקציב, נבנה במשך שש שנים. בקושי הספקנו ליהנות ממנו ואז הפכו אותנו לפליטים, לעקורים. זה מאוד מאכזב אותי".
קהילת הקיבוץ שהתפזרה וחששם של הילדים לחזור למקום מאוים מעלים את השאלה שמעסיקה אותה כל הזמן: "אני לא יודעת מה ומי נשאר מהקיבוץ ולא במצב להתחייב, אפילו ביני לבין עצמי, מה יהיה ואם נחזור, או לאן נלך. כל העתיד מכוסה בערפל". בינתיים, החיים בחדר אחד כבר נותנים את אותותיהם: "אמרתי לבעלי שאם נתגרש זה רק בגלל תנאי המגורים שלנו". גם הילדים משלמים את מחיר הניתוק מהמקום שבו גדלו, מהמסגרות שהכירו ומהחברים. שלושתם חווים רגרסיה. מאז שהשגרה שלהם נקרעה, הם הלכו ונעשו תוקפניים עם סף גירוי נמוך. "אין להם סבלנות למשחקי קופסה, לספרים והם הפכו לצרכני מסך כבדים", מעידה הדיל.
הדיל מזעל: "אני קופצת מזעם כשאומרים לי 'הדיל, כולנו בסירה אחת'. איזה שטויות. גם אתם ישנים במיטת קומותיים? גם אתם מצטופפים בחדר אחד? אני חוששת לאבד בסוף את השפיות שלי"
רצף עבודתה החיונית במלר"ד מחייב עבודה במשמרות, אבל רק שם, בבית החולים, היא נרגעת: "אני מגיעה לעבודה כאישה שאין לה זוגיות, אין לה מיניות, לא בית, עתיד, שקט מהילדים. והיא מאוד כעוסה ועצובה ובמקום למצות את שמונה שעות החסד במשמרת, אני קופצת מזעם כשאומרים לי 'הדיל, כולנו בסירה אחת'. איזה שטויות. גם אתם ישנים במיטת קומותיים? גם אתם מצטופפים בחדר אחד? אני חוששת לאבד בסוף את השפיות שלי". רק לפני ארבע שנים חייה היו שונים בעליל כשנבחרה להשיא משואה בטקס נעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות. הטקס הווירטואלי שודר לרחבי העולם. על הבחירה בה שמעה כשחזרה לעבודה אחרי שהחלימה מקורונה בשיאה של המגפה. "כשבישרו לי על הבחירה בי פרצתי בבכי. זה היה כבוד גדול עבורי. לפני הכול אני רואה את עצמי ישראלית ורק אחר כך בדואית ומוסלמית. בילדותי ברמלה היה לי קשר הדוק עם ניצול שואה".
"חברים עוברים משבר בזוגיות"
מאיר ביטון ואשתו, תושבי מושב אביבים, ושני הבנים שלהם בני 12 ו-17, פונו מבתיהם ב-10 באוקטובר. "בשבוע הראשון התארחנו אצל משפחה ומאז שעדכנו אותנו על האופציה, אנחנו תקועים במלון לאונרדו בטבריה", מספר מאיר, יליד אביבים, כורם ובעלים של יקב, וחובש בכיר במד"א. הוא נאלץ לנסוע בכל יום 150 ק"מ הלוך ושוב מהמלון בטבריה לכרם במושב ולסניף מד"א בצפת. "זה מטורף כמה כסף אני מוציא על דלק. אלמלא מנכ"ל מד"א, אלי בין, שביקש בשבילי תוספת שכר על עלויות הדלק, אני לא יודע איך הייתי ממשיך".
מאיר נולד כאמור באביבים לפני 47 שנים. הוא דור רביעי למשפחת כורמים. "כבר שנים שאני מתחזק יקב משפחתי גדול וכרמים, מעסיק שבעה עובדים ושני ייננים". שגרת העבודה שלו במד"א נמשכת גם אחרי שפונה למלון. "אני נוסע בכל יום לתחנת מד"א בצפת ובדרך מזכיר לעצמי להתלהב פחות מהשקט המתעתע ומהנוף הנהדר והפסטורלי, כי בשנייה הכול יכול להתהפך. כך גם קרה כשספגנו 100 שיגורים בבת אחת". לפני המלחמה חיה משפחת ביטון באביבים ברווחה. "יש לנו בית גדול, יותר מ-300 מ"ר ושני צימרים שאשתי מתחזקת. ביום אחד, מהרווחה הגדולה שהייתה לנו באביבים, הידרדרנו לחיים צפופים בשני חדרי מלון - 100 מ"ר כל היחידה".
מאיר ביטון: "אני שומע מלא-מעט חברים על משברי זוגיות קשים שהם עוברים, על נתק רגשי ונתק מיני כפוי בגלל צפיפות המגורים, שיוביל ככל הנראה לגירושים"
החיים החדשים במלון המפונים טלטלו בעוצמה את כל המשפחה, במיוחד את הילדים. "הם איבדו את זה לגמרי ואנחנו איבדנו כל שליטה עליהם", מתאר מאיר, "היה להם קשה להסתגל למסגרות הלימוד החדשות. הבן הגדול בשנת בגרויות ואנחנו נעזרים במורים פרטיים. גם עלות החוגים עלינו. מכיוון שלכולנו נמאס מהאוכל הסטנדרטי של המלון, אנחנו אוכלים בחוץ או מזמינים. זה יקר וקורע את הכיס אבל הפיצוי הנפשי הזה מגיע לנו".
לתנאי הצפיפות, חוסר הפרטיות, הבעיות עם הילדים נוספת גם מתיחות שמלווה זוגות רבים סביב הסוגיה אם לחזור ליישוב המגורים הקודם או לנסות להתחיל חיים חדשים במקום אחר. "אני יודע בוודאות שאחזור לאביבים. שם הבית שלי, היקב והכרמים שלי, נקודת מד"א שאני מתפעל, ואני מקווה שגם משפחתי באותה דעה. אבל אני שומע מלא-מעט חברים על משברי זוגיות קשים שהם עוברים, על נתק רגשי ונתק מיני כפוי בגלל צפיפות המגורים, שיוביל ככל הנראה לגירושים".
